בסוף הפרשה מופיעות שתי פרשיות העוסקות בעניין של קדושת הבכורות, אולם יש ביניהם הבדל, הפרשה הראשונה, פרשת "קדש" מתייחסת לעניין זה בלשון של ′קידוש′: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא (שמות יג, ב)

לעומת זאת הפרשה השניה, פרשת "והיה כי יביאך" העוסקת אף היא באותו עניין, משתמשת בלשון של ′פדיה′: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַידֹוָד וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַידֹוָד וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: (שמות יג, יב)

רש"י הסביר שקידוש הבכורות נבע מהצלתם ממכת בכורות וז"ל: לי הוא - לעצמי קניתים ע"י שהכיתי בכורי מצרים. כפי שמופיע בספר במדבר: וידבר יקוק אל משה לאמר: ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים: כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני יקוק (שמות ג, יב-יג)

קדושה זו למרות שהיא מלידה ומראשית יצירתם, צריכה לבוא לידי ביטוי במעשה חיצוני, "קדש לי כל בכור", כמו השבת שקדודתה מעצמה בכל אופן אנו מצווים לקדשה. . וכן הסביר המזרחי בעקבות המכילתא: שעל ידי שהכתי כל בכורי מצרים, בין בכורים מן האב בין בכורים מן האם ונצולו בכורי ישראל, קניתים לעצמי, שיהיו מקודשים לי, אף אם לא יקדישום, כדכתיב, "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה". וכך שנו במכילתא, "יכול אם הקדישו מקודש ואם לאו אינו מקודש, תלמוד לומר, ′לי הוא′, מכל מקום, הא מה תלמוד לומר, ′הזכר תקדיש′, כדי שתקבל שכר". וכן צריך לומר כאן, "קדש לי כל בכור", כדי שתקבל שכר. 

זו גם הסיבה שחייבים לחלל את הבכור גם לאחר שהעבודה עברה לכוהנים, שהרי הבכור קדוש מבטן.

אלא שיש לשאול, לשם מה ציוה ה′ לקדש את הבכורות, מה יעודו של קדוש זה? מה עוד שבפרשה הבאה (פסוק יג′) מצווים אנו לפדותו, א"כ מדוע לקדשו? 

אפשר להסביר שהקדושה כאן היא קדושה לצרכי עבודה במשכן. וכן הסביר החיזקוני שהקידוש כאן הוא קידוש לצורך העבודה במשכן משום שבתחילה העבודה היתה על ידי הבכורות ורק לאחר חטא העגל עברה משימה זו לכהנים. כן כתב גם המשך חכמה (פסוק יג) שעד שהוקם המשכן לא נתקדשו כהנים ובכורים הקריבו (זבחים קיב, ב).

אלא שהסבר זה לא ברור דיו, שאם כן הכיצד מצווה התורה לפדותו עוד לפני שהעבודה עברה לכוהנים?

הספורנו כתב שהסיבה שהוצרכו לפדות את הבכורות היא בכדי לאפשר להם לעסוק במלאכת גם חול, שהרי הם נחשבים כהקדש שאסור להשתמש בו לצרכי חול:  קדש לי כל בכור. שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין לא תעבוד בבכור שורך ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו, כאמרו ופדויו מבן חדש תפדה:

עוד אפשר ליישב שאכן הפדיון היה רק בשלב מאוחר יותר, בו הכהנים כבר עבדו במשכן. הסיבה שמצוה זו נזכרת כאן היא בגלל השייכות שלה ליציאת מצריים, אך הזמן בו יתחייבו לקיימה הוא רק בכניסה לארץ או בתחילת עבודת הקודש במקדש (וכפי שכתבה התורה בפרשה השניה של קדושת הבכורות (פסוק יא) "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְדֹוָד אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ[1]" (פסוק יא) 

אולם בעל העמק דבר(בפסוק יב) הסביר שקדושת הבכורות באה ללמד את הבכור עצמו על מעלתו, ובלשונו הרהוטה היטיב להסביר מה הבכור צריך ללמוד מקדושתו וז"ל: והעברת כל פטר רחם - המה בכורי האדם שיהיו קדושים ומובדלים לה′ ע"י שיכינו עצמם לכך ונכלל בזה שתנהגו אתם בהם קדושה ומעלה.

וכל פטר שגר בהמה - כדי להראות לישראל טבע קדושת בכורה שהיא מסוגלת למעלה הקדיש גם בהמה בשני אופנים. היינו בהמה טהורה שראוי לקרבן יהי לה′ לגבוה. ומזה ידמה עצמו בכור שהוא מוכשר לפי שכלו להיות משוקע בדעת אלהים ובשקידת התורה עליו להכשיר עצמו לכך. והאופן השני וכל פטר חמור תפדה בשה. וידעו שהשה ניתן לאנשי מעלה. כמו שעלה אח"כ לכהנים. ומזה ידמה עצמו הבכור אדם שהוא איש פשוט ודומה לחמור ואינו ראוי להיות משוקע בדעת אלהים אזי עליו להיות מתומכי אנשי מעלה ולהנות אותם ובזה יהיה כיושב בצל תורה:

בעניין זה של קדושת הבכורות יש להוסיף ולשאול, מדוע לכאורה הבכורות מעם ישראל היו צריכים למות במכת בכורות ורק בזכות הצלתם התקדשו לה′. הרי בכל מכות מצרים ראינו שה′ הפלא בין ישראל למצרים? ועוד שהרי המכות היו בשביל להעניש את המצריים דווקא וא"כ עמ"י לא שייך כלל למכות אלו?

