על פי פשוטם של דברים, פעמיים בפרשתנו נאמר על הנזיר שהוא קדוש 'עד מלאת הימים אשר יזיר לה', קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו' ( פס' ה' ) ובהמשך ( פס' ח' ) 'כל ימי נזרו, קדוש הוא לה' '. השאלה העולה היא כמובן – מדוע מוגדר הנזיר כקדוש? האם עצם הפרישות הופכת אותו להיות כזה, או שמא יש כאן משהו נוסף?

הרמב"ן רואה במהלך הנזירות מעלה גדולה, עד כדי כך, שמי שהשיג אותה ראוי היה לו שיישאר בה, ולא יחזור חזרה להבלי העולם הזה, ובדיוק על כך הוא נדרש להביא חטאת בתום ימי נזירותו. וכך כותב הרמב"ן:

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:

לעומתו, ספר החינוך ( מצוה שעד ) כותב, שהיות והאדם הוא בריה משותפת מחומר ושכל, ראוי שקילוסו של הקב"ה יהיה משניהם גם יחד, באופן שלמרות היות השכל נתון במסגרת חומר, הוא משיג את הקב"ה ככל שיש בידו, מבלי להזניח את הדאגה לקיום החומר. קדושת הנזיר מתבטאת בכך שהוא מדכא את היצר הרע שלו, במניעת היין, בגידול השער – שזו הקצנה לצד אחד, ואחר כך בגילוח השער – שזו הקצנה לצד שני. וכך כותב החינוך:

...ואין ספק כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו. ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכון בתי חומר, ואחר שנשתעבד לזה מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו מבלתי שישגיח האדם עליו, ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו, וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי [כ"ב ע"ב] שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי משום דכתיב [בראשית ב', ז'] ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה, ועל זה אמר המלך החכם [קהלת ז', ט"ז] אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חרבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל ויאורו מהלכיו וכבוד ה' תשכון עליו, ויתקיים באיש הזה כוונת הבריאה מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו מפני שתוף החומר שבו. והראיה שענין גידול השער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר כמו שאמרנו, מה שאמרו זכרונם לברכה בנזיר ריש פרק קמא [ד' ע"ב] אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום ראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש - לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר [במדבר ו', ב'] איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. ועל כן כדי להכניע היצר גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאת ימי נזרו ולא הורשה לתקן אותם וליטול מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחילה, אבל נתחייב לגלחם מכל וכל, כי אין ספק שהשער הגדול ביותר או הגילוח הגמור יפסיד תואר האדם.

ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי ממה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר י"ט ע"א] יביא כפרה על עצמו שציער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו, כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבנין אשר בנה הבונה הראשון, ראוי לו להביא כפרה על נפשו כי אולי נטה מן הגדר המחוייב עליו בענין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובנינו נכון על צד שהנזירות ענוי יתר מדאי על נפשו. וכל דרכי השם ישרים וצדיקים ילכו בם.

ההתעלות הזמנית הזו היא הסיבה לכך, על פי ספר החינוך, שהתורה החמירה בטומאת קרובים בעניינו של הנזיר יותר מאשר הכהן, שהתירה לו להיטמא לשבעת הקרובים. כך כותב החינוך (מצוה שעו):

אכן האיש הנזור לה' כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לה', וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלהיו על ראשו, לא יטמא בתאוות העולם ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים. כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להבין ולהתענות לפני ה' ולתקן דרכי נפשו ולהניח תענוגי הגוף החשוך. ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש, מה חפצו בקרבת רעיו ואוהביו עוד זולתי למצוה, אין ספק כי בהתעלות הנפש יקל מאד בעיניה הנאת הגוף וכל ענינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים, ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה ועיניה אליה תמיד. ועל כן לרוב קדושתו ומעלתו ופרישותו מאחיו תמנענו התורה מהטמא להן, וכענין הכהן הגדול כי מהיותו מעולה מאד בענינו ונפרש מחברת האוהבים ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלהיו יתברך תמנענו התורה גם כן מהטמא לאחד מכל קרוביו.

המהר"ם אלשיך רואה בנזיר ממד של קדושה רק באופן מותנה – אם המהלך הזה אכן מתאים לנפשו, כאמצעי חריג שניתן לאחוז בו מדי פעם. אם יתברר שהאדם טיפס למעלה ממדרגתו, ייחשב האיש כחוטא.

