יח' אב ה'ת"שפ 08/08/2020
שם משתמש
סיסמה

ט' באב - הרב רפאל זיקרי

תשעה באב - חזון ותקווה - הרב רפאל זיקרי
 
בפרשת דברים, הפותחת את ספר דברים, אנו מתחילים להאזין לנאומו הגדול האחרון של משה רבנו. נאום סוקר ומבקר, מֵשׂיח ומוכיח, מסביר ומזהיר.  מנסח את דבריו בלשון עדינה ונעימה, חדה ותקיפה גם יחד: "איכה אֶשא לבדי טָרחכם ומשַׂאכם וריבכם".
לפני פרידתו מן העם, מצא משה את הזמן להוכיח את ישראל אחרי שהתנסו במשך ארבעים שנה בכך שאם עושים רצונו של מקום - זוכים לטוב, ואם לאו - ההיפך ח"ו. תוכחתו של משה לא נאמרה כדי שתיפול רוחם של ישראל, אלא כדי לעודדם שאף על פי שחטאו וראויים היו לעונשים חמורים יותר, דן אותם ה' בחסד כדברי הרמב"ן בהקדמה לפרשתנו:
 "וטרם שיתחיל בביאור התורה, התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במידת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם. ועוד, שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם 'פן ייספו בכל חטאותם', ולחזק להם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם".

בהפטרת השבוע נקרא על  ישעיהו הנביא שראה את עם ישראל בפחזותם, וזעק "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה!" כל שנה ושנה, מכוון הלוח העברי את פרשת התוכחה 'אלה הדברים' עם שבת 'חזון' - שבת חזונו המחריד של ישעיהו בן אמוץ, היא  השבת שלפני יום החורבן.
אומרים חז"ל במדרש:"'מזמור לאסף, אלקים באו גויים בנחלתך'. לא הוה קרא צריך למימר אלא 'בכי לאסף', 'נהי לאסף', 'קינה לאסף' - ומה אומר 'מזמור לאסף'?... אמר להם: מזַמֵר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב 'ויַצֶת אש בצִיון ותאכל יסודותיה'" (איכה רבה ד, יד).

הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל ('גלות ונחמה') הביא משל נפלא המבאר לנו את דברי המדרש הזה וממחיש את החסד הגדול שהקב"ה עשה עִם ישראל ועִמנו דרך התוכחה הקשה:
משל לצייר, אומן מומחה, אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא בו ישקיע את כל כִּשרונותיו בעבודה מאומצת. הוא עלה על הר גבוה שממנו נשקף נוף רחב ומרהיב עין, וישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה. את כל מהותו הוא השקיע ביצירה הזו, עד שהוציא מתחת ידו יצירה מיוחדת להפליא. ממש יצירת חייו. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חברו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נהדרת וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב. מאחר ומקרוב לא כל כך ניתן להבחין בכללותה של התמונה, הניח את הציור על הכַּן והחל לפסוע אחורנית תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה, וכך פוסע הוא פסיעה אחורה, ועוד אחת, ואינו שם לב כי מאחוריו במרחק כמה פסיעות תהום פעורה... חברו זועק לעברו: "עצור!! יש תהום!" ואילו הוא כל כולו מרוכז בציור שלפניו, ביופיו ובהדרו, פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועֶה לזעקות חברו. כשחברו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור ולקרוע אותו לגזרים... בראותו כך, קפץ עליו הצייר בזעקות שבר: "מה עשית? הרסת את עבודת חיי!!" אמר לו חברו: "בוא וראה מה עשיתי... התבונן מאחור: עוד פסיעה אחת מתוך ריכוז בציורך, היית נופל לתהום".
זהו המובן הפשוט והאמיתי של המושג "שפך (הקב"ה) חמתו על עצים ואבנים". ייתכן שהסיבה המרכזית לכך שעם ישראל היה שקוע בעברות, הייתה עצם מציאותו של בית המקדש! והקב"ה היה חייב להחריבו כדי להציל בכך את עם ישראל מאובדן וכליה, חס ושלום.