אלוקיהם של אלו שונא זימה!

אחריתם של דברי בלעם הפכו לקללה איומה. בלעם הרשע, שעלה ונתעלה למדרגות גבוהות, נסק לספירות שמימיות וחש, בעליל, בגדלותו של עם ישראל. בלעם שהשתוקק ביותר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו!". בלעם שלא הצליח להסתיר את התפעלותו ממבנהו המיוחד של מחנה בני ישראל, ופלט מבלי משים, את אותה קריאת התפעלות שהפכה אצלנו לפתיח של תפילות היום: "מה טבו אהליך יעקב! משכנותך - ישראל!" הנבל הזה ירד לפתע לדיוטה התחתונה, הדרדר לשפל המדרגה וצנח לתוך ים המשטמה שלו כלפי עם ישראל. ובטרם נפרד מבלק המאוכזב, הצליח לשקם את תדמיתו בעיני מלך מואב והשיאו עצה שאינה הוגנת, כיצד ניתן, בכל זאת, להדביר את התופעה הזאת ששמה "עם ישראל". וכך הוא נפרד מבלק, במילים אלו: "ועתה, הנני הולך לעמי. לכה איעצך, אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". אמרו חז"ל: "אמר לו: אלוקיהם של אלו שונא זימה!"

האלוקים, הסביר בלעם, פורש את חסותו על עם ישראל, כל עוד עמו שומר על גדרי הצניעות ומקפיד על כללי צנעת הפרט. חוק המקרא הוא שהפקרות בשטח זה, גורמת לכשלון בשדה הקרב ולנפילת בחורי ישראל, רח"ל. הכשילם, אפוא, בשטח זה והם כלים מאליהם.

וכך היה, הרעיון הצליח! בנות מואב יצאו לשטח: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". וכמובן, ההמשך הטבעי לכך היה: "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור". והתוצאה: "ויחר אף ה′ בישראל". חרון אף שהביא לנפילתם של עשרים וארבעה אלף מבחורי ומבחירי ישראל.

הרצח הפוליטי הראשון

ועל רקע זה התרחש הרצח. הרצח הפוליטי הראשון של נשיא שבט בישראל. רצח שבלם את המגפה. רצח שבוצע לעיני כל, בעטיים של חילוקי דעות בין שתי תרבויות. בין תרבות הנהייה אחר ה"מוסר" המואבי, שכולל פירוק מסגרת המשפחה, לבין תרבות הנאמנות לעקרונות הרוח, תרבות הלויאליות להלכה ולנושאי דברה.

רצח הוא המעשה השלילי ביותר, פעולה של הריגה היא האנטיתיזה לעמדה שאותה מייצג, ושבה צריך לנהוג  כהן שמברך את עמו ב"וישם לך שלום!" ועל אחת כמה וכמה, אין פעולה זו הולמת, בלשון המעטה, את נכדו של אהרן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ואמנם, כך נראים הדברים מעל פני השטח. הגמרא מגדירה את פנחס קנאי בן קנאי. ופירש רש"י: משבט לוי . קנא במעשה דינה, דכתיב: "הכזונה יעשה את אחותינו?!" וכן בהמשך מזהה הגמרא את פנחס עם אליהו. והכי איתא במדרש.

הנני נותן לו את בריתי שלום!

והנה, במקום להשליך את פנחס לכלא על כי "הגביר את הקיטוב בעם". במקום לשופטו למאסר עולם מאחורי סורג ובריח, הוא זוכה ב"פרס האלוקים לשלום". וכעדות הכתובים: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני - ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום!" וכלשון הילקוט שמעוני בהרחבה: "אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני. שנאמר: ′הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה′ הגדול והנורא"′.

