"וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה′, נַעֲשֶׂה!" (שמות י"ט, ח′). כך אנו נקרא השבת, אי"ה, בתיאורו המרתק של המעמד, שהעניק לו לעם ישראל את התואר ואת השליחות של עם סגולה, מעמד הר- סיני. אותו מעמד מתואר, כמו- כן בפרשת "משפטים" כך: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דבר ה′, נעשה ונשמע!" (שמות כ"ד, ז′).
משמעות הדבר הוא שעם ישראל היה נכון לבצע את המצוות ולמלא אחר ההוראות, בטרם שמעו בכלל מה וכמה הן. זאת אומרת, שבאופן עקרוני היתה לעם ישראל הנכונות לקיים את כל מצוות התורה, גם אילו היו אלף מצוות ואפילו רבבה ואפילו מאה אלף ואפילו מליון!
ממילא, גם שכרם של בני- ישראל הוא בל ישוער, משום שהוא בא על אינסוף מצוות. וזה פועל יוצא של אמונה צרופה (לעומת הגנן שכששבחוהו שהוא וה′ הכינו גינה יפה אמר: אלקים?! הייתם צריכים לראות לפני שבוע כשהוא היה לבד...)
הוכחה לכך יש לנו מן המפגש הראשון שלנו עם אברהם אבינו ע"ה. אברהם נדרש ומתבקש על ידי הקב"ה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך..." לאן? "אל הארץ אשר אראך!" (בראשית י"ב, א′) שאלו חז"ל: מדוע לא נאמר לו יעד הנסיעה מראש? מדוע לא נאמר לו במפורש, לאן עליו ללכת? ומשיבים: כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה... וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור. (ב"ר ט"ל, ט′).
כלומר, אילו היה אומר לו הקב"ה לאברהם את יעד הנסיעה, ארץ כנען, ואברהם היה ממלא בדביקות אחר ההוראות, אזי שכרו של אברהם במצב שכזה היה מסתכם בכך שאברהם הלך מחרן לארץ כנען. שכרו היה כמו שקיבל על עצמו ללכת לארץ ישראל.
ואולם, כשה′ מעלים מאברהם את יעדי הנסיעה, ובכל זאת מקבל אברהם אבינו על עצמו ללכת אל אשר יצטווה, הרי ששכרו מוערך כמי שקבל על עצמו ללכת להונלולו, לאוסטרליה, למקום הכי מרוחק בעולם.
היום, מי שמקבל על עצמו לקיים את כל התורה, כל מצוותיה מקבל שכר על נכונותו לקיים את כל תרי"ג המצוות. ואולם, בשעה שבני ישראל הביעו את נכונותם לקבל על עצמם את התורה, בטרם ידעו את מניין המצוות, הרי ששכרם היה בעבור קיום אינסוף מצוות!
היכן רמוזה קביעה זו?
במעמד הר סיני שהיה בארץ- ישראל.
ערב כניסת בני- ישראל לארץ ישראל היה שחזור של מעמד הר סיני. היכן? על הר גריזים. פה, קרוב אלינו! כאן, בעצם, קיבל עם ישראל את מה שאנחנו מכנים: תורת ארץ- ישראל.
מהו הדבר המיוחד בקבלה זו? המאפיין ברית זו הוא אותן שתים עשרה מצוות, שקראו הלווים באזני העם, בתחילה בלשון "ברוך", וזה אינו מפורש בכתובים, ולאחר מכן בלשון "ברור", וזה כן כתוב. וכדאיתא בסוטה פ"ז מ"ה.
אחד מאותם "ברוכים" הכי פחות מובן הוא: ברוך, אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם! וכן להיפך: וזה כן כתוב, בדברים. מדוע הוא איננו ברור? משום שברשימה זו של "י"א הארורים" כלולות מצוות פרטיות בלבד הנוגעות לע"ז, לג"ע, בין אדם לחברו. ואילו: אשר יקים את דברי התורה, הוא, ללא ספק, ציווי כללי מאוד, שאיננו ראוי להימנות כאן! ואמנם רש"י כתב שם: כאן כלל את כל התורה כולה. וקבלוה עליהם באלה ובשבועה.
מהי משמעות הביטוי: אשר יקים! הרבה יותר פשוט לכתוב: אשר יקיים! אשר יעשה! אמנם, אין כאן ניקוד, אבל "יקיים" מובן, אבל "יקים"?!
הזכרנו לפני זמן קצר , שכשם שעם ישראל הצהיר בצורה מחייבת: "כל אשר דבר ה′, נעשה ונשמע!" ישנם טיפוסים שמצהירים בחגיגיות רבה: לא כל אשר דבר ה′, נעשה. אמנם, לא נמחק, ח"ו את כל המצוות. תרי"ב מצוות נקיים, אך אחת מהן, לא נבצע! אל הטיפוס הזה התכוונה הגמרא, כשכינתה אותו: מומר לדבר אחד! (חולין ד′ ע"ב).
