בשלושה דברים נתנה תורה

"וידבר ה′ אל משה במדבר סיני". חז"ל חקרו ושאלו: למה במדבר סיני? ומכאן שנו חכמים: בשלושה דברים ניתנה התורה: באש, במים, במדבר . . . ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה, חנם הם. שנאמר: "הוי כל צמא, לכו למים!" דבר אחר: "וידבר ה′ אל משה במדבר סיני" - כל מי שאינו שם עצמו כמדבר, הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. לכך נאמר: "במדבר סיני".

המדרש נוקט בלשון: "מכאן שנו חכמים". היתכן שבאמת חז"ל למדו מכאן, כי התורה ניתנה באש, במים ובמדבר, בעוד, שנראה כי מכאן למדו שהתורה ניתנה במדבר, בלבד. אבל ביחס לשני האחרים: אש ומים אין רמז בפסוקים.

ועוד, מדוע נזקקו חז"ל להדגיש ולהשוות את התורה לשלושת הדברים, שניתנו לעולם בחנם. ומדוע לא הסתפקו באחד מהם בלבד?

ודבר נוסף והוא: מה הקשר בין שני חלקי המדרש? האם ניתן לגשר ביניהם?

אש ומים

מצוות התורה נחלקות לשתי קבוצות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. כדי לקיים את שני סוגי המצוות הללו זקוק האדם לכוחות מנוגדים. כוחות של "קום ועשה" אשר ידחפוהו לקיים את מצוות העשה, וכוחות של "שב ואל תעשה". לשם קיום מצוות העשה צריך האדם להשתמש בכח דחף, במאיץ, בזרז, בקטליזטור, בחום, בהתלהבות, באש. לעומת זאת, כדי להתגבר על היצר הרע, לבל ישיאנו לעשות מעשים שלא יעשו, נדרש ונזקק האדם ל"שב ואל תעשה", לקרירות, לעצלות, לכבדות, למים.

זוהי תפילתנו מידי ערב: והסר השטן מלפנינו ומאחרינו. "מלפנינו", על מנת שלא יעצור ויחסום את דרכנו לקיים מצוות עשה. "ומאחרינו", על מנת שלא יעמוד בעדנו בנסיגה מביצוע מצוות לא תעשה. אם כן הצורך באש ובמים ברור.

הרמח"ל כותב: כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק, כאילו הם רעים. והרבה חטאים לקרב, כאילו הם מצוות גדולות. ובאמת, שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בשלושה דברים: א. שיהיה ליבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח, לפניו, יתברך ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול, וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זה יהיה משליך יהבו על ה′.

מדברי הרמח"ל ניתן ללמוד, כי האדם הנגוע בנגיעה עצמית, הריהו מוגבל בראייתו. הוא רואה, את שרוצה הוא לראות. מה יועיל לו, אפוא, כח האש הדרוש לו לקיום מצוות עשה. ומה יתן לו, כי יש בו את כוחות הנסיגה. הרי השוחד, הנגיעה האישית, עדיין מונעת ושוללת ממנו שיקול ענייני! כאן הריהו חייב לגייס כח נוסף, הכח השלישי: מדבר - הפקר. אם יפקיר עצמו בעבור ציוויי התורה, ויסלק ויבטל את הנגיעות האישיות שלו, אזי יוכל להבחין על נכון מתי יש להשתמש בכח האש ומתי - לגייס את המים לעזרתו.

המדבר

זהו שאמרו חז"ל במדרש: בשלושה דברים ניתנה התורה. כל שלושת הדברים, יסודם בדבר הנלמד במדבר סיני. נקודת המוצא היא המדבר, היכולת להתנתק ממוסכמות. המדבר מהווה קרקע נוחה לפיתוח מקוריות, לקליטת דברים חדשים, ליכולת שיפוט אובייקטיבית: מתי יש לגייס את האש, ומתי את המים.

הגיון בשגעון

חז"ל האריכו והרחיבו בתוצאותיה הרות האסון של הנגיעה האישית, והיו מודעים לעובדת המצאותה גם בקרב שלומי אמוני ישראל.

הפסוק אומר: "תשת חושך, ויהי לילה". ובארו חז"ל: זה העולם הזה שדומה ללילה. וכתב על כך הרמח"ל: והבן, כמה נפלא המאמר האמיתי הזה, למי שמעמיק להבחין בו. כי הנה חושך הלילה, שני מיני טעויות אפשר לו שיגרום לעין האדם. או שיכסה את העין, עד שלא יראה מה שלפניו, כלל. או שיטעה אותו, עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם - כאילו הוא עמוד. כן החומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת, אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים, מבלי שהגיעם פחד תחילה. והוא מה שאמר הכתוב: "דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו", ואומר: "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים - עברו ונענשו". ואומר: "וכסיל מתעבר ובוטח". כי לבם בריא להם כאולם ונופלים, טרם ידעו מהמכשול כלל. והטעות השני, והא קשה מן הראשון, הוא שמטעה ראייתם. עד שרואים הרע, כאילו הוא ממש טוב, והטוב - כאילו הוא רע. ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די, שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות.

כלומר הנגיעה האישית גוררת את האדם לבנות תיזה שלמה לתפישתו. הוא בונה מערכה פילוסופית, להצדקת התנהגותו. ולשם כך הוא מביא מקורות למכביר מהתורה ומחז"ל. וכך מתאר זאת ה"משך חכמה" על הפסוק: "כי תשמע בקול ה′ אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה": דמי שמביט בתורה בשרירות ליבו, יאמר כי כתוב בה באופן אחר מהאמת, כי הרצון יטה לבבו לעקור דברי אלוקים חיים ולפרש אותם, באופן, אשר יסכים לתאוותו וזדונו. וכעין זה כתב בהמשך על הפסוק: "וינבל צור ישועתו": כי הטועים בעבודה זרה, היו מכניסים דבריהם לאמר כי התורה כיוונה לזה. עד שהשומעים אומרים: אילו כיוון זה הכותב, חלילה, המה דברי נבלה. לכן אמר על זה: "וינבל צור ישועתו": שהוא כאילו אומרים שהוא, חלילה, מדבר דברי נבלה. ונתקיים זה בכותים ובמינים ובכל הטועים ה′ יתברך ישמרנו.

זהו קוטר פגיעתה הרחב של הנגיעה האישית. ועל יסוד ידיעה בסיסית זו, קבעו חז"ל באורח חד משמעי במשנה: כל הנגעים, אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו. אין לו לאדם את היכולת והכלים לראות את הגיבנת שלו, דבר שבנקל הוא רואה אצל חברו.

המשנה איננה מדברת על האדם הפשוט, אלא היא מתייחסת לאישיות רוחנית, לכהן. ככתוב: "נגע צרעת, כי תהיה באדם, והובא אל הכהן". ובארו חז"ל: אל כהן אחר, אף אם הוא עצמו כהן.

שלמה המלך, ע"ה, אומר: "עיניך לנוכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך!" פירושו של דבר: אדם נוהג לראות את האבק הרב, שמעלה זה שלפניו, בהליכתו. אך אין הוא מבחין, כמה אבק מעלה הוא מאחור. לזה בא הכתוב ומעיר את אוזנו של האיש: להביט בנגעיו של האחר, אם מגמתך לתיקון, ולא כביקורת לשם ביקורת, שרוי ומחול לך. אך כל זה בתנאי אחד: שלאחר מכן, תתבונן באותם המשקפיים ממש גם על עצמך: "ועפעפיך יישירו לנגדך!"

גדולים בקטנותם

לא רק כהן הדיוט חשוד, שבשל נגיעותיו האישיות, יעוות את המציאות ויסתכל עליה בזוית ראיה שלו. גם הכהן הגדול, המורם מעם, חשוד בשיפוט המציאות מנקודת מבט שלו. הגמרא קובעת: אין מושיבים מלך בסנהדרין, ולא מלך וכהן גדול, בעיבור שנה. וחוקרת הגמרא שם: מדוע אין מושיבים מלך וכהן גדול בעיבור שנה? ועונה: כהן גדול, משום צינה. כלומר, לכהן הגדול יש אינטרס, לא לעבר את השנה כדי שחודש תשרי לא יצא בחורף, אלא חודש קודם לכן. וכך כותב רש"י: כהן גדול אינו רוצה שתתעבר שנה, מפני הצינה, שצריך לטבול ולקדש ביום הכפורים חמש טבילות ועשרה קידושין. ואם תתעבר השנה, הרי תשרי במרחשוון וצינת מרחשוון תהיה בתשרי. והתוספות בארו, שהאינטרס של הכהן הגדול שלא לעבר את השנה הוא מפני צינת הרצפה.

ואינטרס זה עולה וצף חצי שנה לפני יום הכפורים, כבר באדר, חושב הכהן הגדול על הקור של תשרי. ועלול הוא להחליט שלא לעבר את השנה ולאו דוקא משיקולים ענייניים, אלא מתוך ניגוד אינטרסים. ובתור שכזה פסול הוא מלישב בהרכב הסנהדרין המתכנס לדון בעיבור השנה. הוא איננו יכול לבחון את הדברים מתוך שיקול דעת ענייני. הווה אומר: גם הכהן הגדול איננו מחוסן מפני הנגיעה האישית.

וקל וחומר המלך. הנפסל מלישב בהרכב בית הדין היושב לדון בעיבור השנה, מתוך אינטרס הפוך. למלך יש עניין לעבר את השנה. מדוע? משום אפסניא. ופרש רש"י שהמלך מתקצב את צבאו לפי תקציב שנתי. בין אם השנה היא בת שנים עשר חודש ובין אם היא בת שלושה עשר חודש. ונוח לו למלך שתהיינה כל השנים מעוברות בכך הוא חוסך תקציב חודשי. אלו הם אנשים גדולים עם נגיעות אישיות קטנות.

עבד ונביא שקר

בפרשת "משפטים" אומרת התורה: "וכי יכה איש את עין עבדו, או את עין אמתו ושחתה, לחופשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו, יפיל, לחופשי ישלחנו תחת שינו". ובגמרא נחלקו חכמים ורבי מאיר: האם חוב הוא לעבד להשתחרר או זכות היא לו. חכמים סבורים, שזוהי זכות. ולדעת רבי מאיר זוהי חובה. חוב הוא לעבד, משום דעבדא, בהפקרא ניחא ליה. העבד נהנה בחיי העבדות מחוסר אחריות, הוא נתון בידיים אחרות.

והקשו האחרונים: לרבי מאיר, אמאי עבד שהוכה על ידי אדוניו יוצא לחרות? במידה והוא רוצה להשאר הרי יוצא שנענש פעמיים: גם הוצאת שן וגם שחרור? התשובה לכך פשוטה. לכולי עלמא זוהי זכות לצאת מתחת ידיו של אדון כזה. אולם, רבי מאיר מודע לתחושתו הסובייקטיבית של העבד, המעוניין בחיי העבדות, בשל רצונו בחיי הפקרות. וזוהי הנגיעה האישית. אולם, מבחינה אבסולוטית אין ספק כי "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו". היינו עול מצוות.

יהושע הטיל חרם על שלל העיר יריחו והשביע את העם לאמר: "ארור האיש, אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו. בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה". והנה בימיו של אחאב, בנה חיאל בית האלי את יריחו והכתוב מציין: "בימיו, בנה חיאל בית האלי את יריחו. באבירם בכורו יסדה. ובשגוב צעירו, הציב דלתיה, כדבר ה′ אשר דבר ביד יהושע בן נון". ופרש רש"י: כשיסדה, מת בנו בכורו וקבר והלך וקבר כל בניו, עד שמת האחרון, בהצבת דלתות.

הכתוב מספר על אב המשכל את בניו, רח"ל, ויושב "שבעה" במחזוריות. ובמהלך ימי השבעה, בהם נאמרים הספדים ובהם נשמעים בודאי דברי תוכחה לאיש העובר על השבועה. ולא חלי ולא מרגיש האי גברא. זוהי הנגיעה האישית.

בין הנביא ירמיהו לחנניה בן עזור, נביא השקר, הנוטע אשליות שוא בעם, שלא יהיה חורבן מתנהל ויכוח נוקב. ירמיהו יוצא נגד חנניה במאבק גלוי ומתחייב, כביכול, לחנניה כעדות הכתוב: "ויאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא: שמע נא, חנניה, לא שלחך ה′. ואתה הבטחת את העם הזה על שקר. לכן, כה אמר ה′: הנני משלחך מעל פני האדמה. השנה אתה מת! כי סרה דברת אל ה′. וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי". והקשה רש"י על אתר: והלא אין חודש שביעי מן השנה! אלא מת בערב ראש השנה וציווה לבניו, שיקברוהו לאחר ראש השנה ולא קודם, ויעלימו את מיתתו אותו היום, כדי לעשות נבואת ירמיהו, שקר.

חנניה היה מוכן, שגופתו תעלה באשה, והוא יהיה מוטל בבזיון ובלבד שירמיהו יוצג כלפי חוץ, כמי שאיננו עומד בדיבורו. זהו מחיר הנגיעה האישית.

עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה

חז"ל קבעו כי: עביד איניש לאחזוקי דיבוריה. יש בו באדם נטיה טבעית חזקה להתחפר בעמדותיו ולאטום אוזניו משמוע דעות אחרות. שלמה המלך, ע"ה, בטא זאת וקבע: "צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו - וחקרו". ובאר שם הרלב"ג, כי תופעה זו נובעת גם היא מאותה נגיעה אישית. שכן, כשמישהו מספר לי עובדות מפלילות ומרשיעות על זולתי, ואני מקבל זאת. קשה לי ביותר לקבל לאחר מכן את גירסתו של עמיתו. שכן, אם אקבל את דברי השני, משמע שהראשון הצליח לשכנע  אותי להאמין לדבריו שאינם אמיתיים. ועם דבר שכזה אינני מסוגל להסכים בתת הכרתי.

הגמרא מספרת כי: שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל "אתים" שבתורה. כיון שהגיע ל"את ה′ אלוקיך תירא!" - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל "אתים" שבתורה שדרשת, מה תהא עליהם? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה′ אלוקיך תירא!" - לרבות תלמידי חכמים.

יש להניח כי שמעון העמסוני או נחמיה העמסוני השקיע שעות רבות, וטרח ועמל להוציא דבר מושלם תחת ידו. וכך בנה לו תיזה שלימה. והנה ברגע ששיטתו לא השתלבה בהלכה מסויימת, לא נרתע ולא הסס מלחזור בו מכל דבריו. וכפי שניתן להיווכח מתגובת תלמידיו שהקשו לו: כל "אתין", שדרשת, מה תהא עליהן?

זוהי תופעה נדירה! שכן, האדם מטבעו, בשל נגיעותיו האישיות, עשוי להתחפר בעמדותיו הקדמיות. וכאן עולה ומזדקרת דמות הירואית נדירה. ואולי בשל כך היה חשוב מאוד לגמרא לדייק, מי היתה בדיוק אותה האישיות רבת ההוד: שמעון העמסוני או נחמיה העמסוני?

הגיון סלקטיבי

הכתוב מספר: "בן שבע יהואש במולכו. ויעש יהואש הישר בעיני ה′ כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן". אחזיה, מלך יהודה, היה אביו של יהואש. והוא היה בנה של עתליה, בת אחאב, מלך ישראל. ובהשפעתה, הרשיע. לאחר שיהוא הרג את אחזיה בדבר ה′ קמה עתליה, "ותאבד את כל זרע המלוכה". ורק יהואש, הפעוט, הוברח מגיא ההריגה על ידי דודתו.

היכן הוחבא יהואש בן השנה? בעלייה שמעל קודש הקודשים. וכך שהה עם מניקתו במשך שש שנים. ובשנה השביעית ארגן יהוידע הכהן הפיכה, שבעיקבותיה הכתיר את יהואש. ואכן, כל אותם הימים, שבהם חי יהוידע היו ימים של חסד ליהואש. אולם, עם מותו של יהוידע, חל מהפך בדרך התנהגותו של יהואש.

וכך מתוארת התפנית החדה וההרסנית: "ואחרי מות יהוידע, באו שרי יהודה וישתחוו למלך. אז שמע המלך אליהם". מה בקשו השרים? ובמה נשמע אליהם המלך? המדרש עונה על כך באומרו שהללו בקשו לעשות מיהואש אלוה, ובכך הצטרף יהואש לרשימת המלכים שעשו מעצמם אלוהים: פרעה, נבוכדנאצר וחירם. כיצד יתכן שהשרים חשבו לעשות את יהואש אלוה? השרים הביאו ליהואש "הוכחות חותכות" שהוא ניחן בתכונות אלוהיות. הרי כתוב: "והזר הקרב יומת!" ובכן, רק כהן גדול רשאי להכנס לפני ולפנים לקודש הקודשים. ואף גם זאת, רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, ולזמן מוגבל. ואתה, טענו בפניו, היית שם שש שנים תמימות, ולא אירע לך דבר, זה אומר משהו!

ויהואש מאמין להם. אבל מדוע? ניחא האחרים טועים ביחס לתכונותיך. אבל אתה מודע לחולשותיך ומגבלותיך האנושיות. איך קורה שיהואש בעצמו טועה בדבר? התשובה לכך נעוצה ברצון. כשהאדם רוצה  - אף קושיה לא ניצבת מולו. הכל מובן. ה"אני רוצה" איננו מתחשב תמיד בהגיון. הגיון ורצון עומדים, לא פעם, משני עברי המתרס. ההתעלמות הזאת היא הנגיעה אישית.

כשהאדם נגוע בנגיעה אישית, אזי ההגיון שלו הוא הגיון סלקטיבי. כאותה מטרוניתא שהוכיחה לרבי יוסי כי אלוהי גדול מאלוקיך! כאשר נס משה מפני הנחש, בעוד שכלפי הקב"ה, הסתפק בכיסוי פניו בלבד, ולא פתח במנוסה.

וכשההגיון סלקטיבי גם הזכרון הוא סלקטיבי: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, חנם". רק את זה הם זוכרים. ואילו את שנות השיעבוד הקשות ואת עבודות הפרך כבר שכחו.

ירבעם בן נבט מקטיר קטורת. וכשאיש האלוקים מוכיחו הדבר מקומם את ירבעם, אשר מושיט ידו ומצווה: "תפשוהו!" אך "ותיבש ידו" והוא מבקש מאיש האלוקים: "חל נא את פני ה′ אלוקיך, והתפלל בעדי ותשוב ידי אלי!" לכאורה, נראה כי ירבעם שב בתשובה בבקשו מהנביא לשאת תפילה בעדו ל-ה′. אולם, רש"י מבחין מבין השיטין בצורת ההתבטאות של ירבעם, כי עדיין הוא עומד במרדו. שהרי קשה לצפות ממנו להודות בטעותו. ועל כן ירבעם פונה בקריאה: "חל נא את פני ה′, אלוקיך!" אומר רש"י: ולא אלוקי. עדיין עומד במרדו. הנגיעה האישית מונעת ממנו להודות על האמת אף כשאמת זאת צפה מול עיניו.

אל תהא צדיק הרבה

כשהנגיעה האישית היא נגיעה של צדקות, המצב חמור שבעתיים. כאן נפרצים כל הסכרים, ומכך חשש משה רבנו, ע"ה, שברך את יהושע: יה יושיעך מעצת מרגלים! אם שאר המרגלים יוציאו דבה רעה, קיים סיכוי סביר, שיעמדו, עד מהרה, על טעותם. אך אומר משה ליהושע, מכיון שאורך חיי תלוי בכניסתכם לארץ, עליך לדעת כי אם תעכב את הכניסה באמתלה שזוהי "ארץ אוכלת יושביה", הרי שאתה עושה מצווה. בכך שאתה גורם לכך שאמשיך לחיות. ואין לך נגיעה אישית קשה יותר מנגיעה של צדקות. ולכן מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.

ביחס לאינדיקציה לסילוק נגיעות אישיות, ניתן ללמוד מהסבא מנובהרדוק. מספרים עליו, שכשהגיע אדם גדול לעיר, והוא הסתפק: האם ללכת להקביל את פניו או לא, והתלבט: האם אין הסתייגותו מקבלת הפנים נובעת מעצלות פנימית. אזי בדק את עצמו בכך, שנטל מעילו,התלבש ויצא את הבית. ורק כשהגיע למקום האכסניא של האורח, החליט האם להכנס או לא.

מעתה ברור, אפוא, הקשר בין חלקי המדרש, שבו פתחנו. רק מי שמשים עצמו כמדבר, רק מי שמתנתק מן הנגיעות האישיות, מסוגל לראות ולשקול בעין אובייקטיבית מתי לגייס את האש, ומתי - את המים, על מנת לעשות רצון אביו שבשמים.