הבאים ישרש יעקב

     אחת החידות הסתומות ביותר בספר "בראשית" , מהווה הפרק המכיל את מה נשיתן להגדיר כדבריו האחרונים של יעקב אבינו ע"ה. פרק זה מהווה חידה, לא רק משום היותו רווי מליצות וביטויים חתומים, כי אם גם, ובעיקר, נוכח העובדה, שעצם כוונת עניינו, איננה נהירה לנו.

     האברבנאל מציין בפירושו על התורה כי פרק זה גורם מבוכה לא רק לנו, כי אם גם לבנים, שקבלו את הזימון להופיע כולם לפני אביהם.

וכך הוא כותב (בעמוד תל"א בטור הימני): ואחשוב בכפל המאמרים: "האספו", "ואגידה לכם", "הקבצו", "ושמעו", שיעקב ראה, שקצת בניו יקוצו בתוכחתו ובדבריו. ואולי, מיראתם, שיוכיחום בדברים קשים, יתרחקו ולא יתקרבו לפניו. ולכן, בראשונה אמר להם: "האספו, ואגידה לכם, את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א′). כדי שיחשבו, שלא היה דעתו להוכיחם, אלא לגלות להם דברים סתומים וחתומים לעתיד לבוא. וכל אדם יכסוף לדעת הדברים העתידיים. ואחרי שנקבצו כולם, אזי אמר אליהם: "הקבצו ושמעו, בני יעקב!"

רוצה לומר: שאתם, בני, אין ראוי שתקוצו בתוכחתי, ואל יכבדו עליכם דברי. אבל "הקבצו ושמעו!" כי ראוי שתשמעו אל ישראל אביכם. ע"כ.

     בדרך כלל, את הטפת המוסר, מקבלים אלו הנוכחים במקום, אלו שבאו. בעוד, שמן הדין להוכיח דווקא את אלו שנעדרו. לכן דאג יעקב לרכז מראש את כולם.

     דבריו של יעקב לבניו, שהינם בגדר של צוואתו הרוחנית של יעקב מצביעים כמו כן על הנקודות החלשות, על  ה"בטן הרכה", על הטעון תיקון בקרב כל אחד ואחד מבני יעקב.

ראובן – פחז כמים

     ראש וראשון להפניית חצי בקורתו של יעקב אבינו היה הבן הבכור, ראובן: "ראובן, בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז. פחז כמים- אל תותר! כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עליה!" (בראשית מ"ט ג′-ד′). וכתב בתרגום אונקלוס כי ראובן היה מועמד לקבלת שלושה כתרים כאחת: כתר בכורה, כתר כהונה וכתר מלכות: לך הוה חזי למיתב תלתא חולקין: בכורותא, כהונתא ומלכותא. היית המועמד היחיד ,המועמד הבלבדי, לקבלת שלושה מינויים אלו. וכן הוא בב"ר צ"ח, ד′: הבכורה היתה שלך והכהונה שלך והמלכות היתה שלך! ועכשיו, שחטאת ניתנה הבכורה ליוסף; והכהונה ללוי; והמלכות ליהודה. ע"כ.

ולא בכדי, אלא כי היית "ראשית אוני". ואולם, בבת אחת החמצת הכל! מי גרם לך כל זאת: "פחז כמים!" ופרש"י: "פחז" שם דבר הוא. לפיכך טעמו מלמעלה (במלעיל: פחז) וכולו נקוד פתח (פַּחַז). ואילו היה לשון עבר, היה נקוד חציו קמץ וחציו פתח (פָּחַז) וטעמו למטה (במלרע: פחז).

     כלומר התביעה כלפי ראובן איננה בשל מעשה פזיזות ספונטאני, חד פעמי. אלא יעקב מצביע כאן על ליקוי מהותי. משהו עמוק יותר. הפזיזות טבועה אצל ראובן בגנים. ראובן מבטא חוסר יציבות פנימית. ותכונה זו שוללת ממנו את האפשרות להיות מנהיג. הפזיזות הטבועה במהותו ובאישיותו של ראובן, מונעת ממנו על הסף את הסיכוי להיות מנהיג. אסור לו למנהיג להיות חפוז, נמהר!

