יח' אייר ה'תש"עט 23/05/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת כי תבוא

 
1.        יראת שמים
2.         מעצור בפני החטא
3.         אוצר
4.         יראה המראה
5.         דובר אמת בלבבו
6.         קטנה, שפלה ,אפלה
7.         עין רואה

 

 
 
 
יראת שמים
"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את ה′ הנכבד והנורא הזה את ה′ אלקיך". אז "והפליא ה′ את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים".
הכתוב מדקדק בלשונו ונוגע במדויק במקור הבעיה של האדם החוטא - "יראת שמים". הרשלנות בקיום דברי התורה היא פועל יוצא של חוסר יראת שמים וכלשון הכתוב: "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה′ אלקיך".
נמצאנו למדים, כי יראת שמים לאו מילתא זוטרתא היא ואין זה ענין של מה בכך. וכפי שמגיבה הגמרא כלפי דרישתו, כביכול, של הקב"ה מעם ישראל: "ועתה ישראל מה ה′ אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה′ אלקיך". ואומרת הגמרא: "וכי יראת שמים מילתא זוטרתא היא?!" יראת שמים היא מצווה מרכזית בתורה. היא מהווה את אחד מאבני היסוד, שעליהם נשענת היהדות כולה. יראת שמים היא עיקר בהווית חייו של האדם. ולא בכדי ראה שלמה המלך לנכון לסיים את ספר קהלת בהצהרה: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
 
יראת שמים היא מטרה, אליה צריך האדם לשאוף ולערוג כל ימי חייו. היא מהווה את המפתח לקיום כל המצוות כולן. אין היא מצווה נוספת לרשימת תרי"ג המצוות. בלעדיה, אין מטרה ותוכן לחיי האדם ולמצוות שהוא מקיים.
 
מעצור בפני החטא
יראת שמים היא מעצור בפני החטא.
 
הכתוב אומר מיד לאחר מעמד הר סיני: "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". משמע: אם יש יראה - אין חטא! ואם אין יראה - יש חטא! דמכלל הן אתה שומע לאו.
העדרה של היראה מלמד, שהאדם חסר מעצורים ונמשל לחיתו יער. זהו מצב של הדרדרות חזקה בירידה תלולה.
מסופר על ה"חפץ חיים" שנסע פעם עם עגלון. וכשעברו ליד פרדס בדרך, עצר העגלון ובקש לרדת לקטוף תפוזים מאותו פרדס, שכמובן, לא היה שלו, ואמר ל"חפץ חיים" שישמור, לפי שעה, לבל יבואו הבעלים ויראו אותו. והנה, לפתע, זעק ה"חפץ חיים" לעברו בקול גדול: "רואים! רואים!" מיד ניתר הלז ממקומו וקפץ על המרכבה, והמשיכו בנסיעתם. לאחר שנחה דעתו, פנה לצדדים ולאחור, ולא ראה איש. מיד שאל את ה"חפץ חיים" לפשר זעקת השווא: "מי זה היה?" ענה לו ה"חפץ חיים": "הקב"ה!".
 
סיטואציות כאלו חוזרות ונשנות לכל אדם כמה וכמה פעמים במשך שנות חייו. הפחד מבשר ודם גדול יותר מן הפחד מבורא עולם. הגמרא מספרת על תלמידי רבי יוחנן בן זכאי שבקשו מרבם ברכה לפני מותו. אמר להם: "יהי רצון, שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: עד כאן? ענה להם רבי יוחנן בן זכאי: ולוואי!" כי אכן, אדם המבצע עבירה אומר בלבו: ולוואי ולא יראני האדם! ואולם, אין הוא חושש כלל וכלל מ"מבטו" של הקב"ה.
ועל כן אדם שחסרה בו יראת שמים מצבו כאדם ללא מעצורים בירידה תלולה.
דוגמא יפה לכך אנו מוצאים באבימלך. כשירד אברהם אבינו לארץ פלשתים בלוית שרה, הוא נאלץ לכזב לפלשתים ולומר: "אחותי היא", וכתוצאה מכך, מרשה אבימלך לעצמו לקחת את שרה. ברגע האחרון הוא מאוים ע"י הקב"ה: "הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל". ואז אבימלך מזעיק את אברהם: "ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאנו לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי . . . מה ראית כי עשית את הדבר הזה". ועונה לו אברהם: "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".
 
