פרשת פקודי
ערכה של השקיפות  | הרב מיכאל רוטנברג
"והייתם נקיים מה′ ומישראל"
ישנם נושאים שמעצם הגדרתם נדמה לעתים שהם תולדת הזמן החדש, ואין למצוא להם מקור בתורה שבכתב ושבעל פה. כזה הוא למשל מושג השקיפות, שענינו המרכזי הוא הדרישה לדיווח מלא של רשויות השלטון השונות כלפי הציבור הרחב, מתוך הבנה שלמעשה הם פועלים כשלוחיהם ועל כן יש להם צורך לפעול באופן שמעשיהם ושיקול דעתם יובנו לכל החפץ בכך. השקיפות מבטאת גם את ההנחה המובלעת, שקיימת זכות בסיסית לציבור לדעת אודות הנעשה בשמו, גם אם הדבר נעשה למענו. הנחה זו אינה מובנת מאליה, שכן לאורך הדורות ההנחה הרווחת היתה שהשליטים, או השכבה השלטת, יודעים טוב יותר מהעם מה טוב בשבילו, וממילא אין כל צורך לדווח באופן מלא לעם על הנעשה ועל מה שלא נעשה. לעניין זה מתברר במהלך ההיסטוריה, שאין זה משנה אם מדובר במלך שירש את כסאו מאביו, ברודן השולט בכח הזרוע, או בראש ממשלה הנבחר בבחירות דמוקרטיות. התופעה זהה בכולם: רוממות הכסא מביאה את היושב עליו לראות עצמו כמי שאינו חייב כל דיווח לעם שבשמו הוא פועל. ואכן, רק לאחרונה, עם התגברותה והתחזקותה של ההשקפה הדמוקרטית, הרואה בכל אדם באשר הוא יצור הזכאי לשוויון זכויות מלא, ולהגנה מלאה על חירותו הבסיסית, התעצמה הדרישה לשקיפות. דרישה זו מתבטאת גם במערכות השלטון עצמם, כמו מוסד הביקורת, או הבקרה של מערכת המשפט על מערכות השלטון, וגם בביקורת הציבורית החופשית, בערוצי התקשורת השונים. על פניו, בהשקפה ראשונה, מושג זה אינו מוכר לנו מתוך עולמה של תורה, שהרי הוא יציר כפיה של תפיסת עולם מודרנית, שבמקרה הטוב יכולה לחיות בהשלמה עם התורה, ובמקרה הרע היא צרתה ואויבתה המרה.
זאת ועוד. לכאורה, היה עלינו לצפות, שכשמדובר במנהיג שנשלח אל העם על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הדברים שנאמרו לעיל בנימה ביקורתית כלפי הנמנעים מדיווח לעם, יהיו נכונים כאן לכתחילה. היה מקום לומר, שגם אם ביחס לשליט אנושי רגיל מכל סוג שהוא, נכונה הדרישה לפעול מתוך שקיפות, מפני שהוא פועל מכח העם, הרי ששליח אלקי פטור מזה לחלוטין, מפני שלא העם הוא שהעניק לו את הכח ואת הלגיטימציה לפעולה, אלא האל הכל יכול. כשמדובר במי שכבר חולל ניסים שלא היו כדוגמתם מעולם, הביא את העם לידי מעמד חד פעמי של התגלות אלוקית לציבור שלם, שבו הושמעו עשרת הדברות, הרי הדברים נכונים מעין קל וחומר: בעניינים מהותיים מאין כמותם סמך העם על מנהיגו, האם לא ייתן בו אמון בעניינים קטנוניים לכאורה כמו התחשבנות על פרטי ההוצאות וההכנסות? תפיסה שכזו יכולה להתרחב גם לשאר תלמידי החכמים שבכל הדורות, כמו גם לכל העוסקים בצרכי צבור, שמתוך שהם רואים את עצמם כ′שלוחי דרחמנא′ אל העם, יותר מאשר כ′שלוחי דידן′ אל הבורא יתברך, הם עשויים לראות את עצמם פטורים כליל מחובת הדיווח לעם. אף הטענה השניה עומדת לכאורה לסייעם בהשקפה זו. שהרי אם דבריו של הרב או הצדיק מקובלים עלינו כתורה מסיני בעניינים חמורים כדיני חמץ בפסח או הלכות נדה וכדומה, שעונשם כרת גם בזמן הזה, כיצד לא נאמינם כשמדובר בחשבונות של הוצאות והכנסות? היעלה על הדעת לדרוש מרבנים או מעסקנים חשובים דיווח לציבור הרחב תוך שקיפות מלאה? לכאורה, ממש חוצפה יש בדבר.