     יעקב אבינו ע"ה, שם את הדגש על המניע לחטא ולא התייחס, לפי שעה, לחומרת המעשה.

ועיין ברש"ר הירש (בראשית מ"ט, ד′) שעמד על הדימוי של פזיזותו של ראובן למים. משום שמים חסרים יציבות פנימית. ראובן לוקה בחוסר יציבות. מנהיג חייב להיות שקול. וראובן לוקה במידה של  חוסר שקול דעת; ובמיוחד –בעת מבחן.

ויהודה  - לעולם תשב

     ננסה להוכיח את הדברים על רקע של ההשוואה בין ראובן ליהודה. שכן, ראובן ויהודה עברו מסכת חוויות מקבילה. ובכל זאת, יחי ההבדל!

     ראובן, במעשה בלהה- נזכר לגנאי בצוואתו של יעקב: "כי עלית על משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה!" גם יהודה היה שותף בנושא דומה: מעשה תמר. אבל העניין עבר בשקט.

     במכירת יוסף גם ראובן וגם יהודה מתערבים, כל אחד בדרכו שלו, למען הצלתו של יוסף. ואולם, בברכת יעקב לראובן אין אף לא צל צילו של רמז והערכה כלפי ראובן על כך. ולעומת זאת, ביהודה: "מטרף בני- עלית!" (בראשית מ"ט, ט′).

     גם בנסיון  התיווך עם יוסף, וביחס לבנימין, ראובן מציע את שני בניו בתמורה לשחרור בנימין ע"י יעקב עמ"נ לאפשר לו לבנימין מתן אישור ירידה למצרים. אך הרעיון נדחה על-ידי יעקב על הסף: "את שני בני תמית, אם לא אביאנו אליך!" (בראשית, "מקץ", מ"ב,ל"ז) ויעקב נדהם!

אומרים חז"ל בב"ר צ"א, ט′: רבי אומר: הרי זה בכור שוטה! בניך, לא בני הם?! אתמהה. ע"כ.

ולעומת זאת, מאוחר יותר, מציע יהודה הצעה דומה: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו! אם לא הביאותיו אליך, וחטאתי לך כל הימים!"  (בראשית מ"ג, ט′). יהודה מציע ערבויות- ואלו מתקבלות. מהו סוד העניין?

     שורש ההבדל נעוץ, כאמור, בהבדל שבין שני האישים. ראובן פזיז נמהר מגיב מתוך אמוציות, רגשות. הוא סבור שאמו מקופחת "על חשבון" אחת השפחות, וכבר הוא מגיב. איפה כאן הפעלת שיקול הדעת? היכן הכובד ראש. רש"י מפרש "פחז כמים": הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים האלו הממהרים למרוצתם. ע"כ.

    לך, תדע, לאן תגיע! מי יודע להיכן "תגלגל" ואיתך תכונה זו! וכי אפשר בכלל לסמוך עליך?!

    חז"ל מציינים במסכת שבת נ"ה, ע"ב: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מוצל אותו צדיק (=ראובן) מאותו עוון! עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי, תהא צרה לאמי?! עמד ובלבל מצעה. ע"כ.

     המעשה- יתכן וקבל את הכשרו רטרואקטיבי אבל המניע לחטא. ואמנם, ראובן עשה תשובה. וכדאי′ בב"ר פ"ד, י"ט, אבל, עדיין, הוא נושא בקרבו מן מטען שלילי כזה של פזיזות.

     תשובה מועילה, אמנם, למחוק את החטא. אך היא איננה מעניקה יתרון. היא איננה משלימה חסרון. החפץ חיים המשיל את התשובה למכונת כביסה. זו אמנם מכבסת ומחטאת את הבגד מן הכתמים שעליו. ואולם, אם  חסרים כפתורים, לדוגמא, בבגד, היא איננה תופרת כפתורים. תשובה איננה יכולה להעניק את מה שחסר לו לאדם. משהו מעין אנוס- כמאן דעביד- ל"א!

     מי שאיננו שולט במזגו, לך תדע, לאן עלול הוא להדרדר!