עיון בסוף פרשת "בלק" נותן מקום לטעות, שמה שהפיג, כביכול, את כעסו של הקב"ה הוא עובדת מיתתם של ארבעה ועשרים אלף במגפה, זה מה ששיכך את חרון האף הגדול. זה מה שהשיב את חמת ה′. ואולם, התורה איננה נותנת כאן מקום לטעויות ומצהירה: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי..." הוא ולא אחר! והמדרש ממחיש את הדברים במשל: משל למלך, שהיה עובר, וסיעה של נערים עומדים. וקילל אחד מהם את המלך, נתמלא המלך עליהם חימה. בא תושב אחד שהיה ביניהם ונתן משטר אחד (סטירה) , לאותו שקילל את המלך. מיד, שככה חמתו של המלך. כך, מי גרם לקב"ה, שתשוב חמתו, ולא נתכלו שונאיהם של ישראל? הוה אומר: זה פנחס! לקיים מה שנאמר: "חמת מלך מלאכי - מות ואיש חכם יכפרנה".

מלחמה ושלום.

אנו למדים מכאן על השקפתה של התורה ביחס למידת הקנאות של פנחס. פנחס חסם בקנאותו את התפשטותה של המגפה. פנחס בלם את אש התבערה! פשוטו כמשמעו.

מסתבר שכדי להביא שלום בעולם צריך לעיתים גם להלחם. ישנם כוחות שמבטאים רשע ואכזריות, ורק המלחמה בהם תביא לעולם את השלום המצופה והמיוחל. כמובן, אנו מעדיפים לדלג מעל משוכה זו. ומוטב שלא היינו נזקקים לה כלל. אך אם צריך, יוצאים למלחמת אין ברירה. פנחס הורג את זמרי ומקבל ברית שלום, וכאן טמון הפרדוקס. שכן מעבר לשאלת הצדק במעשהו של פנחס, הרי התמורה, לה זכה, מוזרה ביותר. וכי שלום הוא הפרס לאלימות?! כלום יכולה אהבת השלום להיות הגמול לקנאי חסר פשרות?! ועוד, היכן הפרופורציה? ידוע, שכל מידותיו של הקב"ה הן מידה כנגד מידה. כלל זה חל הן על השכר והן על העונש הבאים על האדם. א"כ כיצד בא כלל זה לידי ביטוי בפרשתנו? כאן אנחנו רואים, לכאורה, את ההיפך: "לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ועשה שלום בין השבטים". כיצד מתורצות הקושיות הנ"ל? התשובה לכך נעוצה בהבנת הערך הנעלה ששמו שלום. "שלום" היא מילת קסם. ישנה הילה סביב מושג השלום, "שלום" הוא קוד הממיס לבבות. מי איננו מעוניין בשלום? מי איננו משתוקק אליו? מי איננו כמה ועורג אליו? מי איננו חדל מלהביע את משאלת הלב בכל תפילותיו ל"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל"? יש להבין שהשלום איננו הפקרות! שלום איננו אנרכיה! שלום איננו התקפלות! שלום איננו הפקרת חיי אדם ונטישת ערכים! וגם אם מאוד כמהים לו ומשתוקקים אליו.

שלום ושלמות.

שלום הוא דוקא עמידה על עקרונות. גם אם המאבק עקש וכרוך בעימות חריף. שלום אמיתי הוא פועל יוצא של שאיפה כנה לשלמות. והדבר מעוגן בכתיבתה החריגה של המילה "שלום" בפרשה. שכן, מילה זו יוצאת מהכלל בכל התורה כולה בשל היות "ו" דשלום קטיעא. ה"תורה תמימה" מצביע על הצד הפראדוקסאלי, לכאורה, שכן, יוצא ששלום ושלמות אינם עולים בקנה אחד. ולדעתו שלום ב"ו" הוא מעניין הצלחה או ידידות ואהבה ושלום בלי "ו" עניינו תמימות ושלמות. כלומר, מי שמסכים לכל דבר שעושה זולתו יתכן, ויהיה אהוד ומקובל בחברה, חביב הקהל. ואולם, אדם כזה איננו מביע את דעתו מעולם. בדרך כלל אדם כזה הוא נטול עמוד שדרה, משולל אופי. כאותה זיקית, המשנה את צבעה בהתאם לרקע עליו היא עומדת. הוא מאוד סימפטי ואהוד לכאורה, אבל שלמות אין כאן. שלום אולי כן, שלמות - אין.