מתוך עיון בפרשת פקודי מסתבר, שלא כך הם פני הדברים. להצעת קוים ראשוניים כמבוא לליבונה של סוגיה זו, יוקדשו השורות הבאות.
פרשת פקודי היא הפרשה המסיימת את סדרת פרשות המשכן, וככזו היא מעצימה את התמיהה הגדולה הקיימת למקרא פרשיות אלו, מדוע ראתה תורה לנכון לחזור כל כך הרבה פעמים על עשיית המשכן וכליו. אלא שפרשה זו מזמנת לנו תמיהה ספציפית יותר. כזכור, פרשת ויקהל עוסקת בפניה אל הציבור לתרום לעשיית המשכן (לה, ד-כ), וביישומה המוצלח של קריאה זו (לה, כא – לו, ז). לאחר מכן מפרטת הפרשה את עשיית המשכן וכליו על ידי בצלאל, אהליאב וחבר עוזריהם. כאן היתה אמורה להתחיל פרשת פקודי בתיאור עשייתם של בגדי הכהונה השונים (לט, ב – לב) ולעבור לתיאור הקמת המשכן. אלא שהיא פותחת, שלא כצפוי בתיאור מלאי הכסף, הזהב והנחושת שנאסף על ידי צוות המומחים, ובראשם איתמר בן אהרן הכהן.
בעלי המדרש הרגישו בחסרונו של המבוא לדו"ח הציבורי הזה, כמו גם באי שלמותו, ועל כן השלימו לנו את התמונה במדרש הבא ( שמות רבה פרשה נא, ו) :
....ולמה עשה עמהם חשבון, [ הלא ] הקב"ה יתברך שמו מאמינו שנא′ (במדבר יב, ז) "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"?  ולמה אמר להם משה ′בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם′ ?
אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (שמות לג, ט) "והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה והביטו אחרי משה", ומה היו אומרים?  ר′ יוחנן אמר: ′אשרי יולדתו של זה ....′ ר′ חמא אמר: היו אומרים ′חמי קדל דבריה דעמרם′ {=ראה ירכו של בן עמרם ( כמה שמנה היא )} וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך אמר להם משה: ′חייכם! נגמר המשכן אתן לכם חשבון′. אמר להם: ′בואו ונעשה חשבון, הוי ואלה פקודי המשכן.
המדרש מצביע על התמיהה הכפולה המייתרת לכאורה את הדיווח של משה רבנו: ראשית, הוא שליחו של הקב"ה ולא של העם, ושנית, הרי הקב"ה מאמינו בהחלט !! ומדוע יזם משה את העיסוק בחשבונות המשכן? אין ספק, לא למשה ולא לבעלי המדרש, שאנשים טובים והגונים, האמונים על לימוד זכות בכלל, ועל אדם כמשה רבנו בפרט, לא היו מעלים על דעתם לחשוד בו כלל, ואין זה אלא מיוזמתם של ′ליצני ישראל′, אנשים הבטלים ממלאכה יצרנית, וכל מעייניהם בחיפוש השלילי והנלעג בזולת. ואף על פי כן, לא דחה משה את הביקורת הזו מכל וכל, אלא התחייב לדווח לעם בגמר המלאכה, וכך זכינו כולנו לפרשת פקודי. הסיבה לכך היא, מפני שמשה ראה עצמו כשליח העם מול האלקים, לא פחות ממה שהוא שליחו אל האלקים אל העם. כיוון שכך, ידע משה בעצמו שעליו לדווח לשולחיו על חשבונות הכסף והזהב, אף אם בעניין זה של איסוף התרומות ועשיית המשכן המנדט שלו הוא מהקב"ה.