נתאר לנו אדם שנתפש בקלקלתו, כשהוא שתוי. והוא מתחנן על נפשו בפני השופט כי עשה את מה שעשה בהיותו שתוי. ברור, כי תגובת השופט תהיה, כי מי שאיננו מסוגל לשלוט בעצמו, אסור לו להרבות בשתייה! אסור לו להשתכר!

מנהיגותו של ראובן ומנהיגותו של יהודה

    ראובן! אם הכעס מפר אצלך את האיזון, אזי אסור לך לכעוס! כאן לא תועיל הטענה או התירוץ: אינני עצבני אלא שמעצבנים אותי...

     ראובן מזכיר לנו בעניינה של בלהה את ההוא שגרם לתאונה, כשנסע במהירות מופרזת של מאה וארבעים קמ"ש בכביש מהיר, כך שלא הצליח לבלום בזמן. ולהגנתו, טען בפני השופט: נראה אותך, אדוני השופט, מצליח לבלום במקום, במהירות כזו של מאה וארבעים  קמ"ש!

    ראובן מצטייר, כביכול, עם סמל מסחרי של פוחז.

    לעומת ראובן, יהודה עשה מעשה הרבה יותר חמור במעשה תמר. אבל לקח על עצמו את מלוא האחריות! "צדקה-ממני!" ( בראשית ל"ח, כ"ו וברש"י).

     עיין במשל הארי והשועל בתשובות הגאונים בפר′ י"ג. הארי לא היה מוכן לשאת באחריות מעשיו.

     וכך גם במכירת יוסף. ראובן פתח, אמנם, בתהליך המדיני. אבל הוא גם עצר אותו. אם הוא רואה, שחייו של יוסף בסכנה, לאן הוא נעלם? "וישב ראובן אל הבור, והנה אין יוסף בבור... וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו! ואני- אנה אני בא?" (בראשית ל"ז, כ"ט- ל′).

האם בשלב כה קריטי נוטשים את המערכה?! עוזבים את המקום? האם בסיטואציה כזו, מסתלקים מן המקום?! פזיז!

      יהודה, לעומת זאת, בנסיבות המצב, הצליח להעביר החלטה שתעבור את מחסום הרוב. הוא יודע, כי לא יוכל לעצור את אחיו מהחלטתם. ואז, הפגין מנהיגות הראויה בכך העלה הצעה, שהיה קשה לאחיו לסרב לה.

     וכן בעניינו של בנימין. ראובן מעלה הצעה מגוחכת! אבל יהודה ממתין בסבלנות לשעת כושר: "ויהי כאשר כילו לאכול" (בראשית מ"ג, ב′). ובארו חז"ל בב"ר צ"א ו′ וכן הוא ברש"י שם: אמר להם יהודה: המתינו לזקן, עד שתכלה פת מן הבית!

     יהודה המתין עד לשלב שבו הבין יעקב מעצמו כי אין ברירה! אין מוצא אחר. עיין בב"ר צ"א ו′ כיצד הבין, כביכול, אם לא דרך הראש, דרך הרגליים.

     יהודה מפגין מנהיגות יהודית כפשוטו!

(יהודה =יהודית) הוא מגלה מנהיגות. הוא משדר אמינות. הוא רוכש את אמונו של אביו.

     מסופר בספר חסידים בסי′ תרנ"ה על בן שכיבד את אביו ביותר. ולכשעמד אביו להפטר מן העולם ציווהו כבדתני בחיי! כבדני במותי! אני מצווך שתלין כעסך לילה אחד!

ולכשנפטר האיש, עזב בנו את העיר והותיר אחריו אשה מעוברת. ומששב לאחר שנים אל ביתו שמע את אשתו מחבקת אדם צעיר וכו′ וכמעט שלף חרבו. עד שנזכר, בצוואתו של אביו. ואז, שמע דו שיח שהתנהל בין אשתו לצעיר: אבא שלך עזב את הבית מכבר. הלואי וישוב ויראה איזה בן לתפארת יש לו וכו′. הודה האיש לה′ על ששמר על איפוק וקור רוח ושיקול דעת.

      יהודה מתאים להיות למנהיג: "יהודה אתה יודוך אחיך!... גור אריה יהודה!... לא יסור שבט מיהודה!" (בראשית מ"ט, ח′-ט′) אתה יכול להיות מנהיג אמיתי!

*   *   *