פרשת וירא  | הרב מיכאל בריס
תודעה ושפה

ויאמר, א דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך (בראשית יח, ג). ויאמר לוט אליהם, אל נא א דני (שם, יח). לא פעם דרכי הפרשנות במקרא וההלכה מתמזגות זו עם זו ומשקפות זו את זו. ולעתים המפגש ביניהן מעניק לנו תובנות עמוקות ואף מפתיעות. כאן – שתודעת הדובר משתמרת במקרא לדורות. הדיון במעמדם של שמות האדנות בפרשה שלנו הוא צומת דרכים כזה. שם אדנות, בדומה לתארים אחרים, משמש בפנייה אל בורא עולם אך גם בלשון חולין. ההקשר הוא שחושף את משמעותו של השם. כאשר אברהם מתחנן על נפשם של צדיקי סדום: "ויאמר אל נא יחר לא‑דני", "הנה נא הואלתי לדבר אל א‑דני" – אין ספק שהוא פונה אל רבונו של עולם. כך גם כאשר אבימלך טוען לחפותו – "א‑דני הגוי גם צדיק תהרוג?". מאידך, כאשר לוט מזמין את אורחיו "הנה נא אדני, סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם" – הוא פונה אל מי שהוא סבור שהם בני אדם. אולם לא כל ההקשרים חד משמעיים. חז"ל דנו במעמדם של שמות האדנות המוזכרים בפסוקים שציינתי בפתיחה, אם קודש הם אם חול (שבועות לה, ע"ב). דיון זה משתקף גם בלבטים של פרשני המקרא. האם פנייתו של אברהם בפסוק הראשון מכוונת כלפי הקב"ה או כלפי האנשים שבאו לקראתו? האם אברהם פונה לבורא עולם בדברים אלו, ומתחנן שההתגלות שבתחילת הפרשה – "וירא אליו ה′ באלוני ממרא" – לא תפסק בעודו מכניס אורחים? הרי "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה". ושמא הוא פונה אל האנשים שהוא רץ לקראתם, בלשון שמשמעה בשפת ימינו: רבותיי. ההלכה הכריעה שלשון זו היא קודש (רמב"ם יסוה"ת ו, ט), "והיה אומר לקב"ה שימתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י). ההלכה הכריעה כן גם לגבי הפסוק האחר שציינתי. "כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזו – מי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקב"ה". פרשני המקרא אשר יישמו קביעה זו תיארו את פנייתו של לוט כפנייה נפרדת אל הבורא. התרגום הירושלמי ממזג בין הפניות, ולוט מתואר כמי שמבקש רשות מהאנשים להתפלל לפני ה′. באונקלוס הנוסחאות חלוקות. אך דומה שבכל אלה כוונת חז"ל – והוראתם של הפסוקים – היא אחרת. נראים דברי רשב"ם, שפניית אברהם היתה אל האנשים ועם זאת השתמש בשם שהוא קודש, משום שהיה מודע לכך שהם שליחיו של מקום. תוכן ההתגלות היה שבאו בפניו שלושת האנשים, ובשרו לו את הבשורה הא-לוהית על לידת יצחק ואף על חורבנה של סדום. קדושת המלים בפנייה של אברהם נגזרת מן התודעה שלו, ולא מתוך פיצול הפרשה לכדי פנייה נפרדת אל הבורא. יש להמשיך את קו המחשבה הזה לפי דרכו של רשב"ם גם לגבי לוט. כל עוד לוט חווה את האנשים כבני תמותה, נטולי שליחות א-לוהית, שם האדנות שבפיו הוא חולין בלבד. משעה שהוא מתוודע לכך שהם שלוחיו של "מי שבידו להמית ולהחיות" הרי שבפנייתו אליהם הוא פונה למי ששלחם. אף כאן אין צורך לחפש פנייה נפרדת אל הבורא. תודעתו היא שמקדשת את מילותיו. תובנה זו מרחיקת לכת אצל חז"ל, שכן לפי קו מחשבה זה הם קובעים "שכל השמות האמורים במיכה חול", יתכן וגם האזכורים של השם המפורש (ראה שו"ת רדב"ז אלף תמ). האבסורד שבהצהרה "הקדש הקדשתי את הכסף לה′(!) מידי לבני לעשות פסל ומסכה" (שופטים יז, ג) מרוקן את שם ה′ מכל תוכן. קריאה נלעגת זו אינה יכולה לציין באמת את ה′. ללמדנו, שהתודעה היא שקובעת את ערך השפה. וללמדנו, שהתודעה של הדובר עצמו היא שקובעת את מעמדם של השמות במקרא לדורות.