בפרשתינו,פרשת ואתחנן, ממשיך משה רבינו בנאומו האחרון אל העם, וכולל בתוכו תוכחות אך גם הנהגות טובות, חשבון הנפש שעל כל יהודי לעשות כדי לא ליפול בעצת היצר המפתה, ומסית מדרך הישר לפעמים מבלי שנשים עם לב, ולגלות שאוטוטו מסתיימת לה השנה ולא התקדמנו מאומה, על אחת כמה וכמה כשפתח חודש אלול ממשמש ובא: חודש אב- אלול בא.."

במשך השנה, מוחנו היה מלא בשאיפות ובדמיונות איך נתקדם נפעל ונעשה בחיינו, בעבודה בחינוך ילדים וכמובן בעבודת ה' שלנו: תפילות שיעורי תורה גמילות חסדים וכדו'. לקראת סוף השנה הגיע הזמן לבחון את עצמנו האם באמת פעלנו והתקדמנו או שכל המחשבות הטובות והשאיפות נותרו בגדר דמיונות. על כך אומר משה רבינו לעם "וידעת היום והשבות אל לבבך" מסביר ה"אור החיים הקדוש" המילה לבבך באה לרמוז "על שני יצרים, יצר טוב ויצר רע"-  יש יצר רע המונע מיצר הטוב להגשים את רצונותיו הטובים. עם כל השאיפות הטובות, יש צורך "להוריד" להשיב אל הלב, את השאיפה אל תוך עולם המעשה כל אדם כפי יכלתו.

נוסיף לכך את דברי הרמב"ן על הפסוק: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי"- "בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן". הקב"ה מתפלל על העם מאחל לו להגשים את רצונותיו הרוחניים, ולעמוד אל מול הסכנות הרוחניות מבית מחוץ לו.

רבי חיים מצאנז היה רגיל לומר: בצעירותי ביקשתי להחזיר את כל העולם למוטב, ולקרבם לשם יתברך.

לימים, ראיתי שאת כל העולם לא אוכל לתקן ובקשתי לתקן לפחות את בני עירי.

לאחר כך קראתי על עצמי: ולואי שאוכל לעשות לבני ביתי ולנטוע בליבם יראת שמים.

לבסוף ראיתי, שאני תופס מרובה וכדאי לי להסתפק במועט לגמרי ולחפש לעצמי דרך תשובה.

ובעוונותי הרבים אף דבר זה לא השגתי..

אף הוא הביא על כך משל: כפרית אחת עניה היו לה כמה ילדים, היו מבקשים אוכל ולא היה לה ליתן להם. פעם אחת מצאה ביצה, קראה לילדיה ואמרה: ילדים, ילדים, שוב אין לנו לדאוג, ביצה מצאתי. ואני אעשה בחכמה, לא אוכל את הביצה אלא אבקש מן השכן שיניח לי ליתן אותה תחת תרנגולת רובצת תחת ביצים עד שתצא מן הביצה תרנגולת. ואני אנהג בחכמה, ולא נאכל את התרנגולת אלא אושיב אותה על ביצים ויצאו מהביצים תרנגולות, והתרנגולות אף הן יטילו ביצים הרבה עד שיהיו לנו תרנגולות הרבה וביצים הרבה. ועוד אנהג בחכמה, לא אוכל לא את התרנגולת ולא את הביצים, אלא אמכור אותן ואקנה לי עגלה, והעגלה לא אוכל אלא אגדל אותה עד שתעשה פרה, ואת הפרה לא אוכל עד שתלד ולדות, ואף אותם לא נאכל ויהיו לנו פרות ועגלים. ולסיום שוב אנהג בחכמה, ואמכור את הפרות והעגלים ואקח שדה ויהיו לנו שדות ופרות ועגלים. לבסוף הכפרית, בתחושת סיפוק ושמחה פרשה ידיה לשמים ואמרה: "ולא יחסר לנו עוד מאומה.." עד שאותה כפרית מדברת כך ומשתעשעת באותה ביצה, נפלה הביצה מידיה ונשברה..

"כך אנחנו" אומר רבי חיים: "כשמתקרבים ימי חודש אלול וה"ימים הנוראים" כל אדם מקבל עליו לעשות תשובה וחושב בלבו, כך אעשה וכך אעשה. אבל הימים עוברים בהרהורי דברים בלבד ואין המחשבה מביאה לידי מעשה, ולא עוד אלא שבסוף הוא נופל למטה, לפיכך צריך אדם להשגיח על עצמו הרבה במיוחד בימים אלו שלא יפול חלילה".(שבעים פנים לתורה).

"וידעת היום והשבות אל לבבך"