פרשת שופטים  | הרב יצחק הלוי
"לבלתי רום לבבו מאחיו"

1.        פקודת המלך 2.         השלטון משחית 3.         שנא את הרבנות 4.         עשו עצמם אלןה 5.         נח, העורה והיונה 6.         הפקד עליו רשע 7.         משמרת התורה 8.         למען יאריך ימים         פקודת המלך פרשת מינוי המלך תופסת מקום חשוב בפרשתינו ובקרב פרשנינו. ידועה לנו התלבטותם של חז"ל: האם הדרישה למלך היא מיוזמתו של הקב"ה, או שמא יש כאן מעין ויתור לחולשות אנושיות הדורשות זאת? האם לפנינו מצב של בדיעבד, של פשרה בין אידיאל של הכרה ש-ה′ הוא לבדו מלך מלכי המלכים לבין הטבע האנושי הדורש מלך במוחש? על כל פנים, עובדה היא כי התורה מאפשרת את מינוי המלך: "שום תשים עליך מלך". ואולם: תחת הגבלות חמורות: "רק לא ירבה לו סוסים . . . ולא ירבה לו נשים . . . וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד". והנה, בצד אותן הגבלות חמורות, שמטיל הכתוב על המלך, מופיעה מצוות עשה אחת, ואולי, גם מצוות לא תעשה.   הכתוב מציין: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו. למען ילמד ליראה את ה′ אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה, לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל. למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". ראינו, אפוא, כי על המלך מוטלת גם מצוות עשה של כתיבת ספר תורה מיוחד לעצמו: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". והנימוק למצווה זו מופיעה בצידה כמצוות "לא תעשה": "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל".   השלטון משחית מצוות אלו נועדו לסייע ביד המלך לעמוד איתן בפני אותן סכנות האורבות לו. מהי הסכנה הגדולה ביותר, שאותה רואה התורה, כגורם המאיים על המלך? בשתי מילים התשובה לשאלה זו היא: השלטון משחית! או במילה אחת: גאווה! וכך מבאר הרמב"ן: "′לבלתי רום לבבו מאחיו′. נרמז בכאן איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן, האחרים, שאינם ראויים לכך. כי בראוי להתרומם ולהתגדל, יזהירנו להיות לבבו שפל מכל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים אפילו במלך!" גם רבינו יונה למד את איסור הגאווה מן הציווי, שנאמר כאן כלפי המלך. וכך הוא כותב: "′לבלתי רום לבבו מאחיו′. הוזהרנו בזה, להסיר מנפשנו מידת הגאווה, ושלא יתגאה הגדול על הקטן, אך היה שפל רוח. והגאווה היא מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות את הנפש. שנאמר: ′תועבת ה′ כל גבה לב!′ ומה יועיל קניין כספו וכל עושרו וגנזי מרומיו? והנה אחרי כי נתעב ונאלח, גבהי תפארת גדולתו עמוקים משאול!"   גאווה היא מידה מגונה. ואולם, כפי שנלמד מדברי הכתובים היא מסוכנת ביותר, כאשר היא נחלתו של השליט, של המושל. בניגוד לכל אזרח אחר, המתפלל לקב"ה כשהוא זקוף וכורע אך ורק ארבע כריעות בתפילתו, קובעת הגמרא כי המלך מתפלל את כל תפילותיו כשהוא כורע. יש כאן יותר מסתם רמז, אלא כוונה ברורה המצביעה על רמת מחויבותו של המלך לחוש בכניעה כלפי אלקיו. ואולי, כל זאת על מנת לשמור על איזון, לבל יסתחרר ויסחף לשגעון גדלות.   