יד' תמוז ה'תש"עט 17/07/2019
שם משתמש
סיסמה

קריעת ים סוף

בפרשתנו מתואר, כידוע, המעמד הנשגב של קריעת ים סוף, שבסופו נאמרה שירה על ידי משה ובני ישראל. עיון בפסוקים עצמם כבר מגלה שהתורה רואה בכך ביטוי של אמונה. שהרי נאמר ′ויאמינו בה′ ובמשה עבדו′ – ומיד, תוך שימוש במילת הקישור ′אז′ – נאמר ששרו שירה. ללמדנו, שמתוך שהגיעו למדרגת האמונה, היו מסוגלים לומר שירה.
השאלה היא כמובן, מה הקשר? שירה היא ביטוי מליצי של העובדות, מדוע נצרכת לכך אמונה? ובכלל, האם יש לשירה מטרה כלשהי, או שזהו ביטוי חופשי לסערת הנפש, ואם יש מטרה – מהי?

במדרש רבה, שמות פרשה כג (ב) נאמר כך:
 אז ישיר משה. הה"ד (תהלים קו) ′ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו′. א"ר אבהו אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר ′ויאמן העם′, חזרו ולא האמינו, שנא′ (שם) ′אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך′. כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים, כמה דתימא (דברים לב) ′ותאחז במשפט ידי′ ושקע את מצרים בים, מיד ′ויאמינו בה′ ′. ובזכות האמנה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה, הה"ד ′אז ישיר משה ובני ישראל′ ואין ′אז′ אלא לשון אמנה שנא′ (בראשית לט) ′ויהי מאז הפקיד אותו בביתו′, וכתיב (שם) ′וכל יש לו נתן בידו′ הוי ′ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו′:
המדרש מבאר את הפסוק בתהלים שקושר באופן מפורש בין האמונה ובין השירה. ר′ אבהו מסביר, שלמרות שבני ישראל האמינו למשה כאשר הופיע לפניהם לראשונה בהיותם במצרים, התערערה אמונתם במהלך הקשיים שהם חוו בחודשים שלאחר מכן. מסתבר, לאור ההמשך, שהשאלות האמוניות שהציקו להם, ואפילו למשה בעצמו, כיצד ומדוע ישראל סובלים יותר ויותר, והרשעים מצליחים, ערערו את אמונתם. עשרת המכות שהם ראו מול עיניהם אמנם הרשימו אותם עד מאד, והם היו מוכנים לבצע את כל הנדרש מהם, כמו פסח מצרים, שאילת כלי כסף וכלי זהב, ובעיקר - היציאה החפוזה ממצרים, אולם כל אלו עוד לא החזירו להם את אמונתם. רק המעמד המיוחד של קריעת ים סוף, כאשר הם ראו שהקב"ה עושה דין ברשעים, רוממה אותם למדרגת אמונה, ואז יכלו להגיד שירה.


ובמדרש אחר, מפורסם יותר, עומדים על הקשר שבין תודעת הנס ובין היכולת לומר שירה.
(ד) ד"א ′אז ישיר משה′. הה"ד (משלי לא) ′פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה′. מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה, אלא ישראל. ברא אדה"ר ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנא′ ′אז ישיר משה ובני ישראל′, הוי ′פיה פתחה בחכמה′. אמר הקב"ה: לאלו הייתי מצפה. ואין ′אז′ אלא שמחה שנאמר (תהלים קכז) ′אז ימלא שחוק פינו′.

המדרש קורא על ישראל את הפסוק ′פיה פתחה בחכמה′ מפני שהיה זה צעד חכם ויוצא דופן מבחינתם של ישראל, שאמרו שירה לפני הקב"ה לאחר שנגאלו. רבים וטובים נגאלו עוד קודם לכן, ולא אמרו שירה, ובמבט לאחור ניתן לשמוע את אכזבתו של הקב"ה מכך. רק ישראל הגיעו למדרגה זו. מה היה בהם, טוב יותר מאבותיהם?  מסתבר שכוחו של הכלל גדול מזה של היחידים, ואפילו של אבות העולם! עוצמתו של הכלל היא שאפשרה לבטא מדרגת אמונה ייחודית זו בשירה. המדרש מוסיך ואומר, שהביטוי ′אז′ מלמד על הלכי הנפש שמהם נבעה השירה – השמחה, שנאמר ′אז ימלא שחוק פינו′. אין מדובר באמונה שכלית בלבד, שמכוחה מתחברים המלים למשפטים ונקבע הקצב והמשקל הראויים לשירה, אלא בשירה הפורצת מתוך לב מלא שמחה.

