פרשת ויצא
כי יעזור ה' לשבים‚ כאשר אין יד טבעם משגת  | הרב יצחק הלוי
שיחה מתוך הספר "שיחות לספר בראשית" *השתדלות מעוררת סייעתא דשמיא: *הנס הנובע מתוך הטבע: *נס אינו בא בקלות:
 
 
*השתדלות מעוררת סייעתא דשמיא:
      "ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו".
פרש רש"י: שהיה מתיירא מפני חיות רעות. לפיכך לקח אבנים ועשאם כמין מרזב סביב למראשותיו.
צריל להבין: וכי איזו שמירה היא זו? ומה תועלת בזה, כשכל הגוף חשוף? הלזו ייקרא הגנה?!
ועוד, וכי חיות אינן יכולות לסתור את גל האבנים ההיקפי?! כך הקשה הסבא מקלם.
     דבר גדול למדנו הכתוב. בעצם, רוב הנהגת האדם, פרנסתו ושמירת בריאותו היא בדרך נס. ואולם, בשביל להעמיד את האדם בנסיון, נוטעים בו תחושה מדומה, אשליה, שכביכול "כחי ועצם ידי עשה לי את-החיל הזה". לכן מעלימים ממנו את הנס. והשאירו לו מקום להתלבט, לחשוב ולדמיין, שכאילו הוא זה שקובע.
     הנסים בעולם הזה מושתתים על הבסיס של המאמץ הראשוני, המתבקש מן האדם. יעקב אבינו עושה את המאמץ הראשוני. הוא מגלה נכונות, אכפתיות. והשאר כבר זורם בדרך נס. הפעולה הטבעית של האדם הינה, כביכול, קטליזטור לקב"ה, לבצע נס. זוהי בבחינת אינדיקטור לעניין, לאכפתיות ולנכונות של האדם. וכאשר האדם משקיע, ה′ מסייע.
וכמאמר רבנו יונה: כי יעזור ה′ לשבים, כאשר אין יד טבעם משגת.
וכעין זה כתב הרמח"ל במסילת ישרים: "ופשוט הוא, שאפלו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכחו לנצל אלולי הקדוש ברוך הוא עוזרו... אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו ונצול מן היצר הרע. אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו".
 
 
*הנס הנובע מתוך הטבע:
     וכן היה בהצבת המקלות בשקתות המים, כאמצעי טבעי להולדת עקודים. אם כן מדוע היה צורך בהתערבות של מלאכים כמבואר ברש"י′? גם כאן כותב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר": "וראוי לדעת, שאף על-גב שעשה יעקב פעולה נמרצה, מכל מקום בלי השגחה פרטית, לא היה מקום שיוליד כל כך כפי התנאי. אלא העיקר היה השגחה בצירוף איזו פעולה. כדרך נס נסתר. וכמי לעניין קללה בעת רעה, רחמנא ליצלן. איתא באיכה רבה, שהמכה במקל בין י"ז בתמוז לט′ באב, מכה מלאך המשחית במקל של ברזל וממית.
כל הוא לברכה. פעולת האדם מעט, גורם מעשה רב מלמעלה.
     מאחר ועולמנו איננו מלומד בניסים גלויים כי אם נסתרים, קיים הצורך באקט האנושי. וכך פרש הרמב"ן עצל התורה בתיבת נח בבראשית, ו′\י"ט: ידוע כי החיות היו רבות מאד. ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם... לא תכיל אותה התבה הזאת. ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה. וא"ת: יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה!...
עשה אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדחק בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשותם מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים". עד-כאן.
מכאן מובן, ממה נבע הצורך לצפות את התבה מבית ומחוץ בכפר. וכעי"ז כתב ה"כלי יקר" עה"פ:
"שלש מאות אמה, ארך התבה" לציין שהמידות נכתבו על-מנת להנציח את הנס.
     משה רבנו משקיף מעל הר נבו ורואה את כל אר"י. דבר כזה בלתי ניתן לביצוע משום נקודת תצפית. וכתב הרמב"ן: "אבל הראהו במעשה נס".
אם-כן נשאלת, אפוא, השאלה: לשם מה להטריח את מרע"ה, יהודי ישיש בן מאה ועשרים לטפס על הר? האם אין זה מיותר?!
     אלא שזה בדיוק מה שאמרנו. על-מנת שייעשה נס, קיים צורך הכרחי לעמל הראשוני, אחרת לא יתבצע הנס. וכן היה בנס פך השמן של אלישע, וכך גם היה נס חנוכה.
     ועוד דוגמה מפרשת השבוע: הכתוב מציין בריש פרשתנו: "ויפגע במקום וילן שם". ועיין ברש"י בפסוק י"ז, על הנס שהתרחש ליעקב שקפצה לו הדרך בחזרתו לכיוון הר המוריה, וההר נעקר לעומתו עד בית-אל. בכיוון הלוך לא אירע לו כל נס, כיון שיעקב עצמו לא תלוי ולא מרגיש בצורך ובהכרח להתפלל. א"כ גם מצד השמים לא "שמו יד", כביכול. ואולם ברגע שיעקב התאמץ. מיד נעשה גם הנס.
 