שנא את הרבנות וכאן נשאלת השאלה: מהו פשר כל אותן הגבלות חמורות? ננסה להשיב על שאלה זו בהציגנו שאלה נוספת. שמעיה, "החברותא" של אבטליון, מטיף לנו במשנה באבות: "ושנא את הרבנות!" מהי כוונתו של שמעיה ולמה כיוון את דבריו? ועוד מדוע השתמש במילה קיצונית וחריפה: שנאה? ברור, כי כוונת שמעיה היתה להזהיר מפני הרדיפה אחרי השררה והתאווה אחרי השלטון. אבל מדוע נעשה השימוש בביטויים חריפים כאלה? ביטוי כזה אומר דרשני! אלו הן אמירות פוגעות! ושאלתנו מתחדדת במיוחד על רקע אנינות דעתם של חז"ל כלפי השימוש בביטויים בוטים מעין זה. ידועה לנו זהירותם של חכמים בכל הקשור למילות גנאי. חז"ל מקפלים, לעתים, הרבה מאוד דברי ביקורת במילה עדינה אחת. מהו הדבר הנורא בשררה, בשליטה על אחרים, עד כי הוזקקנו לפתח רגש כה שלילי כלפי הרבנות? מהי אותה מכשלה רוחנית הרובצת לפתחו של מי שמוסרות השלטון בידיו? עד כדי כך, שחז"ל עמדו על כך, שחייב האדם לפתח בעצמו רגש של שנאה ממש, כלפי כל מה שקשור בשליטה על הזולת? שאם לא כן, הוא נקלע לשואה רוחנית, שאותה ממיטה עליו השררה, בגין רדיפתו אחריה.   ובכן, נכון הדבר שהגאווה אסורה על הכל. אבל בכל זאת קיים הבדל בין מלך שליט לבין שאר בני האדם. שכן, כל מי שיש בו גאווה, גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה. ואולם, זו בעיה אישית שלו, במידה מסוימת. לא כן אצל המלך, שם יש לגאווה השלכות על הכלל. אם מלך מתנשא על העם, אם שליט פוסע מעל ראשי עם הקודש, אם ישנם בקרב העם אנשים שסובלים והשליט אינו מגלה כל התעניינות בכך זהו חסרון בשליט. הוא אחראי למצב שנוצר. ודורשים כאן: "מכלל הן אתה שומע לאו": "בלתי רום לבבו מאחיו . . . למען יאריך ימים על ממלכתו . . ." מכאן, שאם הוא בעל גאווה, הוא לא יאריך ימים על ממלכתו! כך כותב הגר"י ניימן.   עשו עצמם אלוה ההסטוריה מקפלת בין דפיה הרבה סיפורים אודות עריצים שונים. מין מנהיגים בלתי מעורערים, שליטים בלבדיים, אשר שרביט ההנהגה שבידיהם העבירה אותם על דעתם ודתם. השררה סחררה את ראשם והפכה אותם לרודנים עריצים והם הגיעו לשיא של שחיתות ואיבוד כל אמות המוסר. כמה מאותם שליטים אבדו את הקשר עם עמם. הם עשו מעצמם אלוהים, ובהתאם לכך, בקשו מנתיניהם שיתייחסו אליהם כאל כאלה. לדוגמא: פרעה, מלך מצריים, הצהיר: "לי יאורי, ואני עשיתני". או חירם, מלך צור, שהתרברב והכריז ביהירות: "אל אני מושב אלוקים ישבתי". וגם יואש, מלך יהודה, נכלל ברשימה של ארבעה מלכים שעשו מעצמם אלוה, כפי שזו מופיעה במדרש. והמדרש חוקר: "יואש, מניין שעשה עצמו אלוה? דכתיב: ′ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך, אז שמע המלך אליהם′. מהו וישתחוו למלך? שעשאוהו אלוה! אמרו לו: אילולי שאתה אלוה, לא היית יוצא לאחר שבע שנים מבית קודשי הקודשים! אמר להם: כך הוא! וקבל על עצמו ליעשות אלוה והשחית נפשו" ע"כ. יואש אוהב את הסיפור ש"מוכרים" לו. והתוצאות מדברות בעד עצמן. אצל אותם עריצים, שיכורי השלטון, היה זה דבר של מה בכך "לערוף ראשים". סף הלחיצה על ההדק היה אצלם נמוך ביותר. אל מול גדלותם "האלוהית", כביכול, מתגמדת האנושות בעיניהם.   נח, העורב והיונה נח, שבידיו נתנו מפתחות הפרנסה של כל יצורי תבל. הוא היה הממונה הבלבדי והבלעדי לכלכלתם במשך שנה. הוא היה שר האוצר המוציא והמביא. הוא זה שקבע מה, כמה ולמה יאכל כל יצור. וכך שלט, בעצם, שליטה בלתי מסוייגת על חייהם ועל עצם קיומם של כל הברואים. נח נכנס לתיבה על תקן של "איש צדיק תמים היה בדורותיו". מי יחשוד באדם כזה שגם הוא עלול להלכד ברשת השררה. מי יעלה חשש קל שבקלים שנח, עלול להשתכר מן השלטון האדיר, שנפל בידו וגם הוא עלול לאבד את היחס הנכון לערכם של בני חסותו, אשר היו, בעצם, נתינים שלו לכל דבר? נח לא יפול למלכודת שהשלטון מקנה ומעניק, הוא לא יגיע לרמה של איבוד עשתונות שברשתה נלכדו עריצים אחרים! ובאמת, הגמרא סורקת וסוקרת בפנינו את שרשרת התלאות שעברה על משפחתו של נח בתיבה. נח הבין כי אמנם, הוא השליט הבלבדי והבלעדי בתיבה, הוא המנהיג המוכתר והבלתי מעורער של נתיניו שבתיבה. אך כל זה "על הניר", במציאות, הוא היה