רבנו יונה כותב בשערי תשובה שער א′, או"ק ו′ שטיפוס כזה איננו יכול להחשב עבד ה′. עבד, איננו רשאי להיות בררן בעבודתו. אין דבר כזה למחוק מצוות בטיפקס. לא יתכן להיות סלקטיבי בעבודת ה′. עי"ש!
וביתר הרחבה מבאר רבנו יונה בשע"ת שער ב′, או"ק י′. המשנה באבות ג′, ט′ קובעת: כל שחכמתו מרובה ממעשיו- אין חכמתו מתקיימת; וכל שמעשיו מרובים מחוכמתו- חכמתו מתקיימת. איך יתכן שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו? הרי בכדי לעשות צריך קודם כל לדעת: מה לעשות?
מי שלא למד מימיו, ורוצה לקיים את המצוות בכל מאודו, אבל איננו יודע מה איך וכיצד? איך יוכל לעשות זאת? הרי: לא עם הארץ חסיד! וכך כותב רבנו יונה שם: לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע!
מסביר רבנו יונה: ...כי עת אשר יאזין ויסכית... ויקיים עליו להיותו עושה, ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא והמעלה... עלתה בידו התשובה, ונהפך לאיש אחר!
זאת אומרת, שהכל תלוי בקבלת הלב!וכלשונו של רבנו יונה שם: האיש, אשר קיבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על- פי התורה, אשר יורוהו ועל- פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצוות...
כלומר, ממשיך רבנו יונה ומפרט: על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם ועל הדברים אשר לו גילו אזנו עליהם עדנה... ועל כל נעלם מעיניו!ע"כ.
יש כאן תשלום מראש בעקבות ההסכמה. הנה "אתה הראת לדעת" מה פירוש שמעשיו מרובים מחכמתו.
מעתה מובנת צורת ההתבטאות: ברוך אשר יקים!היהודי שלנו מתחייב מראש לקיים את כל מה שלמד. ולכשילמד היטב את השו"ע, יקיים את כולו. בעז"ה. כמובן, מילתא דפשיטא היא שמעתה מוטלת על אותו אדם החובה לשקוד על תלמודו. וכלשונו של רבנו יונה: ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו. ואז התוצאה תהיה: ונמצא האיש הזה, מעשיו מרובים מחכמתו.
זהו משמעה של מצוות "אשר יקים", או ברכת "אשר יקים".
ואולם, אין זה הפירוש הבלעדי לציווי זה.
מובא בתלמוד הירושלמי בסוטה פ"ז ה"ד: "אשר לא יקים" – זה חזן הכנסת, שאינו מגביה כראוי את סה"ת בשעת ההגבהה.
כלומר אין המדובר כאן בקיום אלא בהקמה, כפשוטה. מי שיכול להגביה כמו שצריך, והוא איננו עושה כן הריהו ח"ו בכלל: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשותם!"
מוזר מאוד! מה כבר קרה? מה הוא כבר עשה? ועוד: איך זה מתקשר עם ההמשך: "לעשות אותם"? כאן נכנסת לתמונה הדוגמא האישית. כמה שנתאמץ להחדיר מוסר בזולתנו, מטבע הדברים נמשך האדם אחר מראה עיניו. אני יכול להטיף לבני, לתלמידי השכם והערב על חשיבות הלימוד. אך מה הבן רואה? בכל שעה פנויה שלי אני רץ לעיתון. כאן הוא מקבל "תמונת מצב" מה באמת חשוב בעיני. הוא מבין בדיוק, מה מעניין אותי באמת.
מי שרואה שספר התורה איננו מכובד כראוי, הרי שגם הוא יושפע מכך. וזאת למרות ידיעתו במעלת התורה. "טוב מראה עיניים מהלוך נפש!" (קהלת ו′, ט′). אפילו מרע"ה הושפע ממראה עיניו. והכוונה לחטא העגל. הקב"ה פנה אליו בקריאה: "לך- רד, כי שחת עמך!" (שמות ל"ב, ז′) ומשה איננו מרפה והוא מתפלל ומפציר בקב"ה להעביר על מידותיו ולהעלים עין הפעם מן החטא. ואמנם, הוא מצליח לשכנע את ה′ לסלוח הפעם לעם, ולבטל הגזירה. והנה הוא יורד מן ההר בכוונה ובתכנון מראש למסור את הלוחות לידי בני- ישראל. והנה אך קרב אל המחנה "וירא את העגל ומחולות" (שמות ל"ב, י"ט) והתוצאה: ויחר- אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".