 
*נס אינו בא בקלות:
     דוגמה נוספת מפרשתנו: יעקב אבינו, מתחיל לעבוד בבית לבן בגיל שבעים ושבע. וכשסיים היה בן תשעים ושבע. אפשר לומר בהחלט שהוא כבר לא היה צעיר. אך כל השנים עמד באותה רמה של דרישות ובאותם קריטריונים. הוא נמנם, אך לא ישן בשנים אלו. איך עמד בלחץ?
התשובה: נס! אך נס איננו בא בקלות.
     בכדי להבין זאת נקדים ונשאל. יעקב מגיע אל הבאר בעוד אבן ענקית מכסה את פיו. דבר שהצריך המתנה עד לכינוס כל הרועים, על-מנת לגוללה. והנה מגיעים שלושה רועים, ויעקב מטיף להם דברי ביקורת: "לא עת האסף..." והרועים אינם חולקים על קביעה זו של יעקב, רק עונים שההמתנה לשאר הרועים מעוגנת בהסכם העבודה. התקנון שלהם קובע, כי אין הם חייבים להשקות את הצאן טרם התכנסות כלם. והנה יעקב גולל את האבן ופרש רש"י "כחליצת פקק". וכאן חובה להדגיש שיעקב בא לכאן לאחר י"ד שנות לימוד בישיבה, ללא אימוני כושר וכדומה. ואיך קרה הנס?
     פשוט, אם אתה מרגיש שאתה חייב לבצע את הדבר, אתה גם יכול לבצעו. וכך מובנת גם תשובת הרועים: מאחר ואין תחושת חובה בלב, אין הגוף לבדו מסוגל לגלול אבן גדולה שכזו.
     ב"תפלת הגשם" אומרים: "יחד לב וגל אבן מפי באר מים". יעקב הרים את גוש הסלע בעזרת הלב ולא בעזרת השרירים. כשהלב חש, שהנאמנות מחייבת לנמנם בלבד במשך עשרים שנה, אזי הגוף יוכל לבצע זאת. ואף בגיל תשעים.
אנחנו איננו מבקשים מהקב"ה "בעבורו אל תמנע מים" בזכות גבורת יעקב. אין זה בזכות כוחו הפיזי, אלא הודות ובזכות לכח הרצון העז שבו.
     כשיש רצון, ישנה הכשרת קרקע לנס.
     באדם עצורים כוחות עצומים, וכשהוא ממצה אותם, הוא זוכה לסיוע מלמעלה. עובדה היא שבעת שריפה, חלילה, מגלה האדם כוחות עצומים.
     הכל תלוי ברצון וביחוד הלב. וראיות ישנן די והותר.
     מובא בזבחים כוחם של הכהנים בהשלכת מוראה ונוצתה. אם יש צורך, הרי שנוצה נזרקת מידו של כהן שלושים אמה.
     כח עצום כזה גלה פרעה במכת השחין. משה זרק את הפיח באחת משתי ידיו. ופרש רש"י: כל דבר שנזרק בכח, אינו נזרק כי אם ביד אחת. וכאן בעצמה זו זרק משה את מה שהיה בשתי ידיו העבירו ליד אחת וזרקו. ועיין שפתי חכמים שהקשה: "אם כבר ארע נס מדוע היה צורך שמשה יזרוק בכח וביד אחת? הרי נס גודל יותר היה בזריקה בניחותא ובשתי ידיו! התשובה שוב: על-מנת שיחול נס צריך למצות מעצמך את המקסימום ואין קץ וגבול למה שאדם מסוגל לפעול בכח יחוד הלב! וזה שבר את פרעה, אלמלא חזק ה′ את לבו".
     אדרבה, חז"ל שוללים נס נטו נטו. והנה איתא בשבת על אדם שהתאלמן לא-עלינו. ואשתו הניחה לו תינוק. ונעשה לו נס, כידוע, והניק את בנו. אך איך הגיב אביי: כמה מגונה אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית!
מדוע? כי מה עשה אותו אדם בנידון? אדרבה, מהלך הטבע סודר בדקדוק רב. כך צריך להיות ולא אחרת, ומי שגורם לשינוי-ידו על התחתונה. הריהו גורם טרחה יתירה, כביכול לקב"ה. שכן, נס ראוי להיות רק כזה המשתלב באורח הטבע.
וכן בתענית בעניין בנו של ר′ יוסי דמן יוקרת שאמר תאנה תאנה הוציאי פירותייך. והתקלל רחמנא ליצלן על-ידי אביו. מהו ההסבר לכך?
     מה שהאדם מסוגל לבצע ביגיעתו, אף שהוא נס, אך זהו נס המשולב בטבע ואיננו חורג מגדר הטבע, זה לגיטימי! אך להטריח את הקב"ה לחינם?!
    וכך כתב הרמב"ן על הפסוק:"ויבאו כל-איש אשר-נשאו לבו". הנכונות של העם טפחה בהם כשרון, כישורים. וזה איננו נחשב בגדר שינוי הטבע. ואין דבר שיכול האדם לומר אין בכוחי לבצעו.
     זהו שאמר רבנו יונה: "כי יעזור ה′ לשבים, כאשר אין יד טבעם משגת". אין כאן הכוונה לתיאור זמן, אלא לתיאור מצב.
     אפשר להוסיף את הסיפור על המשרתת הפנויה שנתגלתה כשכרסה בין שיניה. ולכשנשאלה הכיצד? אמרה: מהרבי! הרבי הזמינה. והיא הסבירה, שהרבי, בזמנו, נתן מים שברך עליהם, לגבירתה, כסגולה להריון. וגם היא השתמשה בהם.
כן, אבל בלי גבר, איך זה "עבד"?- הקשה הרב. והיא הגיבה ספונטאנית: אה! זו אינה בעיה, וכי חסרים בחורים כאן בעיירה?!
 
* * *