א. מידה מיוחדת

אהבת ה′ היא מידה מיוחדת במינה. ראשית, שלא כמו רוב המידות קיים ציווי על מידת נפש זו של אהבה.

ואהבת את ה′ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה). 

אמנם, כבר האירו הפרשנים כי אין יכולת לצוות על אהבה ועל כן המצווה מכוונת מבחינה מעשית לדברים המביאים לאהבת ה′, אך למרות זאת, הרי פשט המצווה הוא לאהוב את ה′. 

שנית, מדובר במידה שהיא יסוד לכל המידות. אם אדם אוהב את ה′ הרי שהוא פחות כועס, הוא יותר בעל ענווה שהרי הוא מתבטל כלפי האחר, הוא יותר זריז לקיים ולעשות את כל הטוב והאמת. כפי שכתב רבי יעקב מדובנא ב"ספר המידות" (שער אהבה פרק א) : 

תדע אחי כי כן כל המשפט בכל הכוחות הנטועות באדם ונקראים בשם מידות, הנה, מנהלם בראשם כוח האהבה והשנאה ורוח דעת מרחפת על גביהן.

שלישית, היא יסוד מיסודות התורה. כך הרמב"ם בהל′ יסודי התורה מביא בפרק הראשון את המצווה לידע את ה′ בורא העולם וממציא כל הנמצאים. ומיד בפרק השני :

הא-ל הנכבד מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה′ אלקיך.

 אפשר לומר כי אהבת ה′ היא התשתית עליה מונחת האמונה. כאשר אדם מאמין אין אנו יודעים אם אמונה זו היא תוצאה של אינטרס אישי, רוחני, או תוצאה של פחד כזה או אחר מפני ההשלכות של אי הליכה בדרך האמונה. כאשר אדם אוהב את הבורא אנו יודעים כי אמונתו היא אמונה אמיתית .

 

ב. ואהבת את ה′ בכל – מידה ללא גבול

ואהבת את ה′ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה). 

כל המידות דורשות מאיתנו איזונים וגבולות. "מידה" – היא גבול. לכל מידה יש כיוונים חיוביים ויש כיוונים שליליים. אסור לעבור את גבולות הענווה, הזהירות, הזריזות וכו′, כי "כל קצה הוא רע גמור" (רמב"ם שמונה פרקים פרק ד′).

כאן באהבת ה′ אנו נדרשים לטואטליות. לאהוב בכל חיינו, בכל כוח מכוחות החיים שבנו.

וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה′ אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה′ ונמצא שוגה בה תמיד כאילו הוא חולה חולי אהבה שאין דעתו פנויה מאותה אהבת אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה′ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו צוונו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. (רמב"ם הל′ תשובה י, ג)

באהבת אישה וחברים אנו דורשים מידה וגבול. יש אהבה שהיא מקלקלת ומעוותת. יש אהבה שהיא חולי שצריך להירפא ממנה.

אך באהבת ה′ אנו מצווים להיות "חולים". הכל הכל ומאד מאד. להיות חולה אהבה שאין מלבד אהבה זו כלום בחייו.

והשאלה היא כיצד אנו מצווים על אהבה שאין מבלעדיה כלום? ובכלל, אם כן, כיצד אפשר לצוות גם על "ואהבת לרעך כמוך" הרי הלב מלא באהבת ה′ ורק בה צריך לשגות כל היום ?

 

ג. אהבה מהי ?

המהר"ל בנתיב אהבת הרע מבהיר כי אהבה היא דבקות בין שווים. נקודת השיווין ביניהם מביאה לחיבור ולדבקות ביניהם.

אם כך, כיצד יתכן אהבה בין בני אדם לבוראם? הרי אין דמיון בין האדם לבוראו ?

אהבה בין שווים היא בגלל ההשלמה. אחד משלים את השני. הרצון לחיבור וקשר הוא עם הדבר שמביא לשלמות גם אם הם הפוכים. הנזיר במאמרו על שאלת הנישואין מביא מספר סיבות לכך שאנשים נישאים. הוא שולל את הצורך בנישואין על פי התפיסות השונות ואומר כי יש סיבה אחת אמיתית המצדיקה את הקשר בל יינתק בין איש לאשה. כך הוא כותב :

כי עת נפש האדם תתחבר ותדבק בנפש רעיה אחרת, עומדת קרוב לה, משתלמת היא אז במובן חומרי ורוחני. .. הנפש לבדה חסרה היא, את שלמותה משגת מאחרים מחוצה לה. ("זכו שכינה ביניהם" עמ′ מ′)

   אין דבר המשלים את האדם כמו בורא העולם. יתירה מזו, האדם מצד עצמו אין בו כלום. כל חייו וכוחותיו הם מצד הדבקות בו יתברך.

זוהי הכרזת האמונה : שמע ישראל... ה′ אחד" – רק הקב"ה קיים ומחייה אותנו.

ומהי הדבקות?  

התשוקה והגעגועים אל הרוחני, אל הנעלה והנשגב, הממלאים את לב כל רגש ונפש עדינה הוא היסוד עליו הושר שיר השירים... באהבת שולמית ודודה שהיא אהבה של שתי נפשות זכות וברות העורגות זו אל זו ומתגעגעות זו אל זו, כבר נמצא מקום לאהבת התורה וכל חמדת ישראל, כי האיש המחונן ברגש אהבה טהורה, בטבעו הוא מוכן ומוקדש לכל הדברים הרמים שמקורם היא השאיפה אל הנשגב הנטועה בליבו, כי גם אהבתו הטבעית נעלה ונישאה היא ומקורה בטבע הנפש העדינה. (אלכסנדרוב, מתלמידי הרב קוק)

הדבקות בין האוהבים נובעת מהשתוקקות של האוהבים אל השלמות. תשוקה אל השלמות הרוחנית. התשוקה אל החומריות תאווה היא ופסולה.

כאשר הנפש משתוקקת לשלמות והיא מתדבקת במה שמשלים אותה זוהי אהבה. שלמות זו אליה מתאווים ועורגים היא השלמות האלקית הכוללת את כל מיני השלמות הטבעיים ורוחניים.    

לכן אהבת ה′ יכולה להיות מוחלטת. לא רגש חולף, לא אהבה זמנית, לא בשעות ובימים מסויימים, כל הזמן, כל החיים ובכל כוחות החיים.

 

ד. "בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך"

האדם מורכב משלשה חלקים עיקריים : נפש לב ונשמה. החלק הנשמתי הוא החלק הרוחני העליון באדם.

לעומתה, נפש האדם היא כוח החיות הגשמי שבאדם. "אחור וקדם צרתני". האדם נוצר ממציאות עליונה מקדם, ומכוח חומרי נמוך, אחור.

הכוח המאפיין את האדם הוא הלב.  

הלב הוא משכן הרוח, ועיקר הבחירה וראשית יסודה הוא בבחינת הרוח, שהוא מדרגת האדם (עולת ראי"ה ח"א עמ′ רמט)

אהבה האדם כלולה מכל חלקי האדם. האהבה מקיפה את נפש האדם, את לבו ואת כוח נשמתו. אם אין ההתחברות וההשתוקקות קיימת באחד מחלקים אלה הרי שהאהבה חסרה.

לכן אומרים חז"ל :

 "ואהבת את ה′ אלקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. (יומא פו, א)

 ומבאר הפירוש "עץ יוסף" בעין יעקב כי כל אהבה צריכה לצאת מן הכוח אל הפועל. אי אפשר שאהבה לא תהיה גם בחלק הנפשי, גופני.  

שהאוהב יאכיל את האהוב לו, ישקהו ... ויחבקהו וינשקהו. אולם כל זה בנאהבים והנעימים מבני אדם... לא כן השי"ת השלם בתכלית השלמות ישאל השואל במה יזכה האדם לקיים מצוות ואהבת את ה′ כלומר על מה תיפול האהבה מהוראת הסימנים (המעשים)? ובאת התשובה: אהבהו על הבריות. רוצים לומר גם זהו אחד מסימני האוהב לאוהבו, במה שנפש האוהב חפצה שיאהבו אותו הבריות כמו שהוא אוהבו.   

אם כן, רק מחריפה השאלה ומה על אהבות אחרות ?

 

ה. "ואהבת לרעך כמוך אני ה′ "

האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קווית מאותה אמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה (אורות עמ′ מב)

אהבת ה′ כוללת את הכל. אהבת ה′ אינה מצמצמת אותנו אל הבורא ומזניחה את שאר הנבראים. ההיפך הוא הנכון. הקב"ה כולל הכל וכולם שייכים וקשורים אליו ולכן מי שאוהב באמת את ה′ אוהב את כל הנבראים.

יתירה מזו, אין אהבת אמת בין הנבראים, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ללא אהבת ה′. שהרי מה באמת מחבר בין אדם לחברו ובין איש לאשתו? מה פתאום החיבור הזה יביא להשלמת האדם ? רק ההכרה כי בורא עולם מאחד ומחבר אותנו ויצר אותנו חסרים כך שאחד משלים את השני, היא היא שמביאה לאהבת אמת. "ואהבת לרעך כמוך " מדוע ? כי "אני ה′ " יוצר האדם.

אנו רואים כי אנשים מדברים על אהבה וכי אנשים זקוקים נואשות לאהוב ולהיות נאהבים. אנו כל כך רגילים לתופעה "האנושית" הזו עד שאין אנו נותנים את הדעת מדוע ולמה זה כך. הרי איזו סיבה הגיונית יכולה להניע ולהצמיח רצון עמוק כל כך לקשר וחיבור? אם העולם מקרי שאין בורא ונותן חיים לכולם, הרי שאין קשר מהותי ואמיתי בין יצור ליצור וממילא היינו מצפים כי כל אחד יחשוב רק על עצמו ויעשה רק לעצמו.

הדחיפה הפנימית והטבעית הזו בכל אחד ואחד, שהיא האהבה שאינה "מותנה תחילה על ידי נשוא מיוחד, אלא היא שרויה באדם בכוח, ומתעוררת ומתממשת על ידי נשוא מסוים" (אריך פרום), היא תוצאה של ה"אני ה′ " שבכל אחד מהנבראים.

 יכול אדם לא להכיר ב"אני ה′ " שבקרבו, אך הדבר לא ישנה את העובדה. כל אהבות האמת בחיינו האנושיים הם נובעים ויונקים את חיותם וחיוניותם מאהבת ה′. ההשתוקקות הפנימית להתחברות אם מה שישלים את חיינו נובעת מהכרה פנימית עמוקה, גם אם לא מודעת, שהבריאה נבראה באופן שאין האחד שלם אלא בהתחברות שלו אל אחרים. 

 

ה. הדרך לאהבת ה′

ואהבת את ה′ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה).

כיצד מגיעים למדרגה גבוהה זו של אהבה ?

ממשיכה התורה בפרשת קריאת שמע ומכוונת אותנו כיצד לבנות את האהבה כך שהיא תהיה שלמה ומלאה.

 "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך"- עבודת הלב.

 "ושננתם לבנך ודברת בם"  – עבודת הנשמה.

"וקשרתם וכתבתם" – עבודת הנפש.

יש צורך לעבוד על כל חלקי נפש האדם בכדי לפתח את אהבת ה′ השלמה.

 1. עבודת המעשה : עלינו להקיף את עולמנו המעשי בהכרת הבורא. מצוות תפילין ומזוזה מבטאים ומהווים נציגות מיוחדת של חיי המעשה שלנו. התפילין כנגד הלב והמוח שבאים לקדש את כל חיינו, והמזוזה המקיפה את מקום חיינו, את בתינו בהם אנו חיים. המצוות כולן ומצוות תפילין ומזוזה בפרט באים להקיף את כל חיינו במעשים הנובעים מהקשר שלנו לבורא עולם ומאמצים את דבקותנו בו.

2. עבודת הידיעה : להעמיק את הידיעה וההכרה שלנו בבורא.

כפי הדעת אשר ידעהו כך יאהב את ה′, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. {רמב"ם סוף הל′ תשובה }

"ושננתם לבניך" וממילא לעצמך את תורת ה′ החושפת לאדם את דרכי הופעתו והנהגתו של הבורא בעולם. עלינו להעמיק את ההתבוננות שלנו בתורת ה′ שבכל מרחבי החיים.

"בלכתך בדרך בשכבך ובקומך". ככל שאדם יתבונן ויכיר בשלמות הבורא ובכך שהקב"ה מחייה אותנו בכל רגע ורגע כך תגבר דבקות האדם בבורא ואהבתו אליו.

3. עבודת הלב : "והיו הדברים ... על לבבך". יש להשקיע בעבודת הלב והרצון, חשבון נפש ותפילה.

 בתפילה האדם מברר את רצונו. כאשר אדם מתפלל בלב שלם על הרצון שלו לדבקות בבורא, על ברכה שישפיע עליו בורא העולם בכל חלקי חייו, בחכמה, בריאות, פרנסה ועוד הרי שהוא מחבר את נפשו לבוראו ומרבה את אהבתו אליו.

 

לסיכום : מכיוון ש"ה′ אחד", דהיינו, כל המציאות כולה יונקת את חייה וזכות קיומה מהאחד, הרי שאין עוד מלבדו. ממילא, אהבת ה′ צריכה להיות ללא גבול "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כל שאר האהבות הן תוצאה של אהבת ה′. הדרך לבנות התחברות שלמה זו בבורא היא בעבודתנו על שלשת חלקי הנפש שלנו : הידיעה, הרצון ומעשה.