בפרשה מופיע בקשת משה לקב"ה שיכריז על מחליפו של משה, המנהיג שיכניס את עמ"י לארץ ישראל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר: יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: וכידוע יהושע נבחר: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:

[דבר מענין הוא שלמרות שיהושע מחובר למשה כבר 40 שנה בכל אופן לא חשב שהוא זה שמחליף אותו]

לעומת זאת בפרשתנו מופיעים כמה דמויות של מנהגים, ננסה לברר מדוע דוקא יהושע נבחר להנהיג את ישראל:     

א. פנחס - עשה מעשה גבורתו שהציל את עמ"י מכליה ובגינו מקבל כהונת עולם.

מדוע לא נבחר להכניס את עמ"י לארץ? נראה שקנאות זו לא מידת המנהיג, שכן אפשר לקנא רק פעם אחת, אם זה הופך להיות לדבר שבשגרה זה כבר פסול, כפי שאנו מוצאים אצל אליהו[הוא פנחס] שמקנא בהר חורב וה′ לא שומע לקנאתו ע′ במלכים א′ יט′ שה′ שואל אותו "מה לך פה אליהו" וכאשר אליהו חוזר פעמיים קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק.. ה′ מצווה אותו למשוח את אלישע לנביא תחתיו.  

ב. משה – המנהיג שמסר נפשו על עמ"י, וסבל את חרפתם מדוע לא זכה להנהיגם בארץ? ה′ אומר "יען לא האמנתם בי להקדשני" - פשוט שאין כאן חסרון באמונה, אלא נראה שלא הצליחו לגרום לדור המדבר להאמין בה′ בלי שום ערעורים, דבר שצריך שיהיה לדור הנכנסים לארץ

ג. יהושע – כאשר משה מבקש שיבחר מנהיג משתמש בביטוי יחודי כלפי הקב"ה "אלהי הרוחות" – הסביר רש"י: "למה נאמר, אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו"

ואילו שה′ עונה לו נאמר "איש אשר רוח בו" – ושם הסביר רש"י: "כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד..." ולכאורה לא ענה למשה שכן הוא ביקש שיהא סובל, מקשיב מקבל את דעת כולם ולא כנגד.. אלא ה′ מלמד אותנו שלפעמים לסבול אחר זה לצאת נגד, שכן הרצונות שלו לא נכונים ונובעים מהיצר ולכן צריך להראות לו שהפיך הוא הנכון והטוב. וכן להיפך לפעמים דוקא ההתנגדות לתלמיד נובעת מתוך אכפתיות ורצון לקרב אותו ולהגיע אליו..

וכן אנו מוצאים באמת אצל יהושע, מצד אחד "נער לא ימיש מתוך האוהל.. אך מצד שני מצביא גדול שהכניס את עמ"י לא"י.

וכן אצל דוד "עדינו העצני" כאשר למד תורה ועמד במשפט היה עדין , לא התבייש להתלכלך בראיות של דמים ושליה.. ומצד שני במלחמה היה עצני, קשה כעץ.

זו היא דרכה של תורה המיצוע השילוב בין הקצוות "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו" שכן הם מאפיינים קצוות חריגות בהשפעה שלהם.