תהליך של בקרה עצמית לשם דיווח לציבור עשוי לעתים להכניס את שליח הציבור לרגעים של חרדה, כאשר מתברר לו שפרט זה או אחר ממעשיו אינו מלווה בהסבר משכנע. מי שהתנסה בביקורת חשבונאית כלשהי, של עסקיו או אף של חשבונותיו הפרטיים, ודאי מכיר את תחושת החרדה לנוכח המספרים ש′אינם מסתדרים′ כראוי זה עם זה. אף משה רבנו לא היה יוצא דופן בנקודה זו, וכך מתאר זאת המדרש (שם) :
משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם: ′בואו ואני עושה לפניכם חשבון′. אמר להם משה ′אלה פקודי המשכן, כך וכך יצא על המשכן′. עד שהוא יושב ומחשב, שכח [ מה נעשה ] באלף ושבעה מאות וה′ וע′ שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה. אמר: ′עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר משה נטלן′! מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. מי גרם לו? ע"י שישב ופייסן! הוי אלה פקודי המשכן.
משה התכוון להגיש דו"ח מסודר, ובו פירוט ההכנסות לעומת ההוצאות, ובלשון המדרש ′כך וכך יצא על המשכן′. אולם תוך כדי היותו יושב ומחשב, התברר לו שפרט מסוים – שאינו לגמרי שולי – אינו תואם את החשבון המדויק. רגעים של חרדה ותמהון לבב עברו עליו, והוא כבר דימה בנפשו כיצד מרכלים ישראל אודותיו, איך הדברים מתגלגלים לתקשורת, ומשם הדרך לחקירת המשטרה קצרה ביותר... אולם הקב"ה היה בעזרו, האיר את עיניו וראה את הפרטים החסרים כשהם מצויים במקומם. או אז נחה דעתם של ישראל, הסערה התקשורתית שאיימה להתפרץ שככה בעודה באיבה, ולא זו בלבד, אלא שנוספו למשה עוד נקודות טובות בדעת הקהל הישראלית של אותם הימים. הארה שמימית זו, כמו גם התוצאה המוצלחת, לא מן ההפקר באו לו למשה. המדרש מדגיש שהכל הוא תוצאה של יוזמתו של משה – ′מי גרם לו? על ידי שישב ופייסן!′ ההבנה של משה בצדקת הדרישה לשקיפות ולדיווח מלא, היא זו שהביאה את הקב"ה לסייע לו באותם רגעי משבר, בהם לא נתבהרה התמונה כל צרכה, עד שהאירה לו המציאות פניה ונחה דעתם של ישראל.
יחד עם זאת, הדרישה לשקיפות חייבת להיות מאוזנת עם האמון שהציבור רוחש כלפי שלוחיו. דרישה מוגזמת לדיווח עלולה להביא לשיתוק של מערכות השלטון, מפני שישנם החלטות המתקבלות במהירות, בתנאי השטח, וישנם תחומים כאלו שאף הממונים על הנעשה אינם יורדים לפרטי הפרטים, שכן אם יעשו כך הדבר יסרבל את עבודתם ויקשה עליה עד מאד. כך מעיר הרמב"ן בפרשתנו, שאין דיווח על עשיית הכיור וכנו, כיוון שאת כל המראות הצובאות שם משה בתוך הפרויקט הזה, ולא ידע בעצמו כמה היה משקל הנחושת שנתרמה לפרויקט זה. ללא ספק, משה ראה עצמו פטור מחובת הדיווח במקרה זה, מפני שהוא היה ייחודי והתרומות אליו היו ייעודיות ביותר: המראות הצובאות הועברו לעשיית הכיור וכנו בלבד. כיוון שכך, ובצרוף הקושי להעריך את משקלן של המראות הללו, יכול היה משה להרשות לעצמו לוותר על חובת הדיווח. אם להודות על האמת, הרי שאם נשים לב לפרטי הדיווח נוכל להיווכח על נקלה (הערת אבי מורי) שהדיווח אינו מקיף את כל התרומות שניתנו על ידי עם ישראל לצורך בניין המשכן. הוא מתייחס לחומרי הגלם היקרים בלבד: זהב, כסף ונחושת. הסיבה לכך היא כפי הנראה, שלא היתה דרישה למתן דיווח מפורט כשמדובר בחומרי גלם שאינם ממש ′עובר לסוחר′. לעומת זאת, המתכות היקרות הם ′מטבע עובר לסוחר′ כפשוטו, וקיים חשש כבד שמשהו מהם ידבק בכפיהם של העוסקים במלאכה, ועל כן נדרשה חובת הדיווח.
