פרשת חיי-שרה
פרשת חיי שרה: קיומה של הבטחה א-לוהית  | הרב מיכאל בריס
לפרשת חיי שרה - "הבטחתו של הקב"ה אינה רק עניין שלעתיד לבוא. גם מימוש של חלקת קבר היא מימוש ההבטחה הא-לוהית הגדולה....."
שתי הבטחות הבטיח הקב"ה לאברם, מקופלות באחת – "לזרעך את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז). אף ציוויו הראשון של ה′ לאברם כללה שתי יסודות אלה , משולבות זו בזו: "לך לך... אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול" (יב, א-ב). על שני אלה נכרתה ברית בין הבתרים: ביום ההוא כרת ה′ את אברם ברית לאמר – לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו, יח). ועל האתגר שבמימושן של הבטחות אלה אנו למדים בפרשתנו – רכישת חלקה בארץ ישראל וחיפוש אחר. ממשיך, זיווג ליצחק, "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כא, יב).
אלא הדברים אינם נראים בתור קיומה של הבטחה כלשהי. שניהם באים לו בקושי רב. בנות כנען אינן ראויות לבנו, והוא נאלץ לשלוח את עבדו בשליחות אשר אחריתה מי ישורנה. ועוד קודם לכן, הוא מוצא את עצמו תלוש ובודד. ואיה הבטחת "לזרעך נתתי את הארץ"? בבת עינו ניטלה ממנו. אשתו, שותפתו לדרך הארוכה, מוטלת בפניו, והוא צריך לבקש חלקת קבר. בעצם, אין לו עדיין שום אחיזה בארץ.
אברהם מתאר את עצמו כ"גר ותושב" (כג, ד)עם בני חת. שמעתי פעם מהגאון הרב אהרון סולובייצ′יק זצ"ל, ש"גר" הוא מלשון גרגיר – פרט בודד, שאין לו חיבור עם המכלול. כך חש אברהם ביחס לבני חת, על אף שנראה שהם מכבדים אותו "נשיא א-לוהים אתה בתוכנו" (ו). אברהם מודע לפער העצום בין הבטחותיהם לבין תוכן לבם – אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. עפרון יכול לומר "השדה נתתי לך", ובה בעת גם לרמוז בקריצה שהמתנה שווה "ארבע מאות שקל כסף", ואברהם שומע היטב ושוקל לו. וכיצד זה לא ירגיש את עצמו נבדל מעמי הארץ?
אלא שעבור אברהם, הבטחתו של הקב"ה אינה רק עניין שלעתיד לבוא. גם מימוש של חלקת קבר היא מימוש ההבטחה הא-לוהית הגדולה. וכפי שמבליט זאת ראב"ע: "ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים, ועוד לקיים דבר ה′ לאברהם להיות לו לנחלה" (יט). לאמור, אל נדמיין שהבטחת הארץ מתקיימת רק כאשר ינחלו בני אברהם גם את ארץ הקיני, הקניזי והקדמוני. גם נחלת הקבר – שאברהם מקפיד לרכוש ולא לקבל, "כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם" – היא מימושה של הבטחה א-לוהית.
כיוצא בדברים אלו אתה אומר גם בהבטחה האחרת שבברית בין הבתרים. "ודור רביעי ישובו הנה". והנה רש"י מונה את הדורות: "לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג′ דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת... צא וחשוב דורותיו: יהודה, פרץ וחצרון – וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה" (טו, טז). והדברים נוקבים. מכל אותו הדור הרביעי רק כלב, רק כלב שרד, עם יהושע בן נון. רק בהם, בכלב וביהושע, מתקיימת הבטחתו של הקב"ה. אך קיום הוא זה, ואין לזלזל בו כלל. "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי נאום ה′"; "ומי בז ליום קטנות?" אל לנו לגמד חלילה את מעשיו והבטחותיו של ריבון העולמים לקנה המידה של הראייה המוגבלת והמוקטנת שלנו. מה שנראה לעתים "לא לפי התכנית" טומן בחובו אוצר מלא. צא ולמד מירושת הארץ והקמת שושלת ישראל – אשר שתיהן מתחילות, גם אם בצעדים הנראים קטנים ומלאי קשיים – בפרשתנו.