עבד ממש. וכך מתאר שם (בן נח) בפני אליעזר, עבד אברהם, חוויות מן התיבה: "אמר ליה: צער גדול היה לנו בתיבה. בריה שדרכה להאכילה ביום, האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה, האכלנוה בלילה". נח עבד "מסביב לשעון". ידיו היו מלאות עבודה והוא עשה מלאכתו נאמנה כך שכל אחד ואחד מהברואים קיבל את ארוחתו בזמן ובכמות הדרושה לו. במשימה נעלה זו עמד נח בכבוד במשך שנה תמימה ללא חופשות או הפסקות. פעם אחת, "פספס" נח את שעת הארוחה היעודה של הארי, וזה תבע את עלבונו מנח ונשך לו ברגלו. וכך מתוארים הדברים במדרש: "אמר רבי לוי: כל אותם שנים עשר חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו, שהיו זקוקים לזון את החיה את הבהמה ואת העופות. רבי עקיבא אומר: אפילו שבשתין לפולין וזכוכיות לנעמיות הכניסו בידם לזון אותם. יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה. ויש - אוכלת לשלש . . . פעם אחת, שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי, ויצא צולע, שנאמר: ′וישאר אך נח′".   בסופה של אותה שנת חסד מתמשכת, כאשר התיבה נחה על הרי אררט, שולח נח את העורב לקראת המשימה המסוכנת של השגת מידע אודות מצבו של העולם לאחר המבול. והנה ליד צהר התיבה מתנהלת שיחה מוזרה ביותר בין העורב המתריס כנגד נח והמשימה שהטיל עליו, לבין נח. הגמרא מציינת: "אמר ריש לקיש: תשובה נצחת השיבו העורב לנח, אמר לו: רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני: מן הטהורים, שבעה, מן הטמאים, שניים. ואתה שנאתני: שאתה מניח ממין שבעה ולוקח ממין שניים. אם פוגע בי שר של חמה או שר של צינה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת?!" הגמרא מאשרת: אכן, תשובה נצחת השיבו העורב לנח. הוא דואג להמשך קיום המין. עלול להיווצר מצב של הכחדות מין זה והעורב מודאג. מה כבר אפשר לומר? כיצד ניתן לענות לו? מה נח עונה לו? אומר הילקוט שמעוני: "אמר לו: מה צורך לעולם בך? לא לאכילה ולא לקורבן!" נוכח תשובתו של נח אנו עומדים המומים. תשובה כזו מזכירה לנו התנהגות של כאלה שאצלם חיי הפרט אינם ערך עליון, ועל אף הכל הם ימשיכו לדהור במרוצתם, בריצת האמוק שלהם. נו מה כבר קרה: נתין אחד פחות! אז מה!   ארבע מילים: מה צורך לעולם בך! שינו את מבט הערצה שלנו כלפי נח. כאן נשבר אצלנו המיתוס, "הקב"ה ברא בעולם בעל חיים מיותר" עד כאן נאום נח. נח כבר קובע לקב"ה שיש בעלי חיים "מיותרים" בעולם. השררה העבירה את נח על דעתו ואכן נח מקבל את שלו באותה המטבע: "ויחל נח, איש האדמה, ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה". הקב"ה משיב לנח באותה מטבע בה השתמש נח בעצמו, אתה מנסה לשלוט באחרים, בשעה שאין לך שליטה בעצמך?!   כיצד הגיבו נתיניו של נח לשמע הדברים שאמר נח לעורב? היונה, כידוע, נשלחת מן התיבה ובלית ברירה חוזרת בחזרה "ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ". בהזדמנות נוספת נשלחת היונה, וגם הפעם, היא נאלצת לשוב על עקבותיה. אולם, הפעם: "ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה". עדיין, השהיה בחוץ היא בגדר הבלתי אפשרי. אך הפעם חוזרת היונה עם הבעת מחאה נחרצת נגד שלטונו של "מטיבה". "אמרה היונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית, ויהיו מסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש, ותלויים בידי בשר ודם!" לכאורה, דברי היונה תמוהים כיצד היא מזלזלת לאחר הדאגה הרבה והמסירות שטיפל בה נח בתיבה, ועוד, שבחוץ משתוללת שואה איומה. האם זוהי הכרת התודה שלה?! אבל לאחר ששמעה היונה את תגובתו של נח לדברי העורב, ברורה, אפוא, בקשתה מ-ה′.   