ראשית יש להעיר כי במשפט המצוטט בשאלתך [שלא ברור לי מקורו] יש ציון על התקדמות גם בתחום הלימוד [שינון] וגם בתחום העשיה. השינון אינו פעולה רובוטית, אלא הוא פעולה הגורמת לאדם לשוב ולחשוב על התוכן הנלמד, לראות בו זויות חדשות ולגלות בו כיוונים חדשים, ועל ידי כך ההבנה מתעצמת ומתפתחת.
אך בכל זאת אשמח להתייחס לעצם השאלה, האם מעשים טובים גורמים לקניית מידה מסוימת? המקור הקדום של יסוד זה הוא בדברי בעל ספר החינוך בתחילת ספרו במצוה טז' [שלא לשבור עצם מן הפסח] וז"ל שם :
"ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו:"
עקרון זה מופיע בעוד ספרים רבים העוסקים בבניין המידות. ההגיון שעומד מאחורי דברים אלו הוא שהאדם מורכב מגוף ונפש ושתי אלו אחוזים זה בזה ומשפיעים זה על זה. כמו שתודעה חזקה מובילה לפעולות מסויימות ואף לעיתים לרגשות ותחושות מסויימות [אדם שמח כאשר הוא רואה דבר התואם את תפיסת עולמו או לחילופין כועס ומאבד שליטה בעקבות פעולה המנוגדת לתפיסתו], כך גם פעולות מסויימות באופן מתמשך יכולות להשפיע על התודעה.
חשוב להעיר כי מהדוגמאות המובאים כאן יש ללמוד כי פעולותיו של האדם פועלות על תודעתו גם אם אין בכוונתו לשנות תודעה זו, שכן אותו תליין אינו מעוניין להיות אכזרי ועם כל זה הוא קנה את מידת האכזריות בעל כרחו, ונראה שנתון זה הוא שמעורר את שאלתך.
אמנם לפני כמה שנים ראיתי מאמר בספר "כתנות אור" [עמ' 379] של הרב יוני מילא ושמו "חינוך לצניעות בדור החוצפה והמודרנות", ושם כתב שאכן כל שינוי מתחיל משינוי תודעתי ואין כח בשינוי פעולות בלבד לפעול על האדם :
"אל מול טענות המתחנכים- "קשה לי" , "זה לא מתאים לי", "לא מתחבר אלי"- נשמעת פעמים רבות התשובה הכה מתסכלת "תעשו וזה יבא- כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כן אם רק תעשו ותקיימו יגיע הכל – ההזדהות וההפנמה והרצון הטוב, ובכלל, הכל ייעשה קל יותר ונעים יותר. וראו זה פלא לא רק שאין זה ממש 'עובד', אדרבה, הניכור והאנטגוניזם הנוצרים בלבבות הנוער בעקבות שיטה זו, מרחיקים אותם עוד יותר מהרצון הטבעי והמוכנות העקרונית להתחבר אל עולם האמונה בכללו, ולפרטי הלכותיו ומצוותיו, שבהם אמורה נפשם לרוות את צמאונה. הפיכת המעשה המצוותי למעשה טכני עקר מתוכן פנימי מובן ומובנה, גורמת לרתיעת נפש עדינה וישרה מהשיטה בכללה, ויוצרת לעיתים אף שלא במודע, רתיעה בנפש מהמעשה. הציטוט הנזכר ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" ומקורו בספר החינוך, הריהו דוגמא קלאסית להוצאת מקור מהקשרו והיפוך משמעותו מכוונתו המקורית.