ואולם מאידך גיסא, קורה לא פעם, כי בכדי להשיג שלמות יש ליצור בקיעים, לכאורה, במעטפת השלום. יש ואדם, מתוך שאיפתו הכנה לטוב יותר להשגת שלמות אמיתית פוגע קימעה בשלום. באה התורה ללמד שלעיתים אין ברירה אחרת, וראוי לפגוע בשלום למראית - עין בלבד, לשם השגת השלמות, כדי להשיג מטרה נעלה. זהו "ו" דשלום קטיעא. הפרדה קלה בשלום במגמה להשיג שלמות. פנחס ממבט שיטחי מתגלה כ"אוייב השלום" אבל עובדה היא שהוא קיבל את ברכת הדרך מריבונו של עולם. דוקא מלחמתו הבלתי מתפשרת של  פנחס ב"שוחר השלום" המדומה על כל שחיתותו היא זו  שסללה לו את הדרך לשלום האמיתי שקיבל את אישורו של הקב"ה.

וכך הביע  וביטא את הדברים הרש"ר הירש: "בפרשתנו כתוב: ′הנני נותן את לו את בריתי שלום′. הגשמת  ההרמוניה העליונה של השלום נמסרה כאן מידי ה′ דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות, שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה, המתעטפים באיצטלה של "רודפי שלום", אוהבים לקרוא לה "הפרעה לשלום" ומגנים אותה בשל כך. "שלום" הוא נכס יקר, ואדם חייב להקריב לו הכל - את כל זכויותיו ואת כל נכסיו. אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים, ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוקית. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ה′. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלוקית, הרי בעצם מאבקו זה, הוא מלוחמי ברית השלום בארץ. מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות, ומניח להם לעורר מדנים עם ה′, הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ. לא אדישות ההמונים, אף לא דמעת הכאב, שניגרה בחוסר מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פנחס, הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה′ ותורתו. ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת. וכך קרא ה′ לברית שנמסרה ללויים בדרך כלל: ′החיים והשלום′ - ′בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא′. הוה אומר: מסרתי לו את הברית הזאת מחמת המורא, שהוא ירא רק ממני ויכופף ראשו בראשונה רק מפני שמי. ברית פנחס היא השלום ש′הוחזר לשלמותו′. במקום שיש צורך בקנאת פנחס שם נקטע השלום. ומאבקו של פנחס מכוון להחזרת השלום לתיקנו. פנחס נלחם שה′שלום′ ישוב להיות ′שלם′. והרוצה להביא לידי כך שהשלום שנקטע יחזור לתיקונו, והן זו המשמעות של כל עבודה - הינו עצמו חיב להיות שלם" ע"כ.

מעשהו של פנחס הוא חריג, הוא מיועד רק לקנאים אמיתיים, כאלה המסוגלים להתקומם ספונטאנית מול בועל ארמית, ופוגעים בו. ועל כך מקבל פנחס ברית שלום. שלום מלא ולא שלום חסר. שלום אמיתי ולא שלום מדומה, שלום קטוע. שלום שבו "ה′ יברך את עמו בשלום".

זהו הצד האחד של המטבע. מי שהיה מקבל היום את כתר "אויב השלום" מפיהם של אלה שרוממות השלום בגרונם וחרב פיפיות בידם, דוקא הוא זוכה ב"פרס האלוקים לשלום" ונושא לעולם את בשורת השלום.

אולם, הצד השני של אותה המטבע, הוא השלב הטרומי של אותם מאורעות. מהו הקשר בין עצת בלעם לתוצאות שהובילה אליהם אותה מזימה?

מה טובו אהליך יעקב!