(ח) הנה אמרו רבותינו ז"ל (תענית יא א) באומרו (לקמן פסוק יא) אשר חטא על הנפש, קל וחומר, ומה זה שלא פירש אלא מן היין נקרא חוטא על הנפש, השרוי בתענית מכל מאכל, על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. והלא יקשה, כי לא על מי שקיים נזירותו הכתוב מדבר, כי אם על מי שנטמא בימי נזרו. והנה אין ספק שהכריחם לזה, מה שלא נאמר וכפר עליו על אשר נטמא:

אך באומרו חטא על הנפש, יורה שעינה את עצמו. אך עדיין קשה, שאם כן הנזיר יקרא חוטא, ואדרבה קדוש קראו ה', באופן שאין הכפרה רק על מי שנטמא. אמנם לזה נשים לב אל אומרו, כל ימי נזרו קדוש הוא, שהרי נאמר למעלה. ועוד אומרו והימים הראשונים יפלו, איך תצדק נפילה בימים:

אמנם, הנה אין ספק, כי מה שברא הוא יתברך פירות טובות ומעדני עולמו, היה ליהנות בהם בני אדם, אך ליישב נפש ולא למותרות. כי הלא, גם היין משמח אלהים ואנשים קראו הכתוב (שופטים ט יג), וכל נפש איש כי תאוה, טוב בעיני ה', לבלתי סגפה ולמונעה לגמרי ממנה, כי הוא עינוי נפש בצד מה. אך, אם לכפרת עון יתענה איש מכל מאכל, ואותו העינוי הוא צריך אליו לכפרת נפשו, ומתענה בתשובה שלימה. הנה אין ספק, כי לא יחשוב ה' לו עון מה שמענה נפשו. כי הלא בערך מה ששב מאשמותיו ומתכפרים לו, מיעוט חלבו ודמו, קרבן לה' יחשב לו. ועל הדרך הזה בנזיר, כי מה שמענה נפשו מן היין, בערך מה שמקדש עצמו לעבודת קונו, וקונה נזר אלהיו על ראשו, לקדושה יחשב לו עינוייו. אך אין זה רק במי שמשמר נזירותו בקדושה עד מלאת ימי נזרו. אך אשר לא נשמר ונטמא, וביטל ספירת ימי נזרו, אומר הוא יתברך, חבל על הימים שפירשת מן היין, שהתענית לבלתי הועיל. ועל כן יביא שתי תורים וכו', אחד לחטאת על שגגת טומאתו, ואחד לעולה לכפר על אשר חטא על הנפש, כי העולה באה על הרהור הלב. ואילו היה הרהורו נקי וטהור תמיד, ולא היה מסיח דעתו מהזהר מן הטומאה, לא היה נארע לו.

לעומתו, הרמח"ל בפרק יג במסילת ישרים, מבטא עמדה השוללת את ענייני העולם הזה, ומקדשת את הפרישות מהם, בתנאי שהגוף לא ייהרס ולא יימנעו ממנו הצרכים ההכרחיים. כך כותב שם:

הפרישות היא תחלת החסידות. ... והענין, שכל דבר שיוכל להולד ממנו גרמת רע אף על פי שעכשיו אינו גורם לו וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרוש ממנו. .... וא"ת מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פט): לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? והרי מה שראו חכמינו ז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת וכבר עשוהו ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד, שאין גבול לדבר הזה, ונמצא, אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי קדושין פד): שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב): וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם:

 התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח והזהירו עליו חכמינו ז"ל, הוא מה שנאמר (תורת כהנים): "קדושים תהיו", פרושים תהיו. עוד אמרו (תענית יא): כל היושב בתענית נקרא קדוש קל וחומר מנזיר. עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשבע נפשו", זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים זה מלך?! עוד אמרו (כתובות קד): ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו שזקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו (תנד"א כו): עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו:

 אמנם, על כל פנים, צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה? אך הענין הוא כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר: יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז):

אל תהי צדיק הרבה. ונבאר עתה הפרישות הטוב. ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות, יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר...

אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופם ביסורין ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבא חכמים אמרו (תענית כב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית כב): "לנפש חיה", נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשה. והלל היה אומר (משלי יא): "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד). הרי לך הכלל האמיתי: שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו.