פרשת תזריע
הנגיעה האישית  | הרב יצחק הלוי
"נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן".

 

 

 

 

 

 

נגעי עצמו

"נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן". במשנה במסכת נגעים שנינו: כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו . . . כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו.

חז"ל הרחיבו בדבר הנגיעה האישית של האדם. קל לו לאדם לראות את הגבנת של זולתו, אך את החטוטרת של עצמו יקשה עליו לראות. וכל כך למה? בשל נגיעתו האישית של האדם. אדם קרוב אצל עצמו. הוא איננו מסוגל לראות ולשפוט בשיקול דעת אובייקטיבי, אם הנגעים שעליו, הם נגעי טומאה אם לאו.

 

מספרים על בעל "חידושי הרי"ם", שבהיותו אברך צעיר לימים, שהה תקופה מסויימת בצל המגיד מקוזניץ. לאחר מכן עזב חצר זו ונסע להסתופף בצילו של האדמו"ר מפשיסחא. כמובן, האדמו"ר מקוז′ניץ הצר על כך ביותר. לימים פקדו את בעל ה"חידושי הרי"ם" אסונות כבדים, ושנים עשר בניו נסתלקו מן העולם בהיותו בחיים, רח"ל, בזה אחר זה. אמר בעל ה"חידושי הרי"ם" כי הוא משוכנע, כי האסונות פקדוהו עקב הקפידא של המגיד מקוז′ניץ, ואף על פי כן אין הוא מצטער, על כי עזב חצר זו ועבר לחצר רבי שמחה בונים מפשיסחא. מדוע? כי בקוז′ניץ חלקו לו כבוד, אך בפשיסחא נקרו לו את גידיו. וכך התבטא: אינני צריך רב, אשר ירעיף עלי מחמאות. זקוק אני לרב, אשר ינקר לי את הגידים.

לרבים מגדולי ישראל היה מוכיח אשר בלעדיו לא עשו דבר. כמו הגר"א שלקח לעצמו את המגיד מדובנא למוכיח. והמהרש"ל שהשתמש בעגלון פשוט כמוכיח. הללו ידעו היטב, כי האדם אכול הנגיעות, איננו מסוגל להגיע לרמת שיפוט עניינית בדברים הנוגעים אליו והרי הוא זקוק לראיה אובייקטיבית שתבחן את הדברים.

 

ואיתא בגמרא: ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בן גמליאל, וכל שכן, שהוסיף בי אהבה. לקיים מה שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". הלץ אכן שונא את מוכיחו, שכן הריהו סבור, כי הלה מבקש את רעתו. לא כן החכם. הוא יודע, שאלמלא המוכיחים, הריהו שבוי בידי יצרו.

הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל המחיש את הצורך בתוכחה, בחשבון נפש. ואת הצורך בגורם מעורר חיצוני בדוגמא הבאה: מעשה בחזן ירא שמים בתכלית, שנתמנה לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים. בעומדו לפני התיבה, עודנו מסלסל בקולו, עלו בו הרהורי גאוה בחושבו שכל הקהל העומד מאחור נהנה מתפילתו. כשיצרו הטוב המנסה ליסרו טובע בים תאוות הכבוד. הציע לו רבי ישראל מסלנט שיסיט את טליתו מראשו ויפנה את מבטו לעבר הקהל. אז יווכח, כי הציבור איננו מתפעל ממנו כלל. ולפעמים, אדרבה, חלק מהקהל לועג לו לחזן. וחלק אף עוצרים בעצמם מלפרוץ בצחוק קולני. כשהחזן יוודע לכך בודאי גאותו תצנח לארץ.

והדברים הללו אמורים בכל מידה ומידה. היצר יושב לו, על מפתחי הלב ומעשיר את דמיון האדם בתכונות כאלה ואחרות שאין בו כלל.

 

תפקידו של לימוד המוסר הוא להעיר את האדם מתרדמתו, לקרוע מעליו את קורי החלום ולהחזירו למציאות.

 

 

המלך והכהן הגדול

הדברים הללו משמשים לנו רקע להבנת קביעת התורה כי אף הכהן עצמו הרואה נגע, אין הוא פוסק לעצמו אלא "והובא אל הכהן". ובארו חז"ל: אל כהן אחר. אל לו לכהן לסמוך על קביעתו שלו.

והוא הדין בעניין מומי בכור. אין לו לכהן לסמוך על שיקול דעתו בקביעת מום הבכור. שמא, מפאת להיטותו לאכול את בשר הבכור, יפסוק הוא בקלות, כי אכן, מדובר במום קבוע, ואם כן הבשר יצא לחולין.

ולא רק כהן הדיוט חשוד, שבשל נגיעותיו האשיות, יעוות את המציאות, ויסתכל עליה מזוית ראיה שלו. אף הכהן הגדול, המורם מעם, חשוד בשיפוט המציאות מנקודת מבטו האישית. שכן, הגמרא קובעת: אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכהן גדול בעיבור שנה. ומבארת הגמרא בהמשך: מדוע אין מושיבין מלך וכהן גדול בעיבור שנה. כהן גדול משום צינה. כלומר הכהן הגדול איננו מעוניין בעיבור השנה כדי שחודש תשרי לא יצא בחורף, אלא חודש קודם לכן. וכך כותב רש"י: כהן גדול אינו רוצה שתתעבר שנה, מפני הצינה, שצריך לטבול ולקדש ביום כפור חמש טבילות ועשרה קידושין. ואם תתעבר השנה, הרי תשרי "יפול" במרחשון, וצינת מרחשון תהיה בתשרי. ואומנם התוספות טענו לעומת רש"י על פי מה דאיתא ביומא שהיו מחממים לכהן הגדול את המים. ולכן הם מפרשים שהגמרא מתכוונת שלכהן הגדול יש רצון לעבר את השנה משום קרירות הריצפה. שכל היום היה עומד יחף.

אם - כן, בתור אחד שכזה, פסל הכהן הגדול את עצמו מלישב בדיון של הסנהדרין על עיבור השנה, משום שאין הוא יכול לבחון את הדברים מתוך שיקול דעת ענייני. גם הכהן הגדול איננו מחוסן מפני הנגיעה האישית. וכן המלך נפסל גם הוא מלישב בדיון על עיבור השנה, כי יש לו רצון הפוך מזה של הכהן הגדול. הוא דווקא מעוניין בעיבור השנה. מפני אפסניא. ופרש רש"י שהמלך מתקצב את צבאו לפי תקציב שנתי. בין אם השנה היא בת שנים עשר חדש ובין אם היא בת שלשה עשר חדש. ונוח לו למלך שתהיינה כל השנים מעוברות. בכך הוא מרוויח חדש עבודה נוסף. זוהי הנגיעה האישית שמפניה חששו בעלי המוסר!

 

נגיעה המנוגעת

בספר יהושע אנו קוראים על החרם שהטיל יהושע על שלל העיר יריחו והשביע את העם לאמור: "ארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה". והנה בימיו של אחאב בנה חיאל בית האלי את יריחו והכתוב מעיד: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו. באבירם בכורו יסדה. ובשגוב צעירו, הציב דלתיה כדבר ה′ אשר דבר ביד יהושע בן נון". ופרש רש"י שם: כשיסדה, מת בנו בכורו וקבר והלך וקבר כל בניו, עד שמת האחרון בהצבת דלתות. חיאל כאב המשכל בן אחר בן ויושב שבעה על כל אחד ואחד מבניו אינו מוכן להודות בטעותו, ולא חלי ולא מרגיש.

 

הנביא ירמיהו מנהל מאבק נגד נביא השקר חנניה בן עזור. ירמיהו מתחייב, כביכול, לחנניה בן עזור: "ויאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא: שמע נא, חנניה, לא שלחך ה′. ואתה הבטחת את העם הזה על שקר. לכן כה אמר ה′: הנני משלחך מעל פני האדמה. השנה אתה מת! כי סרה דברת אל ה′. וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי". והקשה רש"י: והלא אין חדש שביעי מן השנה! אלא מת בערב ראש השנה וציוה לבניו, שיקברוהו לאחר ראש השנה ולא קודם, ויעלימו מיתתו אותו היום, כדי לעשות נבואת ירמיהו, שקר. חנניה היה מוכן, שגופתו תעלה באשה, והוא יהיה מוטל בבזיון ובלבד שירמיהו, כביכול, יוצג כמי שאינו עומד בדיבורו. זהו המחיר של הנגיעה האישית!

 

הגמרא אומרת: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. אדם נושא ונותן בפירות של שביעית, לסוף מוכר מטלטליו וכו′. לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו וכו′. לא באת לידו, עד שמוכר את ביתו וכו′. אדם שכזה נכנס לסחרור, שמתוכו קשה לו כבר להבחין באמת.