מה התחדש לו למשה בשלב זה, שלא היה ידוע לו עוד בשמים? מעיקרא מאי קסבר, והשתא מאי קסבר?
ההבדל הוא פשוט: קודם לכן משה ידע על העגל, וכעת הוא ראה אותו. וכך מובא בשמו"ר מ"ו א′: אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "לך רד, כי שחת עמך!"
היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל. אמר: אם איני רואה, איני מאמין!... שלא שברם, עד שראה בעיניו. עי"ש! אינה דומה שמיעה לראייה! מכילתא יתרו י"ט, ד′. משה נזהר מלשבור את הלוחות, טרם ראה במו עיניו, מה עוללו בני- ישראל.
עתה נחזור על המגביה. התורה "נכנסה לראש" של בני אדם. התורה ירדה לסוף דעתם. היא ידעה היטב, כי אם רואים אדם שמגביה את סה"ת בזלזול, הרי זה משפיע על עיני הרואים. לכן, החמירה התורה בפעולה חיצונית זו, לכאורה, משום שבכוחה של פעולה סמלית זו לדרבן או לרפות את הציבור מלקיים מצוות התורה. ולכן נאמר בהמשכו של אותו כתוב: "לעשות אותם". תדע לך, להגבהה זו יש השלכה ישירה על מידת עשיית המצוות של הרואים.
וזהו משקלה של הדוגמא האישית.
הוכחה חותכת לדברים יש מההפטרה של פרשת "נשא". אמו של שמשון מצטווה על- ידי המלאך: "ואל תשתי יין ושכר... כי נזיר אלקים יהיה הנער!" (שופטים י′, י"ג) ולכאורה, מה הקשר? וכי משום שבנה של האשה נועד להיות נזיר, נאסרת אמו בשתיית יין?! הלא על- פי התורה אין האיסור חל כי אם על הנזיר עצמו; ולא על הוריו ולא על קרוביו!
הכל נכון. ואולם, אינך יכול להטיף לאחרים לשתות מים, בשעה שהם רואים שאתה שותה יין. דרך חינוך זו איננה אפקטיבית כלל. אין להורים כל סיכוי לצפות מילדיהם, שיבצעו דברים, שהם, ההורים בעצמם, אינם מקפידים על קיומם.
הזכרנו לא פעם את מרים בת בילגה בסוכה נ"ב ע"ב. ולמדנו משם כי שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאמיה!
וכן בברכות ג′ ע"א למד רבי יוסי מעצם התנהגותו של אליהו, שאין נכנסים לחורבה. לא היה צריך שאליהו יאמר לו, שיש להימנע מכך. אלא די היה במה שרבי יוסי ראה במו עיניו.
כולם מכירים את תגובת האב לנוכח דברי הביקורת שמשמיע המחנך של בנו באזניו, על כי לשונו של בנו איננה נקייה. והוא מגיב ספונטאנית: אני אראה לו ל... (וכאן הא מזכיר את בעה"ח שרתם אאע"ה, בצאתו לניסיון העקדה) הזה, כמה פעמים התחננתי בפניו, שיפסיק לנבל את הפה!
וכן האב שהגיב כלפי איוולתו של בנו ש"נתפס על חם" בעת העתקה במבחן. והאב הגיב מבלי משים: כמה פעמים הזהרתי את "התכשיט" הזה שיזהר שלא להיתפש בהעתקות..
אתה מגביה ספר תורה בזלזול, ח"ו. צפה פגיעה! ולחילופין, כמובן, כשאתה נוהג כלפי ספר התורה בדרך ארץ, זה ישפיע עליך לנהוג בדרך ארץ גם כלפי הכתוב בו. שכן אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. וכלשונו של ספר "החינוך" במצווה ט"ז.
ופירוש שלישי שם למושג "אשר לא יקים" זהו מי שאיננו עוזר לאחרים להקים. שעינו צרה במה שאחרים עושים לכבוד שמים.
ועיין שע"ת ג′ קנ"ט- ק"ס ועיין ב"אמונה וביטחון" פרק א′ או"ק י"ג בעניין המארח ובני ביתו. חשוב מאוד! כאן מדובר ב"זן מיוחד": צדיקים שונאי ה′. מי שבאמת אוהב את ה′, לא ירע בעיניו, כשאחרים מוסיפים בכבוד שמים. כמו שלא יעלה על הדעת שמישהו תהא עינו צרה במה שמכבדים את אביו. ועיין בס"ח או"ק תק"ג בעניין. אותו אדם שעינו היתה צרה במה שרצו להשתתף עמו בבניין ביהכ"נ. והובא במג"א קנ"ד כ"ג ובמשנ"ב קנ"ד ס"ק נ"ט. ועיין בהערות הג"ר מרגליות זצוק"ל שם.