אבימלך היה מלך הגון וכפי שמצהיר כלפי שמיא: "בתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת". אבימלך שהתקומם על הקב"ה: "ה′! הגוי גם צדיק תהרוג?!" אבל גם הוא עלול למצוא עצמו מובל ע"י תאוותיו האישיות - להרוג את אברהם ולקחת ממנו את שרה אשתו, וכל כך למה? מחוסר יראת שמים. כשאין יראת שמים, אין לדעת לאן הדברים מובילים. אדם עלול לטבוע ולשקוע בים תאוותיו ואין לו שליטה על מעשיו. המקבילה היא פשוטה - כשאין יראת שמים יש "והרגוני".
 
מקרה מצער דומה קרה לשאול המלך. כאשר נשלח שאול לאותה פעולה צבאית, ששמה לה למטרה למגר את עמלק ולחסלו אחת ולתמיד מתחת השמיים. והוא איננו משלים את הפעולה. ועל המחדל הזה הוא ננזף על ידי שמואל. בתחילה שאול משליך את האחריות על העם: "חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח לה′ אלקיך". לא אני הפרתי את ההוראה, העם הוא זה שמנע ממני את השלמת המבצע. אולם, לאחר ששמואל שולל על הסף התנצלות זו הוא אף איננו מקבל את הטענה, שהעם הוביל את שאול לאותה מעידה, כביכול, ולכן הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי שאול וחוקר:"ולמה לא שמעת בקול ה′ ותעט על השלל ותעש הרע בעיני ה′?" ורק אז מתגלה המניע האמיתי של שאול. ואמנם, שאול מתוודה ואומר: "חטאתי כי עברתי את פי ה′ ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם". שאול העדיף לציית לפקודיו מאשר לציית ל-ה′. מול יראת שמיים עמדה לנגד עיניו של שאול יראת העם. ודבר זה עלה לו ביוקר, הוא שילם את המחיר המלא באובדן הממלכה, ובנטילת שרביט ההנהגה.
 
הכתוב מחייב את המלך לכתוב לו ספר תורה. למלך ישנם יעודים אחרים, הוא מוזהר ומותרה ליראה: "וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה′ אלקיו". ואם יראה זו תופר או תומר ביראה אחרת, תשלל המנהיגות מיד המנהיג לאלתר. והוא ימצא את עצמו כשכס המלוכה נשמט מתחתיו. זהו בדיוק, מה שקרה לשאול.
 
כשהתורה דורשת מאתנו לזכור את אשר עולל עמלק לעמנו, ערב צאתם מארץ מצרים. היא פונה אלינו בתזכורת חשובה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". על מי נאמרה הסיפא "ולא ירא אלוקים"? אומר הספרי באופן חד משמעי: על עמלק! הסבירו בעלי המוסר שאין כאן המשך רשימת פשעי עמלק, אלא המילים "ולא ירא אלוקים" משמשות בעבורנו הסבר להתנהגותו הנלוזה של עמלק. התורה בקשה, אפוא, להסביר את מניעו של עמלק: משום שהוא לא היה ירא אלוקים. כי יראת אלוקים מהווה מפתח, כאמור, להתנהגות מוסרית, דתית וחברתית. בלעדיה, מאבד האדם את האחריות המוסרית, הוא פורק עול ומזלזל בכל דבר ערכי. הוא בועט בדרך ארץ ומזלזל בכבוד הבריות. אם אין יראה אין מעצורים!
 
יראת שמיים, היא מערכת חיסונית. התורה מספרת על ההוראה שנתן פרעה למילדות העבריות: "וראיתן על האבניים אם בן הוא - והמיתן אותו!". המילדות לקחו על עצמן סיכון גבוה בהפרתן את צו המלך. יתכן, ויכלו להתפטר מן התפקיד ולחסוך מעצמן את הסיכון הרב מצד אחד ואת ביצוע המעשה האכזרי של הריגת תנוקות מצד שני. ברם, המילדות לא נטשו את המערכה וכפי שמעידה התורה: "ולא עשו כאשר ציווה עליהן מלך מצרים" ולא עוד אלא: "ותחין את הילדים". גם לא המיתו אלא אדרבה, ספקו להם מזון ומים. המילדות יכלו להתחמק מן המטלה הכבדה שהוטלה עליהן. אולם, רצונן לגדל דור חדש של עם, שפרעה זומם להכחידו, רצון זה גבר על הרתיעה מפני הסכנה המאימת על מי שמפר את חוקי המלך.
אילו ניתנה בידינו האפשרות לנתח את הסיבה להתנהגותם הפטריוטית של המילדות היינו בודאי מסבירים שפעלו בשם המצפון ובשם המוסר האלוקי. היינו בוודאי טוענים כי היה צעד מתוך רגשות הומניטאריים טהורים. אך התורה חושפת את המניע האמיתי להתנהגותן: "ותיראנה המילדות את האלוקים". יראת שמים היא שהיוותה את המעצור בעבור המילדות.
 
