פרשת וירא
לעשות צדקה ומשפט  | הרב שוקי כהן
 
אחד האירועים המדהימים בפרשה וירא היא עמידתו של אברהם מול הקב"ה וניסיונו לבטל את רוע הגזירה מעל סדום.
סדום ועמורה היו למושגים של רוע אנושי . לפי חז"ל אין מדובר רק באנשים רעים אלא מערכת שלמה ששמה לה כחוק את האנטי חסד. על הענקת חסד היו נענשים במיתה במערכת המשפט של סדום.
על כן טבעי הדבר שלערים כאלו אין מקום על פני האדמה ,ועונשו של הקב"ה עונש ראוי הוא.
והנה הקב"ה בשלב שלפני ביצוע העונש, כשהכול כבר מוכן , מחליט להודיע לאברהם. הקב"ה מנמק את הצורך להודיע לו בכך ,שאברהם תפקידו וייעודו להיות לגוי עצום, להיות אבי אומה אשר עתידה להתחנך על מורשת אברהם שהיא " ושמרו דרך ה′ לעשות צדקה ומשפט "
המפרשים עסקו בפשר ההנמקה זו כל אחד ודרכו הוא.
נראה לי שהסיבה לכך טמונה בידיעת הסוף. הקב"ה יודע כי אברהם לא ירפה ממנו ויעשה כל שביכולתו לשנות את רוע הגזירה.
 אברהם ,איש החסד, לא יאמר לעצמו, אם הקב"ה החליט, מי אני שאתערב, אלא להיפך ייקח אחריות ויעמוד לויכוח עם הקב"ה.
ואת זה הקב"ה רוצה- את הויכוח.
לכאורה מה מקום להתווכח עם הקב"ה? והרי הקב"ה שהוא אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ,בהכרח שאם דן ערים שלימות למיתה, מסתמה, זהו משפט שלקח בחשבון  את החסד ומה מקום לבקשה נוספת?
שאלה דומה לשאלה זו נשאלת על עניין התפילה . והרי הקב"ה שהוא מקור הטוב ,לא יתכן שיגרום לרע וא"כ אם יש סבל בעולם מסתמה זה יוביל לטוב שהרי "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס.) וא"כ מה מקום לתפילה על רפואה פרנסה וכו′, אם זה טוב סמוך על הקב"ה שידאג לך, ואם זה לא טוב עבורך למה לבקש?
ובקצרה: האמונה בהשגחת ה′ שכולה לטובה ,כאמור לעיל, לכאורה מנטרלת את הצורך בויכוח עם הקב"ה או משמעותה של תפילה.
מאידך גישה כזו הייתה מנוונת את כוח היצירה באדם, את השאפתנות לפעול, ליצור ולהתקדם.
רק אדם החש שיש לו כוח והשפעה על הנעשה יתומרץ לפעול, ליצור ולנסות להשפיע.
את הפס′ "ויברא אלוקים את האדם בצלמו ,בצלם אלוקים ברא את האדם" מפרש המשך חכמה כך:
"הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח רק מרצון ושכל חופשי.....רק זאת אנו יודעים שלהבחירה החופשית היא מצמצום האלוקות ,שהשם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות. ולכן אמר אל ליבו נעשה אדם בצלמנו ,פירוש דברה תורה בלשון בני אדם ,שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהיה מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו ויהיה בחירי חפשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו.."
(ראו גם ספורנו במקום ורמב"ם בהלכות תשובה פ"ה ה"א)
פירוש הביטוי, "שצמצם עצמו"  משמעותו שהבחירה החופשית שניתנה לאדם היא שנהייה דומים לקב"ה.  והדימיון צריך להתבטא גם בלקיחת אחריות על הקורה בעולם ככלל וחיי היחיד וסביבתו כפרט.
אחריות כזו מעצימה אותנו. מכוחה אנחנו מתפתחים להיות אנשים בעלי יזמה,בעלי כשר פעולה ,המסוגלים באמת לשנות ולתקן את העולם או גם להורסו. מאידך איבוד כוח הבחירה ולקיחת האחריות ינוון אותנו עד כדי איבוד צלם האלוקים.
יחד עם זאת אין בדברים אלו כדי לסתור את אמונתנו בהשגחת ה′ על העולם. השגחתו קיימת ואין הוא מתנתק חס וחלילה מעולמו אשר ברא. כוונתי היא שהוא משאיר לנו כר פעולה נרחב ומתערב כשהוא מרגיש צורך בכך.
על כן הקב"ה רוצה בויכוח. הקב"ה רוצה שאנחנו לא נסתלק מאחריותנו גם במקום שלכאורה יש החלטה אלוקית, גם אז ,הוא רוצה שנמשיך להתווכח להתפלל כדי למנוע את חרון האף האלוקי.
זוהי הגדלת ראש מאין כמוה.
וזהו תפקידו של מנהיג בעם ישראל  לדעת לעמוד גם מול הקב"ה. ולכך מדווח הקב"ה לאברהם את אשר הוא עושה . הוא מזמין את הויכוח.
וזהו הפירוש "צדקה ומשפט". לקחת אחריות כדי להשיג את הצדקה גם מול הקב"ה. מי שמחונך לכך  חזקה עליו שיפעל כך תמיד בכל מעשיו.
לא תמיד נצליח בויכוח. אברהם נכנע כשמתברר לו כי אין מקום לצדקה לפעול, וכי דינם נחרץ. אולם במקרים אחרים העמידה בפני ה′ מצליחה . למשל, משה רבנו אחרי חטא העגל וחטא המרגלים. כאשר הקב"ה אומר לו "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול", משה עומד בפני ה′ ומבקש רחמים על עם ישראל, ואף מצליח.
מבחינה זו משה הוא תלמידו של אברהם שהוא זה שגילה לנו רז זה.
זוהי מורשת אברהם "ומעשי אבות סימן לבנים".
נראה לי שהלימוד מכאן אינו רק ביחס למנהיגים שתפקידם ללמד סנגוריה על עם ישראל בכל מצב. יש לו משמעות גם ליחיד. כולנו לפעמים נמצאים במצב בו נראה לנו ש"העסק אבוד" ומה אפשר לעשות.
אבל האחריות המוטלת גם עלינו, למרות היותנו יחידים ,"לתקן עולם..." דורשת מאיתנו לא להרים ידיים, להמשיך ולפעול כדי לתקן, ומי שהולך בדרך זו חזקה שיזכה גם לסייעתא דשמיא שהרי ממלא הוא את רצון ה′ "לעשות צדקה ומשפט".