פרשת ויגש
נאומו של יהודה  | הרב יובל בוקובזה
האם הדרמה שהתחוללה בפרשיות האחרונות הסתיימה במועדה?
אנו מגיעים בפרשתנו לסופה של הדרמה שהתחוללה בפרשיות האחרונות.
השאלה היא האם היא הסתיימה במועדה, שכן יוסף הכיר שאחיו תקנו את מעשיהם? או שיוסף התכוין להמשיך במשחקו ובהצגתו עד שיעקב בכבודו ירד למצרים. אלא שנאומו של יהודה שיבש לו את התוכנית וכלשון הפסוק "ולא יכול יוסף להתאפק.." 
בין כה ובין כה יש לשאול מה שנאומו של יהודה גרם לשנוי זה, הרי לכאורה אין דברים חדשים ומרגשים בנאומו, ועוד שהנאום הוא לא נאום מרוכך אלא קשה "כי כמוך כפרעה"? וכן לא מזכיר כלום בנושא שלשמו חזרו לבית יוסף והוא גנבת הגביע?  
בעל "קול שמחה" שואל על לשון הפסוק "ויגש אליו יהודה" והרי עומד לידו? אלא הכונה שיהודה ניגש לעצמו, למהותו. והרי ידוע ששם יהודה מבטא 2 עניינים, האחד הודאה – "אתה הודית מעשה תמר, לכך "יודוך אחיך"  והשני: אודיה - "הפעם אודה את ה′ [בראשית כט לה]
א"כ יהודה בנאומו פעל ב2 כוחות אלו מצד אחד הכנעה, אודיה. ומצד שני ניצוח, כוחניות.
גם בעל "בית ישראל" הסביר שיהודה ניגש אל עצמו, אל מהות שמו, שמודה על הטעות מצד התשובה והוידוי שקיבל עליו את חטא המכירה באומרו "והאלוקים מצא את עון עבדך. הצליח להוציא החוצה את הוידוי הפנימי. הצליח לקשר ולחבר בין השכל לרגש, "וידעת היום השבות אל לבבך"  [1] שכן עד אז האחים לא מצטערים ומתחרטים על עצם המכירה אלא רק על הבעיה המוסרית, הרגשית שהיתה כשראו את יוסף בוכה ולא חמלו עליו "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" [מב כא].
וזה בשתי אפשרויות:
א. יהודה לאחר שעושה חשבון נפש עם עצמו הופך ממתוקף, מדברי ריצוי שבח והודאה להתקפה, מהפך ושינוי זה חל אצל יהודה כאשר מרגיש שההתנהלות האלוקית אינה קשורה שכן כל מה שהם נענשו זה מובן, אך מה חטא בנימין הרי לא היה במכירה, מדוע יוסף לא מסכים להצעה שהציעו? אלא כנראה יש לו ענין אישי עם בנימין כדברי יוסף "אשימה עיני עליו", יהודה מבין שהויכוח פה הוא לא באמת על גניבת הגביע.
ב. יהודה מסתכל על כל מה שעבר עליו ומתקן את עצמו בכך שמודה ומתוודה על חטא המכירה וכל מה שנגרם בעקבותיו, שכן מרגיש שמאז המכירה הוא נמצא כל הזמן בירידה "וירד יהודה.." ולכן לא שומעים אותו בכלל בכל האירועים עם יוסף, עד שמגיע שעת הכושר שלו לקחת שוב את ההנהגה בהצעה שמציע לאביו שמסכים לתת לו הזדמנות שניה, אך רואה שהיא בורחת לו מהידים, שוב הוא עומד מול מכירת בנימין לעבד אך הפעם באחריותו אף שלא ברצונו, ולכן מבין שחייב לקבל את האחריות גם על המכירה הקודמת ועומד מודה ומתודה. 
א"כ אנו לומדים מפה יסוד חשוב שאדם לא יכול להצליח בשכנוע אחרים, בחיצוניות, אם לא ברר לעצמו פנימה את הדברים, שכנע את עצמו תחילה.  ולכן רק לאחר שיהודה עשה תשובה על מכירת יוסף יכול לטעון על יוסף בענין בנימין, שכן אם יטען שדואג לאחיו יוסף ישיב: מדוע לא דאגת ליוסף? ואם יטען אני דואג לאב הזקן, יענה לו יוסף הרי יעקב מתאבל 22 שנה ולא אכפת לך. ולכן דבר זה גרם לשינוי אצל יוסף שכן רואה שחל שינוי אמיתי אצל יהודה, והרי זה היה מטרת כל הניסויים שהעמיד את האחים לברר האם חזרו בהם ממכירת יוסף.
וכן ע"י בירוק פנימי זה מכיר יהודה מי הוא ומהם כוחותיו בכדי להשתמש בהם בויכוחו, בחיצוניות מול אויביו.
 

  [1]  לעומת יוסף שלא פעל בשלמות לפי מהותו ושמו שם הויה, על טבעי, בטחון מוחלט, שלא היה לו לבטוח בשר המשקים [ע′ באגרא דכלא למקץ "ויען יוסף"