כמעט כל נער ונערה יודעים עד כמה קשה להם למצוא את התחום שבו הם יכולים להצטיין ביותר, לזהות את כישוריהם המיוחדים, ולמצוא כיצד לתת ביטוי ליחודיות שלהם.

הבעיה קשה כיום, בעידן החופשי, יותר מבעבר, שבו לעיתים קרובות אנשים נולדו לתוך מעמד חברתי מוגדר, מקצוע משפחתי שעבר מדור לדור או מעגל תעסוקה מוגבל.

רמת חופש העיסוק גבוהה היום בהרבה מאי – פעם, ויחד עימה גם מידת ההתלבטויות.

לא בכדי, נחוצה לצעירים של היום תקופה ממושכת של בירור וחיפוש עצמי כדי להגדיר לעצמם את זהותם ומקומם בעולם.

 

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם:

 

 ברכת יעקב את בניו, היא יותר מברכה רגילה, היא בירור המהות של כל אחד מבניו, דרך החיים השקפת העולם שכל אחד מהבנים ילך בה.

 כתב ה"אור החיים הקדוש"- "אשר כברכתו- פי′ הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך.."

העקרון החשוב שיש להבינו כהנחת יסוד של ברכת יעקב, הוא שאין דרך אחת שהיא הנכונה, ואחרות שהן "פחות טובות". יש דרכים הרבה המובילות אל הטוב. והשאלה צריכה להתנסח באופן אישי: מה מתאים לי, או מהי הדרך שבה אוכל להתקדם ולהתבטא טוב ביותר, בהתאם למה שאני.

ניסוח זה, אינו ניסוח של אדם המרוכז בעצמו, שהרי בהצלחתם של היחידים תלוי גם הכלל כולו.

עם ישראל בתוכו, זקוק גם לאמנים וגם למדינאים, גם לקציני צבא וגם למדענים, והוא זקוק לתלמידי חכמים ולגדולי תורה.

הבחירה האם להיות סוחר כזבולון או למדן כיששכר, תלויה גם בשאלת טבעו של האדם, שצריך לשאול את עצמו: האם הוא "פחז כמים" כראובן, או "גור אריה" כיהודה.

כדי להגיע לאחדות האומה צריך לברר תחילה את היחוד של כל שבט ושבט בה. וכדי למלא את התפקיד הנכון בחברה ולתרום לה, צריך אדם להגדיר תחילה לעצמו את יחודו וכישוריו האישיים: "ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם". ברך אותם ברכה כללית "ויברך אותם", אך גם פרט את הברכות המתאימות לכל אחד ואחד: "איש אשר כברכתו".(מתוך מאמר מ"הצופה" יהודה ברנדס).

גם אנחנו הורים או מחנכים, וכן כל אדם שעוסק במקצוע הכי חשוב שיש שנקרא "חינוך", צריכים לדעת שבתוך כל ילד וילדה יש את האור הפנימי שהם מביאים לעולם, אור מיוחד שלא נמצא בשום אדם אחר, ועלינו מוטלת המשימה הקשה והכבדה לגלות את אותו האור, כמו שיעקב אבינו עשה אלא שליעקב אבינו היתה רוח הקודש..

בדור שלנו הילדים מלאים אור, אבל הוא מכוסה בהרבה כיסוים: חוצפה, עצלנות, מרד גיל הנעורים.. לנו כאמור אין רוח הקודש, אבל יש לנו דרכים חלופיות. אנחנו צריכים הרבה! סבלנות ...לעשות מעשים בנחת.. הבירור לא פשוט.

נסיים במעשה ששמעתי באזכרה במלאת שנה לפטירתו של חברי הרב אוריאל מלכה ז"ל באסון הכרמל, שממחיש עד כמה הסבלנות משתלמת ומתגלה אור גדול.

כשהיה הרב אוריאל בשליחות, לימד בכיתה בביה"ס המקומי, ושם היה ילד בכיתה ד′, שכל המורים העידו עליו שהוא לא יוצלח מבחינה לימודית ומלא בהערות משמעת, הוא "סומן" בעיני המורים , והדבר בא לידי ביטוי במצב רוחו הממורמר של הילד. אך בשיעור אחד אותו ילד התנהג למופת מכל הבחינות, היה זה בשיעור של הרב אוריאל. לאחר שנודעה הבשורה המרה על פטירתו של אוריאל אמר אותו ילד להוריו בצער, שאת הרב אוריאל הוא הכי אהב, ולמה? סיפר הילד, שהרב אוריאל ניסה לדובב אותו פעם אחר פעם שילמד ושיתנהג יפה, ועשה זאת ע"י הרבה שיחות עם הילד. באחת השיחות , שאל הרב אוריאל איך קוראים לאבא, והילד ענה לו.. ולסבא? שאל הרב אוריאל, וענה לו הילד: סבא שלי היה השמש של הבבא סאלי זצ"ל, מששמע זאת הרב אוריאל הרכין את ראשו אל הילד וביקש ממנו: "סבא שלך היה עם הבבא סאלי!! אני מבקש ממך תברך אותי, אתה אדם מיוחס.."(כמובן שהילד לא הבין מה "נפל" עליו) אך מאותו רגע סיפר הילד, הרגשתי בפעם הראשונה שמישהו הצליח לגעת בי, נתן לי הרגשה טובה, בטחון עצמי, ולכן בשיעורים של הרב אוריאל הרגשתי הרבה יותר טוב ללמוד . הרב אוריאל הצליח "לקנות" את ליבו של הילד.

נשמע את המעשה הקצר הזה אנחנו המחנכים וההורים ונוסיף לקח..