דוגמא נוספת אנו מוצאים בנחמיה, מנהיג היהודים בתקופת שיבת ציון אשר מספר על עצמו: "והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים. גם נעריהם שלטו על העם. ואני לא עשיתי כן מפני יראת אלוקים". הפחות, אשר קדמו לנחמיה הכבידו על העם, רדו בו וסחטו ממנו כל מה שרק ניתן היה לסחוט. אבל נחמיה מעיד על עצמו כי אינו נהג כך "מפני יראת האלוקים!". מושל רגיל מחפש כל מיני דרכים ואמצעים כדי להעשיר את קופת המדינה, ולמלא את הקופה הציבורית. נחמיה קבל לידיו את קופת המדינה עם נורמות מיסוי מקולקלות אך מקובלות במדינה ולכאורה יכול היה להמשיך במדיניות הזו. אלא שלנגד עיניו של נחמיה עומדת יראת האלוקים. המבחן ליראת שמים איננו מעשה חיצוני או אורח חיים מסוים. זהו ענין פנימי, זוהי הידיעה, ההכרה והתחושה כי "רואים!" רואים!" כפי שצעק ה"חפץ חיים".
 
אוצר
היושר והכנות הנן רק חלק מן המידות המתחיבות מהכרה זו של יראת אלוקים. הכתוב אומר: "יראת ה′ היא אוצרו". ודרשו חז"ל: "אם יראת ה′ היא אוצרו - אין! ואם לאו - לא!" מי שבאוצרו יש יראת שמים, הרי שהוא עשיר, מצבו טוב ויש לו הכל, אבל אם לאו - אין לו כלום.
הסביר הרבי ממזריטש: טבעו של אדם לשמור על אוצרו משום "עינא בישא", מפני עיניהם הפקוחה של הבריות. אוצר זה שמור עמו עד לעת מבחן. או אז יחשוף את אוצרו וישתמש בו. כזה הוא האוצר המכונה: יראת שמים. לכשנקלע האדם למלחמה פנימית, בשעת מבחן, הוא שולף את "נשקו הסודי" את יראת השמים.
 
יראה המראה
תלמידיו של ר′ יוחנן בן זכאי ידעו שמורא שמים הוא דבר ערכי, רם ונעלה. אולם, רצה ר′ יוחנן בן זכאי להדגיש להם כי אין מספיק לדעת, צריך גם לחוש, להרגיש. כל אדם מאמין יודע ש-ה′ הוא מסבב הסיבות וזאת ידעו גם תלמידיו של ר′ יוחנן בן זכאי. אולם, בחיי היום יום, בדברים הקטנים, לכאורה, כאן טמון המבחן, כאן אנו מתבקשים לראות את ה′. שכן, אנו מצווים לנהל אורחות חיים בדרך הטבע, מחד גיסא ולראות את יד ה′ בהצלחתנו, מאידך גיסא. זהו דבר שאיננו קל. לפעול בצורה טבעית, אולם, כשמתקבלות תוצאות, לייחסן לקב"ה.
 
הכתוב אומר: "וזכרת את ה′ אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל′. ותרגם אונקלוס: "ותדכר ית ה′ אלקיך ארי הוא יהב לך עצה למקני נכסין". היינו, ממנו קבלת את התבונה באיזו עסקה להשקיע.
וכותב הר"ן בדרשותיו: "′וזכרת את ה′ אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". רצה בזה כי אם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים המוכנים לקבל החכמה ואחרים המוכנים לשית עצות לנפשם לאסוף ולכנוס. ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר: ′כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה′. עם כל זה, עם היות החיל הזה נטוע בך, זכור תזכור: הכח ההוא, מי נתנו בך, ומאין בא. והוא אומרו: ′וזכרת את ה′ אלקיך כי הוא הנותן לך כח′ לא אמר: ′וזכרת כי ה′ אלקיך נותן לך חיל′ שאילו כן, היה מרחיק, שהכח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון. ואין הדבר כן! ולפיכך אמר כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, ותברך" ע"כ.
 
