השמן למאור בא בנדבה ובציווי:

בפרשת "תרומה" ה′ אומר לעמ"י להתנדב למלאכת המשכן[שמות,כה,ב]: "...מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" ע"כ. בין החומרים הבאים בתורת נדבה נמנה גם שמן המאור[שם,ו]: "שֶׁמֶן לַמָּאֹר" וגו′ ופרש"י: "שמן זית זך להעלות נר תמיד" עכ"ל פי′- לצורך ייעוד זה לא כל השמנים כשרים ולכן לגבי השמן הוצרך הכתוב לציין את ייעודו.

והדברים לכאורה סותרים. כי בפרשת "תצווה" ה′ מצווה את עמ"י להביא אליו את השמן למאור[כז,כ]: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" וכו′ "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"?

תרץ הרשב"ם שבפרשת "תרומה" זה לשעה לצורך המשכן. ואילו בפרשת "תצווה" זהו ציווי "לכל הדורות לתת שמן למאור לכל שנה ושנה" עכ"ל. וא"כ לשעה די בנדבת הלב, אך לדורות בעינן ציווי.

ונראה שנדבת הלב מחד, והציווי מאידך הם כנגד האהבה והיראה. ויש לשאול, כיון שהאדם מקיים את המצוות מאהבה מדוע צריך יראה עמהּ? אלא שיש חיסרון מובנה בקשר של האדם עם ה′. האדם עשוי מגוף ונפש ועל רקע זה הוא חווה משברים קטנים וגדולים. ובשעת משבר האדם מתקשה להזדהות ולאהוב ולכן צריך שתהיה גם יראה שתשמור עליו מנפילות.

וכך גם אמרו בירושלמי[סוטה פ"ה ה"ה]: "כתוב אחד אומר: ′ואהבת את ה′ אלקיך′, וכתוב אחר אומר: ′את ה′ אלקיך תירא ואותו תעבוד′- עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה- שאם באתה לשנוא דע שאת אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה- שאם באתה לבעט אין ירא מבעט" עכ"ל.

מצוות נר התמיד "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" כלשון הגמ′ בשבת(כב:). דווקא במצווה זו ראוי להדגיש את התלות בב′ המישורים הנ"ל: אהבה ויראה יחד כבסיס להשראת שכינה ודבקות בה′.

שבת-שלום.