עיון בדבריו של בעל החינוך , מבהיר כי נקודת המוקד בתהליך השינוי הנפשי הוא ברצון – "אם יערה רוחו" ומתוך כך "ישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות". רק בעקבות שינוי פנימי בגישה, ברצון הלב ושאיפת הרוח החיובית. יבא גם שינוי בעשיית המעשים. ובהקרנתם החיובית בחזרה על הלב. הלבבות נמשכים אחרי הפעולות- כשיש לאדם 'לב' רוצה, מבין ומזדהה. אז מוכרח לבא המעשה על מנת לבטאו ולחלצו מן המופשט אל החיים המעשיים, ובכך להעמיק את קישורו ואהבתו. כשאין לב הפעולות לא תמשוכנה אותו ואף עלולות להרחיקו ולהביאו לניכור. על כן אצל האדם הבוגר צריך שתקדים את המעשה כוונה טובה ש"היא ראשית כל המעשים" [חינוך תטז], ומתוך כך גם "סופם" [כוזרי א', עט'], היא המביאה לרצון להוציאה לפועל במעשים מדויקים ומדודים- כבמשל הרופא ומינון התרופות [מוסר אביך עמק יח'], ובעקבות המעשה להעמקת קשר הלב וליתר חיבור ודבקות...
תפקידנו כמחנכים אור לעסוק בבניית הרצון [אורות הקודש עמ' פז' הידיעה, הרצון והיכולת], ולא רק ביכולת המעשית. אילו השקענו ולו מחצית מהאנרגיה שאנו משקיעים ב'שיעשו ויתנהגו' לחילופין ב'שירצו ויחפצו' – התוצאות היו נראות אחרת. "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון כשהיא עומדת על הבסיס הטוב...גבורת הרצון מחוללת את היכולת" [שם]."
לדעתי תוכן דבריו הוא אכן נכון למעשה, אך אין הדברים פשוטים כל כך וחד צדדים כפי שמציג הכותב. דווקא מדברי ספר החינוך יש לדעתי סיוע לטענה כי מעשים פועלים על התודעה גם ללא שום רצון מקדים, כפי שהערנו לעיל מהדוגמא של התליין. מ"מ נראה שבמשך השנים חל שינוי כלשהו במבנה הנפש ואכן כיום רק תהליך תודעתי מוקדם יכול להוביל לכך שגם הפעולות ישפיעו על התודעה. וכן הסביר באריכות בספר חובת התלמידים במאמר בפתיחת ספרו הנקרא "שיח עם המלמדים ואבות הבנים" בעמ' יח' עי"ש.
לכן למעשה בשורה התחתונה האדם צריך לבנות שינוי תודעתי ורצון להתקדם לקראת דרך שונה וטובה יותר, אך אל לו להסתפק בזה, עליו גם לטרוח ולעשות פעולות אשר יסייעו לו להפנים בתוכו שינוי זה ולהטמיע בתוכו את אותם מידות או השקפות אותם הוא מעוניין לרכוש.
לגבי מה ששאלת בסוף דבריך, א"כ מדוע יש ללמוד. כמובן שהתשובה היא בראש ובראשנה משום שמעשה המשותף ללימוד מוביל לתוצאות טובות הרבה יותר מאשר התוצאות הבאות על ידי מעשים בלבד [וכפי שציינו גם במשפט שציטטת מבואר שיש צורך גם בלימוד]. אך גם ללא זה מקומו של הלימוד אינו מעורער, שכן מטרת הלימוד היא להעמיק את ההבנה ואת התודעה ולא רק להקנות מידות בנפש, לא עם הארץ חסיד, מי שלא יודע מהי המדה, מה חשיבותה ומה גדרה, לא יקנה מידה זו לעולם גם אם הרגש שלו יתעורר מאוד אליה. הוא יכול לאהוב את הרשעים ועל ידי מידה טובה לגרום הרבה הרס והבל בעולם וכן בעוד דוגמאות רבות. תחום הדעת הוא סיבה מספיקה בפני עצמה ללמוד גם אם הוא לא משפיע על קניין המידה בנפש.
אך כאמור למעשה אכן הקניין בנפש נובע משני הדברים גם יחד, מלימוד העמקה ושינון וכן משינוי של הפעולות.
יום טוב.