שלושה הסברים יש לנו למושג "אשר יקים" שנאמר במעמד הר- סיני שבהר גריזים.
ראשית, אין דבר כזה לעבור בטיפקס על מצוות. שנית, משקלה הרב של הדוגמא האישית. ושלישית, הפצת כבוד שם שמים.
הביטוי "נעשה ונשמע" שהפך להיות לסמל לצייתנות של העם היהודי, מבטא את גדולתו של עם ישראל שהיה נכון למלא אחר צו ה′ באש ובמים. הקדמת הפה לאוזן לא נבעה מפאת פזיזות, חוסר תשומת לב, וכמו שטען ההוא צדוקי כלפי רבא. ההיפך הוא הנכון: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן: "תֻּמַּת יְשָׁרִים, תַּנְחֵם!" (משלי י"א, ג′); הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו: "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים, יְשָׁדֵּם!" אנחנו שלימים עם מה שאנו עושים ועושים בשלימות את מה שאנחנו שומעים. (עיין שבת פ"ה ע"א וע"ב).
בעקרון זה יש, אולי, בכדי לשפוך אור על מאמר חז"ל בסנהדרין. הגמרא אומרת שם בדף כ"ו ע"ב: אמר רב חנן: למה נקרא שמה של תורה "תושיה"? (הפליא עצה, הגדיל תושיה"- ישעיה כ"ח) מפני שהיא מתשת כוחו של אדם. ד"א: "תושיה" שניתנה בחשאי מפני השטן.
וראה זה פלא! האם התורה ניתנה לנו בחשאי?! והרי חז"ל למדונו אחרת! הגמרא בזבחים קט"ו ע"א מספרת, שכשניתנה התורה, לישראל, היה הקול הולך מסוף העולם ועד סופו!
לאור מה שלמדנו, ניתן להבין את הדברים הללו כך: רב חנן דקדק במתק לשונו וחקר: מפני מה נקראת התורה "תושיה". ויהי כמשיב: מפני שניתנה בחשאי. הוא לא אמר, שה′ נתן אותה בחשאי. ואמנם התורה ניתנה באמת בקול רעש גדול, כאמור.
ואולם, אנחנו קבלנו אותה בחשאי. דהיינו בכל מצב. גם אם נאלץ ללמוד ולקיים אותה בחשאי. מעקת מציק ודוחק. וגם אם נצטרך ללמוד תורה במחתרת, תחת איומים של לחץ כבד, נעשה זאת.
שכן, התורה ניתנה לנו על דעת כן, שנהיה נכונים ללומדה ולקיימה במסירות, במסירות נפש ממש, בכל תנאי!
ממילא, שני הפירושים שניתנו בגמרא, הריהם משלימים זה את זה. נכון, התורה מתשת! אבל יחד עם זה, זוהי דרכה של תורה! שתהיה לנו ובנו הנכונות ללמוד אותה, גם כשקשה, גם כשנעצמות העיניים, גם כשאנו עייפים.
הוא אשר אמרנו: הקדמת הפה לאוזן בהצהרה "נעשה ונשמע!" נבעה לא מפאת פזיזות שבנו, חלילה, אלא מתוך נכונות להקרבה. אנחנו שלימים עם מה שאנחנו עושים, ואנחנו עושים בשלימות את מה שאנחנו שומעים!
זהו גופא המיוחד שבתורה שהיא חמצן תמידי מפכח.
מעין הוכחה יש ממחלוקת רב ושמואל בסנהדרין צ"ד ע"א בעניין פרשנותה של המילה "ויחד יתרו..." רב אמר: שהעביר חרב חדה ומל את עצמו. ושמואל אמר: שנעשה בשרו חידודין חידודין. אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גיורא עד עשרה דרי לא תיבז ארמאה קמיה. ולכאורה, האם רב מביא הוכחה ל"טובת" שמואל?! אולי כן!
ואולם, כאן בהחלט, יתכן, לומר שנקודת המחלקות בין רב לשמואל היא שאליבא דרב דבר ש"כל ילד יודע", אין צורך שהתורה תשמיע. לזה מה שאמר לשמואל: מה שאתה אומר, הוא דבר ידוע ומובן מאליו, כך שלא יתכן, שאת זה בקשה התורה להשמיע. ומן הסתם, היא בקשה לחדד משהו.
זוהי התורה, תורת חיים. תורה רעננה, תורה מרעננת, תורה שמפיחה חיות בקרב לומדיה ומקיימיה.
"מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי!" (תהלים קי"ט, צ"ז).