נראה לומר שבעצם כל מכות מצרים היו ראויות להגיע גם לעמ"י בשל מדרגתם הנמוכה, כפי שאנו מוצאים זאת בטענת המלאכים בקריעת ים סוף "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" (מדרש תהילים טו), וכמו כן בשלב זה עדין לא היתה להם שום זכות (חוץ מזכות אבות), ורק לפני מכת בכורות זכו למצות הפסח ולמצוות דם המילה, בסימן "בדמייך חיי". לכן ה′ היה צריך כביכול לברוא בריאה חדשה כדי להגן על עמ"י מפני המשחית שברגע שמקבל רשות להשחית לא מבחין בין צדיק לרשע וכ"ש בין רשע ורשע.

כך יש להבין גם את ההדגשה של התורה בעניין ההפלאה וההבדלה שהיתה בין בני ישראל למצרים, בין ארץ גושן לארץ מצרים, שלכאורה זה דבר פשוט שהערוב ושאר חיות רעות לא יפגעו בישראל, אלא שהיא הנותנת, באמת המכות היו צריכות לפגוע גם בישראל וה′ הגן עליהם.

בזכות הגנה זו עמ"י התחייב לה′ כעבדים ששוחררו מאסר וממות שחייבים את חייהם למושיעם, ולכן נאמר "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני יקוק אלהיכם" (ויקרא כה, נה). עבדות זו מתבטאת בזכות להיות עמו ולקיים את מצוותיו כעם סגולה וממלכת כהנים כפי שהוסבר לפני מעמד הר סיני:  ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו יקוק מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי: ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל:  (שמות יט, ג-ו)

מבחינה זו עמ"י כולו הוא בכור, עם ישראל כולו נבדל וקדוש מכל העמים, כפי שנאמר לפרעה: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְדֹוָד בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל." (שמות ד, כב)

 וכפי שאומר ירמיהו[ב] ויהי דבר יקוק אלי לאמר הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר יקוק זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קדש ישראל ליקוק ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם יקוק:

ההצלה ממכת הערוב ומשאר מכות מצרים היתה שייכת לכלל ישראל כמו שאמרנו לעיל, , אך אצל הבכורות ישנו חוב נוסף בהכרת הטוב משום שלהם נעשה נס הצלה פרטי נוסף במכת בכורות. הצלה זו מודגשת בשמו של החג - "פסח", על שם אותה הצלה.   א"כ, דווקא הבכורות צריכים להודות ולהתייחד יותר משאר העם ולהכיר תודה לקב"ה בצורה מוגברת.

עניין זה של החיוב על הכרת הטוב, העולה ככל שהטבת הבורא עולה, מוסבר בהרחבה בספר חובת הלבבות (שער עבודת ה′ פרק ו) וז"ל: אמר השכל: כי תוספת העבודה על אנשיה מתחלקת מדרך הכלל והפרט בטובה עליהם. והטובה על המדברים על ארבעה ענינים: הראשון - טובת הבורא הכוללת כל האדם, והוא המציאם, אחר שלא היו דבר נמצא, והחיותם, והטובה להם בכל אשר הקדמנו זכרו בשער השני מן הספר הזה. ועל כן הם חייבים לבורא, יתברך, עבודה כוללת, והיא כל התורות השכליות, אשר נהג בהן אדם, וחנוך, ונח ובניו, ואיוב וחבריו עד ימות משה רבינו, עליו השלום...

והענין השני - טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות, כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים והביאם אל ארץ כנען, וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והוא התורות השמעיות, אחר שהזהיר והעיר על התורות השכליות. ומי שקבלה לכבוד האלהים, ייחדהו האל בטובה וחייבו עליה עבודה זולתי עבודת אומתו ושאר שבטו, כמו שמצאנו שבט לוי, כשאמר משה (שמות לב כו): מי לה′ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, הוסיף להם האל טובה יתירה, ובחר מהם לשרת כבודו אהרן ובניו, וציוה אותם בתורות יתירות משאר האומה וייעד אותם בגמול הגדול לעולם הבא...

והענין השלישי - טובות האלהים על משפחה ממשפחות האומה, ככהונה ולויה וזרע המלוכה בבית דוד, וחייבם על זה עבודה יתירה. ועבודות (ותורות) הכהונה והלויה ידועות ומבוארות בספר תורת האלהים, אך תורת בית דוד, כמו שכתוב (ירמיה כא יב): בית דוד כה אמר ה′ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק. והענין הרביעי - טובת האלהים על איש מאישי בני אדם, נתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, כנביא מובחר או נגיד (נביא) מצווה להנהיג אומה, או חכם העיר אלהים את רוחו בחכמה ותבונה ועצה ודומה לזה, ועל כל טובה מהן יתחייב בעבודה יתירה לאלהים... 

וכן פירש ר′ יוסף בכור שור את החיוב הנוסף של הבכורות להיות מקודשים: קדש לי - שיהיו מקודשים לי משאר בני ישראל שהוספתי להם נס להצילם מן מכת בכורות, וכן כתוב "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי" 

לכן הבכורות התייחדו בקדושת הבכורות לעבודת הקודש בזכות הצלתם ממכת בכורות, ומשום כך היה צריך לפדות אותם כדי שיוכלו לעשות מעשי חולין.