את הסוד הגדול  גילה בעבורינו בלעם הרשע בעצמו, באותה קריאת התפעלות שכבר הזכרנו לעיל: "מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל!" מהו אותו "טוב" שהבחין בו בלעם? אומרת הגמרא וכן הוא ברש"י על אתר: "על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". מחנה ששכן בתוכו עם שלם, מחנה שכלל מגוון רחב של רבדים ושל דעות. קהל רב של אנשים ונשים בעלי נטיות חברתיות מגוונות, בעלי מנטליות שונה. אנשים בעלי רמה דתית הטרוגנית. אנשים שמייצגים את כל הספקטרום הדתי והחברתי. טיפוסים מכל גווני הקשת הפוליטית. אנשים שגרים במבנה מסודר וצפוף, ונעים יחדיו במבנה זה במשך ארבעים שנה! במצב שכזה, אך טבעי הוא הדבר שיש נקודות חיכוך. זוהי קרקע פוריה לכל מיני קבוצות כח או יחידים, אשר ינסו לאכוף על האחרים את השקפת עולמם ואת דעותיהם הפוליטיות. ובכל זאת, "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו". על כגון זה לא נותר אלא להפטיר "אשרי העם שככה לו אשרי העם ש-ה′ אלוקיו". ואז פורצת אותה קריאת התפעלות נרגשת מפיו של אותו רשע: "מה טבו אהליך יעקב! משכנותיך ישראל!".

היכולת הזאת להפריד בין רשות היחיד לרשות הרבים, השמירה ההרמטית על צנעת הפרט, והדאגה שאיש לא יתחוב את חוטמו ועיניו בנעשה באהל חבירו היא שגרמה להתפעלותו של בלעם.

חברה שבתיה בנויים מתוך התחשבות בצנעת הפרט היא חברה טהורה ובריאה. יש כאן תופעה המכונה בפינו: "איפוק ביחסי אנוש". בלעם אינו רגיל לתופעה כזו בתרבויות שהוא מכיר ובהן הוא גדל. הוא מבחין כאן בכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של עמיתו. איש אינו בוחש בקדירתו של חבירו. איש אינו חושק במה שיש לחבירו. זוהי הצניעות במיטבה! ואת משב רוחה האציל חש בלעם כשניצב מולם. המראה הזה גרם לו להכריז בהתפעלות: מי יכול ליגע בבני אדם אלו המכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם! אין שום כח בעולם שיוכל להכות עם זה כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מושתתים על הערכים הנ"ל. זהו חוק בטבע.

עצת בלעם.

וכאן באה עצתו של בלעם, לערער ולפרוץ מסגרת זו. הפגיעה בטהרת המשפחה, כך הבין בלעם, היא המפתח לערער את חסינותו של עם ישראל.

ואכן כך היה - ההרמוניה האיכותית הרוחנית של עם ישראל הופרה, וטירוף מערכות שלט בכל. ההוללות הזו אחזה גם בלב כמה מנבחרי העם והגיעה עד למשכן נשיאי ישראל. וכאן התגלגלו הדברים: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד". פסוק זה מתמצת את הדרמה שהתחוללה שם וכתיאור המדרש: "תפסה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו מותרת או אסורה? אמר לו: אסורה היא לך! אמר לו זמרי: ואותה שלקחת, מדינית היא! מיד נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכיה" ע"כ. המעשה הנורא והדיבור הבוטה והפוגע כלפי משה הוא שגורם לפנחס לקום ולצאת מתוך העדה. הוא עד להטחת אותם דברים קשים, מעליבים ופוגעים כלפי משה: "ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו... וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה . . . ותעצר המגפה . . .".

מכת הרומח.

אותה מכת רומח שזעזעה את העם "ניערה"  אותו,והשיבה אותו אל שפיותו ואל איזונו הרוחני. ישנו פתגם שאומר: "שמיים קודרים אינם מתבהרים אלא בסופה". כך טהר פנחס אותה אוירה עכורה, ששררה בקרב מחנה ישראל, וברכתו של האלוקים העניקה לגיטימציה למפרע למעשה הקנאות של פנחס. וכך מתאר את הדברים הנצי"ב: "בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב רגש עז גם אחרי - כן. אבל, באשר היה לשם שמיים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום".

עתה נסגר המעגל. ברכת השלום האלוקית היתה אכן מידה כנגד מידה. להשיב את השלום בנשמתו של האדם, שהשיב את השלום האמיתי למחנה ישראל.

השיחה מוקדשת לעילוי נשמת

אביו של בוגרנו עמיעד נ"י

איש צדקה וחסד

ר′ אברהם שטרן ז"ל

שנפטר בשבת קודש בלק