פרשת צו
ההכנה האמיתית לפסח  | אברכי הישיבה
" צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.."
רש"י כותב על פסוק זה " אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" והכוונה היא ביחס לקרבן עולה שכולו עולה לה′ ואין ממנו חלק לבעלים( שלא כמו שאר סוגי הקרבנות שהבעלים מקבלים לבסוף חלק מסוים מהם)- לכן צריך לזרזם מכדי שלא יתעכבו מפני הפסד הממון שבו.
אלא שמתוך דברי רש"י נראה שהמצווה בשלימותה מתקיימת אך ורק אם נעשתה בזריזות זאת אומרת ההכנה למצווה תקבע איך המצווה תראה.
כתב בעל "אורחות צדיקים" כי מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות והיא מתקנת את כולן.
אמנם יכול אדם לקיים מצוות בלי הכנה, אולם מבחינת הקניין שעושה המצווה בנפשו, ההבדל הוא עצום בין מצוה שנעשת עם הכנה מתאימה, לבין מצוה שנעשתה ללא הכנה.
פרשת צו השנה נקראת בסמיכות לחג הפסח, ואין עוד חג שלקראתו מרבים עם ישראל בהכנות כמו חג הפסח- ומלבד לנקיונות ולסידור הבית צריך לזכור שההכנה האמיתית לפסח היא בנקיון החמץ שנמצא בתוכנו- הקנאה והתאווה הכבוד המדומה, לנקות ולסדר סכסוכים ישנים בין אדם לחבירו, ובין איש לאשתו, וכמובן להכין את ההגדה כדי לקיים מצוות מגיד כתיקנה ולא לחפש מה לומר בליל הסדר ברגע האחרון.
 
סיפור עממי רווח בין יהודי תימן על אשה בשם סעדה- אשה פשוטה ומאמינה בכל ליבה בדברי רבותינו.
ליל סדר אחד, הרגישה בכל ליבה כי הלילה הזה, יבוא המשיח לגאול את ישראל, וכרתה אוזן במשך כל ה"סדר" לשמוע כבר את שופרו של המשיח.
אמנם לאחר ששתתה ארבע כוסות, התעייפה מאוד ונטתה לשכב לישון, אך מיד שאלה את עצמה: ומה יהיה אם יבוא המשיח ואני כבר ארדם?
מה עשתה? אמרה לעצמה: הלא המשיח יבוא על חמור, וחמור כאשר רואה את חבירו הוא נוער לקראתו בשמחה. אם כן אקח את החמור שיש לנו בבית ואקשור לו חבל ברגלו ואת קצהו אקשור לרגלי, ואז תכף כשיבוא המשיח על החמור ינער חמורי ויתנועע, ואני ארגיש זאת מיד ברגלי.. והלכה לישון בנחת.
אותו הלילה המשיח לא הגיע, אך כדרכם של החמורים בתחילת הלילה, הוא החל לנעור, וכשהרגיש שחבל כרוך לו על רגלו החל להתנועע, וניסה להמלט, ואכן החל לברוח אל הרחוב.
סעדה, בתוך שינתה מרגישה את רגלה נמשכת מחוץ למיטה, חיוך רחב מתפשט על פניה, מבינה מהר מה פשר העניין- הנה היא הולכת אחר המשיח..
בינתיים הרגיש החמור בכובד המשקל שקשור לרגלו, והחל לרוץ ברחובות העיר, וסעדה אחריו צועקת: "אדוני המשיח לאט! לא כל כך מהר.."
ניעור השכנים לקול צעקותיה והביטו במחזה המשונה.. צעקו לה השכנים וניסו להסביר לה: "סעדה, את לא רצה אחרי המשיח, את רצה אחרי החמור!".(מובא בספר אור דניאל)
 
סעדה אמנם תקבל שכר עבור אמונתה הגדולה, אך לקח גדול למדים אנו ממעשה זה:
לעיתים אנו מקדישים את כל כוחנו לדבר שנראה לנו כמצווה גדולה, אך זה רק נראה כמצווה.

שבוע הכנות לפסח כל הבית רועש וגועש, מי יודע האם נזרקת איזו מילה פוגעת בין איש לאשתו? איזה כעס של אם לילדיה שלא מוצדק? מה המטרה בסידור הבית והנקיונות? האם זוהי ההכנה האידיאלית לפסח או שמא בדרך לקיום מצוות הפסח אנחנו רומסים הרבה מצוות וערכים, נבדוק את עצמנו השנה האם אנחנו רודפים בטעות אחרי החמור, ולא אחרי המשיח..?