אם כן, הכח הוא שלי, אך ה′ נטעו בי. זהו מצב פרדוכסאלי, קשה לעיכול.
תלמידיו של ר′ יוחנן בן זכאי, חשבו לתומם, כי יד ה′ בכל, זהו דבר מובן מאליו. ר′ יוחנן בן זכאי חידש להם שבתחום המעשי, במישור היומיומי, יש קושי לראות את ה′. אך בכך נבחנת יראת השמים של האדם.
בסופו של דבר, לא היה בדברי ר′ יוחנן בן זכאי משום ברכה אלא דרך חיים: "מורא שמים כמורא בשר ודם".
 
הגמרא משתמשת ברב ספרא כדוגמא לירא שמים דקיים בנפשיה: "ודובר אמת בלבבו". מספרת הגמרא על רב ספרא שרצה למכור חמור. וכשהגיע לקוח, עמד רב ספרא באותה העת, ב"קריאת שמע", כך נבצר ממנו להשיב לאיש. חשב הלה שרב ספרא אינו משיב לו כי איננו מרוצה מהסכום שהציע, ולכן העלה את המחיר, בתקווה שהפעם ייעתר לו רב ספרא. אלא שגם הפעם נבצר מרב ספרא לענות לו והלה העלה את ההצעה פעם נוספת למחיר גבוה יותר. לכשסיים רב ספרא תפילתו פנה אל הלקוח ואמר: אודה על האמת שהתרציתי להצעתך הראשונה, רק שנבצר ממני להשיבך. על כן, לא אטול יותר ממה שהסכמתי בלבי.
 
בלבו של רב ספרא, כך יש להניח, התחולל מאבק פנימי לא קטן. מצד אחד איש לא יודע על כך וגם איש לא ידע לעולם על הסכמתו הראשונית. מצד שני מאבק של היצר עם המצפון האישי. אלא שכאן מגלה רב ספרא את מידותיו הפנימיות - את יראת השמים שבו. רב ספרא מתנהג על פי האמת הפנימית שבו ובכך הופך להיות סמל לדורות כמי ש"דובר אמת בלבבו".
דרגה כזו כמו שהגיע רב ספרא אינה נרכשת בקלות. היא צריכה הכנות רבות ועצומות, ואת זאת ידע היטב ר′ יוחנן בן זכאי ועל כן האיר את עיניהם בחשיבותה.
ומכח זה הסיק בשולחן ערוך: "וראוי לו לעמוד בדיבורו, שאפילו לא נתן מעות ולא רשם את הדבר אין לחזור ומי שהוא חוזר, בין הלוקח ובין המוכר, הרי זה ממחוסרי אמנה. ואין רוח חכמים נוחה הימנו. כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדיבורו. כמו שכתוב: ′שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב′. וירא שמים, יש לו לקיים אפילו מחשבת לבו. שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע מחשבתו, והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו, כי אם סכום זה שגמר בלבו. לקיים מה שכתוב: ′ודובר אמת בלבבו′. וכן הלוקח, שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו. וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו, יש לו לקיים מחשבות לבו, אם גמר בלבו לעשות איזו טובה ויש בידו לעשותה" ע"כ.
 
דובר אמת בלבבו
מסופר על רבי שרגא פייבל, שהיה סוחר עורות גדול, שיום אחד הגיע אליו למפעל סוחר שאיננו מבני המקום ובקש לקנות ממנו עורות בהנחה. ענה לו ר′ שרגא פייבל כי אינו יכול לתת לו את ההנחה המבוקשת מפני שרווחיו הנם רווחי מינימום ואין זה משתלם לו. על כן הציע לסוחר להסתובב בשוק, במפעלים אחרים ולנסות, אולי שם יקבל הנחות.
לאחר שסקר את חנויות השוק השתכנע הסוחר כי אצל הר′ פייבל ישיג את הסחורה הזולה ביותר, ואמנם שם פעמיו חזרה אל מפעלו של הר′ פייבל. אלא שהפעם, להפתעתו, נכון היה הר′ פייבל להוזיל את המחיר, כפי שנתבקש. נדהם הסוחר לפשר המפנה שחל אצל ר′ פייבל ושאלו: מדוע שינה דעתו? שהלא קודם לכן התעקש שלא להוזיל את המחיר אפילו במחיר של איבוד הלקוח ואילו עכשיו, מששב אליו הלקוח לפתע הינו מתרצה למחיר ללא מיקוח?
הסביר לו ר′ שרגא פייבל: לאחר שעזבת את החנות, עשיתי חשבון והגעתי למסקנה שבכמות כה גדולה, שהנך רוכש, אכן משתלם לי למכור גם במחיר שנתבקשתי על ידך בתחילה ואכן, היה זה מעשה פזיז מצידי לאפשר לך ללכת מבלי לרכוש את הסחורה. עכשיו, ששבת אלי, איך אוכל לשנות את ההחלטה אשר נגמלה בלבי, ואת המסקנה אשר הגעתי אליה בפנמיותי?
זהו ירא שמים אמיתי: "ודובר אמת בלבבו!".
 