אולם אפשר לשמוע מתוך המדרש, שהתהליך הזה, שבו נוכח הנס מתפרצת השירה, אינו מובן מאליו כלל ועיקר, ויש בו קשיים לא מעטים. על קושי מרכזי אחד עומד בעל ה′מאור ושמש′ לפרשתנו:
ויש לדקדק: למה הוצרכו לאמונה? הלא ראו בעצמם את היד הגדולה?!. וכבר צווחו בזה מפרשי התורה. גם מה דאיתא במדרש וזה לשונו: אז ישיר משה הדא הוא דכתיב נכון כסאך מאז אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה כו′ משל למלך כו′ אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד כו′ אבל משעמדת בים ואמרו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר, עד כאן. והמדרש הזה הוא תמוה, מפני מה לא נתיישבה מלכותו עד שאמרו שירה באז.
ונראה לפרש דהנה על ידי שירה בא השמחה ומי שהוא בשמחה מזמר ומשבח. אבל מי שהוא בבחינת יראה ובפרט יראה גדולה אשר נופל על אדם פחד ואימה, בודאי זה האדם אינו יכול לומר שירה, כי שירה הוא רק מחמת אהבה ושמחה. וישראל באותו שעה על הים היו בבחינת יראה כמו שנאמר וייראו העם את ה′, על כן בודאי לא היו יכולים לומר שירה כי לא היה להם השמחה, רק היו משתוקקים שעתיד להתגלות להם עולם האהבה והשמחה ואז יאמרו השירה באהבה ושמחה. ובזכות האמונה הזאת זכו מיד לבא למדריגת אהבה ושמחה ואמרו מיד השירה. .... וזה היה רצונו יתברך שיהיה להם בחינת יראה כזו ויאמינו בו לפיכך נתן להם תיכף מתנה טובה ואמרו שירה בשמחה:
וזה פירוש המדרש הנזכר לעיל ... מפני שלא היה עד עתה שום אדם בבחינה זו הנזכרת לעיל, דהיינו מחמת היראה הגדולה ופחד ומורא השכינה ייראו לנפשם מלפתוח פה לומר שירה וזמרה לפני הקב"ה עד שבזכות אמונה שהאמינו בה′ שיפתח להם שערי אהבה ואז ישירו, ... ועל פי דרכינו זה נפרש גם כן ויאמינו בה′ ובמשה עבדו אז ישיר וגו′, כמאמרינו לעיל שישראל באותו שעה היו בבחינת יראה ולא יכלו לומר שירה, אבל יודעים היו דרך אמונה שמשה הוא במדריגת אהבה ויש לאל ידו לומר שירה, ועל ידי שיתדבקו עצמן במשה יעזור להם השי"ת על ידו שיזכו גם הם למדריגת אהבה ויחד כולם יודו לאל יתברך בשירות ותשבחות.

התגובה הטבעית לנוכח הנס הגדול והנורא היא יראה, יראה שמשתקת את האדם ומונעת ממנו לומר שירה. רק מדרגת אמונה שבאה מתוך אהבה יכולה להוליד שירה. בני ישראל הרגישו במגבלה הזו, והשתוקקו בכל ליבם להתעלות ממנה, והיה זה מחסדי השי"ת, נוכח רצונם העז, שיזכו למדרגת האהבה, שממנה יוכלו לומר שירה.
למעשה, בעל ה′מאור ושמש′, שהיה שייך לתנועת החסידות, כידוע, מצביע על הדרך שבה ניתן ללכת אם רוצים להתעלות ממדרגת היראה למדרגת האהבה – להידבק באדם שיש לו כבר את המדרגה הזו, ובמקרה דידן – במשה רבינו. כך מתבאר הפסוק בשלמותו ′ויאמינו בה′ ובמשה עבדו ... אז ישיר משה ובני ישראל′. האמונה ביכולתו של משה, במדרגתו ובהשגתו, היא שהקרינה על ישראל כולם, ואז יכלו הם להצטרף לשירה המופלאה יחד עם משה.

ר′ לוי יצחק מברדיטשב, מגדולי אדמו"רי החסידות, הגדיר את פעולת השירה בכך שהיא מוציאה מהכח אל הפועל את המתרחש בלב, ובזה היא נותנת להם מציאות של ממש. וכך הוא כותב (קדושת לוי, לפרשת בשלח) :
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה′ ויאמרו לאמר. יש להבין דהא עיקר השמחה הוא בלב ואם כן מה צורך לדבר ולשיר בעת השמחה. והענין הוא, דהשמחה שבלב היתה נפסקת לשעה או ליותר אבל כשהאדם מדבר דיבורים בעת שמחתו השמחה מתפעלת ונתרבה יותר ויותר. ולכן עם בני ישראל כשנקרע הים לפניהם רצו להרבות השמחה ולהשתעשע עם בוראם ושלא להפסיק על כן נכנסו לגדר הדיבור ושוררו לו בני אלים בכדי להרבות התענוג. וזהו פירוש הפסוק אז ישיר כו′ ויאמרו לאמר, רצה לומר שאמרו דיבורים בכדי לאמר יותר ויותר וזולת זה אין למלת לאמר הבנה דהא כולם אמרו והאיך שייך כאן לאמר לאחרים:
הרגש הוא זמני, כיוון שהוא מתעורר בעקבות גירוי חיצוני או פנימי כלשהו, ונעלם די מהר עם היעלמותו של הגירוי או שקיעתו. הדרך לשמר את הרגש המתעורר, במקרה זה רגש השמחה, היא לדבר דיבורים ואז לתת לרגש הזה נוכחות אחרת לגמרי בעולם הפנימי של האדם, כמו גם בעולם החוויות האנושי בכלל.