ואמנם, אפילו בפעילותן של גופים וולונטאריים כמו ′העמותה להקמת המשכן במדבר′ שהוקמה על ידי משה, קורה לעתים שההכנסות יתרות על ההוצאות. כך קרה גם בהקמת המשכן, שזרם התרומות האדיר של עם ישראל היה גדול כל כך עד שהיה צורך להעביר קול במחנה שאין צורך בתרומות נוספות – ורק אז ′ויכלא העם מהביא′, שכביכול כלא העם את עצמו בבית בכדי למנוע את התפרצות הרצון לתרום למעשה בניין הקודש. אלא שאז פתוחה הדרך לרינונים וללחשושים אודות הנעשה בכספי היתרה, שהרי כל המטרה הראשית כבר הושלמה, ומן הסתם נהנו מהיתרות כל ′המקורבים לצלחת′ ובראשם משה ומשפחתו.
בעיה זו עמדה גם בפני משה, והמדרש מתאר את שנעשה (שם, ב) :
 נכנס משה אצל בצלאל, ראה שהותיר מן המשכן. אמר לפני הקב"ה: ′רבון העולם, עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר?′ אמר לו: ′לך ועשה בהם משכן לעדות′. הלך משה ועשה בהן. כיון שבא ליתן חשבון, אמר להם: כך וכך יצא למשכן, וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות.
הפרשנות לביטוי ′משכן העדות′ קשה במקצת, ולצורך העניין נקבל את פירושו של מהרז"ו (במדרש רבה מהדורת וילנא), שמדובר באהל נוסף על אהל המשכן, ששימש לצורך ′התועדות′ עם הקב"ה, ששם היו הדיבורים עם הקב"ה, וזה היה האהל שתקופה מסוימת היה מחוץ למחנה. מכל מקום, משה דיווח לעם כולו על הנעשה ביתרות הזכות שהיו בחשבונה של ′העמותה′, על אף שהציווי לכך היה מהקב"ה בעצמו. כלומר, במידה ונותרו כספים בחשבונה של העמותה, ובכלל – בקופתו של הציבור, אין הם בשום פנים ואופן רכושו של יושב ראש העמותה או הארגון וכדומה, ואין הם יכולים לשמש בשום אופן למטרות אחרות מעבר למטרות שלשמן נתרמו (וזאת, בלי להיכנס לדיון ההלכתי אודות שינוי מעות לצדקה, שאכמ"ל).
הדיווח אינו יכול להיעשות על ידי העוסקים במלאכה עצמם, ואף לא על ידי ראש המערכת. יש לקחת אדם נוסף לתפקיד זה, משתי סיבות: האחת, הוא פחות נוגע בדבר. השניה, הוא מצטרף לאנשים ′מבפנים′ וכך עומדים שניים לפני הציבור, שיכולת התיאום ביניהם מוגבלת, וממילא קרוב לוודאי שהאמת תוצג במלואה לפני הציבור. גם על כך מעיר המדרש (שם, א) :
′איש אמונות′ זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר אין ממנין פחות מב′?!  אלא, אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר (שמות לח, כא) "אלה פקודי המשכן". ′אשר פקד {-בפ′ קמוצה } משה′ אין כתיב כאן, אלא ′אשר פקד {בקובוץ} ע"פ משה ע"י משה ביד איתמר.
וכך, עלינו ללמוד מפרשה זו את יסודות חובת הדיווח, שאינה נובעת מהשקפת עולם הגורסת שזכותו של הציבור לדעת, מתוך העמדתו של האדם במרכז, אלא מתוך ההנחיה האלוקית לפעול באופן שהצדק אינו רק נעשה אלא גם נראה. וכך מסכם המדרש, לאחר שהוא מונה את המגבלות המוטלות על הנכנס לתרום את תרומת הלשכה בבית המקדש, הכל בשם השקיפות (מדרש תנחומא פקודי, סי′ ה) :
שנו רבותינו אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא פונדי ולא אונפיליא {כלומר, לא עם בגדים רחבים שניתן להחביא בהם כסף}, שמא יעשיר ויאמרו מן הלשכה העשיר. כל כך למה? שכשם שחייב אדם לצאת ידי שמים כך האדם חייב לצאת ידי הבריות, משום שנאמר (במדבר לב, כב) "והייתם נקיים מה′ ומישראל".
אכי"ר.