יראת שמים איננה ענין של מה בכך. אברהם אבינו עליו השלום נתנסה בעשרה נסיונות קשים מנשוא. ידענו על מדותיו הטרומיות כאיש חסד, כמכניס אורחים, כפודה שבויים. אך בתואר "ירא שמים" זכה רק בפרשת העקידה: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". רק כאשר היה נכון אברהם להקריב את בנו, את יחידו על מזבח ה′, גלה שאכן יראת שמים כנה וצרופה שוכנת בעמקי נפשו.
 
קטנה, שפלה, אפלה
ה"מסילת ישרים" בהקדמתו מבהיר לנו כי המדריגה של יראת שמים איננה פשוטה כלל וזה לשונו: "הוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: ′אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה′′. אינו אומר: אז תבין פילוסופיה, אז תבין תכונה, אז תבין רפואה, אז תבין דינים, אז תבין הלכות. אלא אז תבין יראת ה′ הרי לך, שלהבין היראה, צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים" ע"כ.
 
לא בכדי הגדיר הגר"י ישר זצוק"ל את הרמח"ל ואמר: "וכדרך שעשה הרמב"ם ז"ל בהלכה, עשה רבנו ביראה". גם הרמב"ם כותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול . . . וכשמחשב בדברים האלה עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע, שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעה קלה, מעוטה לפני תמים דעות".
וכן כותב הרמח"ל בהקדמתו הנ"ל: "היראה היא יראת רוממותו, יתברך. שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא ויבוש מגדולתו על כל תנועה, שהוא בא להתנועע".
     
     עין רואה
      רבי יוחנן בן זכאי מדריך את תלמידיו: הלוואי ויראת ה′ תהיה על פניכם כמורא בשר ודם.
נשאלת השאלה מהי הדרך להגיע לדרגה כזו של יראת שמים ולמה התכוון רבי יוחנן בן זכאי?
רבי יוחנן בן זכאי למד שאין המדובר כאן בפחד כפשוטו, אלא בבושה מפני הבורא, בתחושה של "מה יגידו". והסביר זאת הגר"א: בשלב הטרומי, המוקדם, של החטא, יש לו לאדם הרבה מעצורים המונעים בעדו מלעבור עבירה. ויתכן, ודי אפילו במשנת עקביא בן מהללאל: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", על מנת לבלום אותו מלחטוא. אולם אם כבר גלש האדם ונסחף אל תוך העבירה, אזי המשנה של עקביא בן מהללאל לא תמשוך אותו החוצה. כאן כבר צריך החדרה לראש שמישהו רואה אותך ובוחן את מעשיך, כאן צריך יראת שמים. כשאדם כבר בתוך חטאו, אזי רק מורא שמים ברמה של מורא בשר ודם, מורא שמים מתוך בושה במעשיו, הוא אשר יוכל להוציאו מחטאו.
 
לפיכך דקדק ר′ יוחנן בן זכאי בלשונו ובכדי לשכנע את תלמידיו בחשיבות המרשם שהוא מגיש לפניהם, הגדיר: "תדעו כשאדם עובר עבירה, אומר: הלוואי שלא יראני אדם!". כלומר בשלב הזה, הסיכוי הבלעדי של האדם להנצל מן החטא הוא שיבא אדם אחר ויתפסהו בשעת מעשה. כי ההשפעה של הסביבה על האדם היא חזקה מאד.
ועל כן בא ר′ יוחנן בן זכאי ואומר לתלמידיו: אני מאחל שתהיה יראת השמים שלכם כיראת בשר ודם. והיינו אותה תחושה של בושה כמפני "מה יגידו".
 
יראת ה′, אם כן, שעליה מואשם עם ישראל בפרשתנו ושבגין העדרה, מפליל ה′ את העם, היא עבודה מאומצת של שנים. וכמאמר הכתוב: "הן יראת ה′ היא חכמה".