הוא הדין בעניין השקיית הסוטה. ההשקיה מתבצעת בפני בית הדין הגדול, אע"פ שמצד הדין אין צורך בזה. וכדאיתא בתוספות בסוטה: וכל כך למה? בכדי שתשבר ותודה ולא ימחה שם ה′ על המים. ולכאורה, מה מקום לשמוש באמצעי זה כשמולה עומד האיום הממשי לחייה? האם יש צורך באמצעי שכנוע נוסף לעומת סכנת החיים המרחפת?! התשובה היא שאכן, קשה לו לאדם להודות בטעותו והוא אף מוכן למות מיתה משונה, מאשר להודות לעיני כל. הנגיעה האישית מעיבה על הרגש ועל השכל הישר.

 

חשבון נפש

זהו שקבעה המשנה על פי מה דאיתא בפרשת השבוע: "נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן", אף אם הוא בעצמו כהן. מדוע? כי אין אדם רואה נגעי עצמו, אין הוא מסוגל לכך. המסקנה: חייבת להיות מודעות לעניין זה, והאדם חייב לערוך מידי פעם מאזן עקש ומתמיד. כדברי המסילת ישרים: והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו, דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים, אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו. ויקבע עתים ושעות לזה. וכתב הגר"י סרנא זצוק"ל, שמלשונו הזהב של המסילת ישרים ניתן להסיק, כי יש להקציב זמן מועט של שעתיים ביום ללימוד המוסר, כי מיעוט רבים שניים. וכשלומדים מוסר יש ברכה בזמן. כאותו האיש שבא להתייעץ עם  רבו ואמר לו כי יש לו רק חצי שעה ביום אותה הוא יכול להקדיש ללימוד ואם כן מה ללמוד מאחר וזהו הזמן הפנוי היחיד שיש לו? האם ללמוד מוסר או הלכה? יעצו רבו שילמד מוסר ומימלא יווכח שעומד לרשותו זמן רב יותר ללימוד.

 

לעיתים, לצערינו, לייסורי הגוף יש השפעה נכרת על לימוד הלקח מצידנו אף יותר מההכרה השכלית. וראיה מההפטרה המקורית לפרה"ש (שכן, השנה תשס"ח, קוראים הפטרת שבת החֹדש). נעמן בא אל אלישע "ובגאוותו שחקים" אינו מקבל את דברי אלישע, ומי שמשכנעו אלו הם עבדיו. אך בסופו של דבר מי שמתגייר הוא דוקא נעמן. לא כן עבדיו. הם אכולי נגיעה אישית, אך נעמן, בשל יסורי גופו, השתחרר שכלו ממאסר והגיע להכרה של ממש גם בפיו כי ה′ הוא האלוקים. "ואין אלוקים בכל הארץ כי אם בישראל".

 

ועפעפיך יישרו לנגדיך

הכתוב אומר: "עיניך לנֹכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך". האדם נוטה לראות את ההולך לפניו מעלה אבק בהילוכו אך הוא אינו רואה את האבק שגם הוא עצמו מעלה. על כן אומר הפסוק: אם כוונתך לטובה מותר לך להביט בנגעי האחר בכדי להוכיחו בדברים. בתנאי, שלאחר מכן עם אותם משקפיים תביט לנגדך: "ועפעפיך יישירו לנגדך".

 

בפרשת משפטים כתוב: "וכי יכה איש את עין עבדו, או את עין אמתו ושחתה, לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל, לחפשי ישלחנו תחת שינו". והנה נחלקו רבי מאיר וחכמים האם חוב הוא לעבד להשתחרר או זכות. חכמים סבורים שזוהי זכות, ואילו רבי מאיר סבירא ליה דחוב הוא לו, משום דעבדא בהפקרא ניחא ליה. אם כן , הקשה הרש"ש לרבי מאיר, אמאי עבד, שהוכה ע"י האדון נענש פעמיים: גם הוצאת שן וגם שחרור? ותרץ, דבאדון כזה, זכות לצאת מבין מלתעותיו. ואפשר להוסיף, כי זוהי תחושת העבד, בשל נגיעותיו. אך מבחינה מוחלטת אין ספק כי "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".

 

כאשר נאחז האדם בדבר ומתקשה להשתחרר הימנו, אזי עביד כל מה דאית ליה על מנת לאשש תפישה זו וכמעט בכל מחיר. ולכן לא בכדי נקבע, כי "אין אדם רואה נגעי עצמו".