הפקד עליו רשע אם אדם מסוגל לאבד את צלם האנוש שבו, לאחר שקיבל מרות כלשהי, אזי: שנא את הרבנות! וזוהי המילה ההולמת ביותר. וכך מבאר הרמב"ם את המשנה הנ"ל: "וברדיפת השררה יעברו עליו נסיונות בעולם ומצבים קשים. לפי שמקנא בבני אדם ועומד נגד מתנגדיו ומפסיד דתו. כמו שאמרו: כיוון שנתמנה אדם מלמטה, נעשה רשע מלמעלה". והפליא להדגיש זאת בעל הטורים על התורה בדרכו האופיינית בפרשנות הכתובים. משה רבינו מצטווה בציווי אלוקים על מינוי אנשי קדש למשכן. והכתוב אומר: "ואתה הפקד את הלוויים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו . . .". וכתב בעל הטורים על אתר: "′הפקד′ ב′ במסורה: הכא ואידך: ′הפקד עליו רשע′. וזה הוא שאמרו: אין אדם נעשה שוטר מלמטה, אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה!" מה פירוש? רש"י מבאר את הפסוק: "′ואתה הפקד את הלוויים′: כתרגומו: מני! לשון מינוי. שררה על דבר שהוא ממונה עליו". המילה שררה מדליקה אצלנו נורה אדומה. האם יש מקום לחשש זה? בא הטור ומאשר: כן! בעל הטורים לשיטתו, שבדרך זו מרמזים לנו בעלי המסורה על קשר פנימי בין העניינים שבהם מופיעה אותה המילה. והוא מציין שגם כאן ישנו, אכן, אותו קשר פנימי וענייני. ולכן, מסיים הטור שם וכותב: "הפקד את הלוויים, שנעשו שוטרים! ′הפקד עליו רשע′".   משמרת התורה הטור מדגיש שסכנת שכרון הגדלות יכולה לפלוש גם לחצר של בית קדשי הקדשים. עתה נסגור את המעגל שבו פתחנו. המלך, השליט, הרודן נמצא בנקודת הסיכון הגבוהה ביותר, בכל מה שקשור לפסיעות מעל ראשי עם קדש. שכן, במשפט המלוכה אנו קוראים על סמכויותיו הבלתי מעורערות של המלך. יש לו זכויות בלתי מוגבלות ויכולתו אינה נתנת לערעור: "את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו". "ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות". "ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו". אין ספק כי מי שניתנה בידו שרשרת כה ארוכה של סמכויות נרחבות והתורה עוד מוסיפה לצוות על כבודו וסמכויותיו, אחד שכזה הריהו חשוף ביותר להשחתת הנפש. לכן אין התורה מאפשרת לו להדרדר ואיננה מותירה לרמתו המוסרית ולשיפוטו האישי לבדם להתגונן מול הסכנה הטמונה בשחיתות ובגאווה כלפי הסרים למשמעתו והכפופים למרותו ואף כלפי אלקיו. לכן רואה התורה לנכון להקיף אותו במערכת של סייגים. ודברים שאינם נוהגים בכל ישראל, חלים עליו. וכל זה, כאשר לנגד עיני התורה נצבת מטרה מוצהרת אחת לסייע לו לעמוד הכן בפני הסכנות החמורות שמלכות, שררה ושלטון טומנים בחובם.   למען יאריך ימים "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". על דברי משה ניתן לומר בפה מלא כי יישם את ההלכה במעשה. ואכן, התאמץ לתת יד, להטות כתף, להצמיד שכם ולסייע לכל איש ואשה מישראל, כדאיתא בגמרא. ובניגוד למלכי מזרח ומערב, שישבו אגודות אגודות בכבודם, הוא לכלך ידיו בדם שפיר ושלייה לטהר אשה לבעלה. אם כן, כששמעיה מטיף "ושנא את הרבנות" מבקש הוא למקד את עינינו אל נורת האזהרה, אותה נורה אדומה הנצבת מעל לראשינו ושמביעה את הסיכון הנפשי שבשררה. ועל כן אנו נדרשים להכין בפנימיותינו רקע כזה, שימנע מאתנו אותה השחתה שהיא כה טבעית לבעלי שררה. אם כן, אם לנח לא היתה את הדוגמא האישית של נח, לנו כבר יש ממי ללמוד איך לא להתנהג.   אנחנו חייבים ללמוד מנסיונם של אחרים שלמדו "דרך הרגליים". המודעות למכשול שבשררה, תסייע בידי, מי שמעוניין להנצל משחיתות תוך כדי מילוי תפקידו, כממונה על החברה לטובת החברה "לבלתי רום לבבו מאחיו ... למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".