פרשת ויקרא פותחת בפסוק: "ויקרא אל משה וידבר ה′ אליו מאהל מועד לאמר". הכפילות בפסוק יוצרת קושי, מדוע התורה נזקקת לכפול גם קריאה וגם דיבור, ויותר מזה מה תוכן הדברים שנאמר למשה ב′קריאה′ שקרא ה′ אליו?

עונה לנו רש"י על פי המדרשים: " ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם".  ה′ קורא אל משה, וזוהי לשון חיבה, אך רש"י אינו מפרש לנו מהי תוכן הקריאה. ואת זה נוכל ללמוד מהמדרשים שמהוים את המקור לדברי רש"י. בילקוט שמעוני מובא: " ומנין שכל הקריאות היו ′משה משה′ ת"ל ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה שאין ת"ל ויאמר אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ומנין שעל כל קריאה היה אומר הנני ת"ל ויאמר הנני שאין ת"ל ויאמר אלא מלמד שעל כל קריאה היה אומר הנני. משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל לשון חיבה לשון זירוז".   מכאן למדים אנו שלא היה תוכן לקריאה, אלא ה′ פתח את דבריו בקריאת שמו של משה רבינו, ורק לאחר מכן החל ב′דיבור′ שהוא עצם תוכן הדברים.  

מה משמעותה של קריאה זו בשמו של משה, ולשם מה היא נצרכת? 

נראה שיש בקריאה זו יסוד גדול ביחסו של ה′ אלינו. הקריאה בשמו של אדם מבטאת את הקשר בין הקורא לבין האדם שקוראים בשמו. כאשר אדם פותח את דבריו בקריאה בשמו של חבירו הוא מבטא את העובדה שיש ביניהם קשר נפשי כלשהו. לעומת זאת כאשר הפונה מעוניין אך ורק להשיג את מטרותיו יפתח את דבריו בתוכן הדברים מבלי לקרוא בשמו של חבירו.

קריאה בשמו הפרטי של האדם יוצרת חיבור נפשי. זהו גם העקרון הפסיכולוגי העומד ביסוד העובדה שתוקפים לסוגיהם השונים מתייחסים לקורבנותיהם כ′חפצים′ ו′כאובייקטים′ ואינם פונים אליהם אלא מצווים עליהם מבלי להתייחס לאישיותם. הדבר הומחש באופן אכזרי ביותר בשואה, בה נמחקה העובדה ש′לכל איש יש שם′. ותחתיה כל אדם הפך בקעקוע על ידו ל′מספר′ נטול אישיות. עובדה זו איפשרה לרוצחים הארורים לפעול ביתר קלות מבלי שרגשותיהם האנושיים יפעלו. אנו מוצאים גם רמות ביניים שבין יחס וקשר אישי לקריאה שמבטאת אמצעי תקשורת בלבד. כך, להבדיל, אנו מוצאים שבצבא, בו הדגש הוא על המשמעת והצייתנות נוטים הרבה יותר להשתמש בשם המשפחה שמבטא יותר ריחוק מאשר שמו הפרטי של האדם.

עבדים אנו, עבדי ה′. ובאופן פשוט ההתייחסות אלינו היא כמוציאים לפועל את רצון ה′ בעולם, ועל כן ראוי היה שדיבורו של ה′ איתנו יהיה באופן ענייני. וצוויו של ה′ אלינו יפתח בעצם תוכן המצוה. אך הקב"ה דואג להזכיר לנו עקרון חשוב .והוא, שבסיסו של הציווי נובע תמיד מקשר איתנו ולא מרצון ואינטרס שלו לביצוע הפעולה. וכפי הנראה הצורך של הקב"ה להזכיר לנו בכל דיבור בכל אמירה ובכל צווי, נובע מהמוקש העומד בבסיסה של כל פקודה וציווי. והוא, שבמבט ראשון ישנה סתירה בין ההחלטיות של הציווי לבין הקשר הנפשי שבין המצווה למצווה. קשה יותר לאב לצוות על בנו מאשר למורהו, כשם שקשה יותר למורה לצוות משוטר העוצר אדם. אך דווקא משום חשש מטעות זו טורח הקב"ה להזכיר למשה פעם אחר פעם, שיסוד הציווי שמצווה אותנו ה′, אינו נובע מצורך של הקב"ה אלא מהקשר שלו איתנו והדאגה לנו.

דרך זו של הקב"ה אמורה ללמד אותנו בכל מערכות הקשרים שלנו לדאוג להזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו את הקשר הנפשי העומד ביסודו של כל ציווי או בקשה. כך הוא בקשר בין בעל לאשתו, בין הורים לילדיהם וכן בין מחנכים לתלמידיהם. ראוי ורצוי תמיד לפתוח בקריאה בשם שמבטאת קישור נפשי בין שני המדברים. יותר מזה, הקריאה בשמו הפרטי של אדם אינה רק מבטאת את הקשר אלא גם יוצרת אותו ומעמיקה אותו. הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט בזמן ענישה וכעס על בן או תלמיד. במצבים כאלה היכולת שלנו לקרוא בשמו הפרטי של הבן או התלמיד תהווה עבורנו תמרור אזהרה ונקודת מבחן לשאלה האם העונש בא מתוך כעס, נקמנות ופריקת עצבים, או מתוך דאגה כנה לבן או התלמיד. יותר מזה מי שיאמץ נוהג זה לקרוא לבן או התלמיד בשמו גם בזמן כעס יוכל באופן שימוש מלאכותי זה גם לווסת את הרגשות שלו כך שישמשו לקידום ולטובת התלמיד ולא רק כאמצעי לפריקת עצבים ולחצים עליו.

אף הפניה הישירה שלנו אל ה′ בברכות וכדומה, בשמו ה′פרטי′, יכולה ליצור בקרבנו פנימה את ההבנה הפנימית שהקב"ה אינו כ′כספומט′ עבורנו. האמור לספק את צרכנו, אלא עבודתנו אליו נובעת מתוך אהבתנו אליו. יה"ר שנזכה בדרך זו להגיע לאהבת ה′ ולדבקות בו.