 |
|---|
*פתיחת התורה:
*התנ"ך הוא זכות כתובה:
*כח מעשיו הגיד לעמו:
*כיצד נוכל להחזיק בארץ ישראל:
*תכלית הכוסף:
*פתיחת התורה:
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".
רש"י פותח את פירושו המונומנטאלי- העמוק לתורה הקדושה בשאלתו המפורסמת של רבי יצחק: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו." עד כאן.
הרמב"ן מרחיב את הדיבור על מאמר חז"ל זה, ואכן דבריו ראויים לתשומת לב מירבית. מוסיף הוא עיקרון שלתורה ישנו ייעוד על-פי שמה, תורה- מלשון הוראה, להורות לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה. כשם שהמילה "יורה", היא הכינוי למטר הראשון, כפי שפירשו חז"ל, כי שמו יורה, שמורה את הבירות להטיח גגותיהם ולהכניס את פירותיהם ולעשות כל צרכיהם. כלומר, היורה מאותת לנו את בוא הגשם ומבשר את אות הסתיו, ומתריע כי יש להיערך לכך בהתאם ולהתייצב לקראת הגשם בביגוד הולם, בזיפות הגגות וכיו"ב. אם-כן המילה "תורה" באה, גם היא, להורות לנו את האסור ואת המותר, את הכשר ואת הטרף, את החיוב ואת הפטור, את הטהור ואת הטמא. ועל-כן שואל רבי יצחק, בצדק: מדוע לא נפתחה התורה במצווה הראשונה שבה נצטווה עם-ישראל כעם, הלא היא מצוות "החדש הזה לכם". אלא כל זה בא ללמדנו כי בבסיסה של התורה, נטועה האמונה בסיפור בריאת העולם שהוא גם היסוד המוצק עליו נשענת זכותו של עם-ישראל על ארצו ההיסטורית.
*התנ"ך הוא זכות כתובה:
צא וראה האם יש עלי אדמות עם נוסף, אשר זכותו למולדתו מעוגנת בספר הדת והאמונה שלו?! בקוראן, להבדיל מיליוני מיליונים של הבדלות, היש שם קביעת גבולות ומתן זכויות טריטוריאליות לעם המצרי, הסורי, הסעודי, העיראקי או כל עם ערבי אחר כפול עשרים ושתיים מדינות או יותר שכבר יש להם?! כלום יש ב"ברית החדשה", ושוב עם להבדיל כפול טריליון, יש משום הכרזה על זכויותיו הלגיטימיות של העם האיטלקי, הצרפתי, הבריטי, האמריקאי או האירי?!
זוהי שאלה רטורית, שכן התשובה שלילית.
יוצא דופן מבחינה זו הוא עם ישראל. תורתנו הקדושה איננה בבחינת קודקס משפטי, גרידא, ותו לא. אין זה ספר חוקים שגרתי, המונה רשימה יבשה של מערכת חוקים. ספר הספרים חוזר פעמים אין ספור על זכות השיבה העצמית, על ההבטחה של בורא עולם ומנהיגו. הבטחה שניתנה לאברהם, נשנתה ליצחק, נאמרה ליעקב והודגשה לכלל ישראל, כולל קביעת גבולות (בטוחים) של ארץ-ישראל לעם-ישראל.
מאמרו הראשון של הפסוק הראשון בפרק הראשון שבספר הראשון שבכתבי הקדש- ספר בראשית, דן לא פחות מאשר בנושא המרכזי של זכותנו על ארץ ישראל.
עוד בשנים תרצ"ו- תרצ"ז ישבה בירושלים הועדה הבריטית של ממשלת הוד מלכותה, בראשות הלורד פיל, בכדי להחליט בדבר המשך המנדט הבריטי בארץ-ישראל. זו הייתה הועדה הראשונה, עשר שנים לפני ועדת האו"ם שהחליטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. הם שלחו לערבים וליהודים שיופיעו מולם ויביעו את דעתם.
כאשר הופיע בפני הועדה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דאז, דוד בן-גוריון, הוא נשאל למקור התביעה של עם ישראל לבעלות על הארץ: האם יש לכם קושאן על הארץ?- חקר אותו הלורד פיל. תגובת דוד בן-גוריון הייתה: זה הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל, כך הכריז תוך הניפו אל-על את התנ"ך שהיה מונח על דוכן העדים אשר לפניו.
מה שכל בר בי רב דחד יומא ידע אז, היום כמו נשכח מלב. טענת "שאם יאמרו" איננה כבר בגדר תנאי, הם כבר אומרים. אין כאן חזון למועד אלא אמת מרה, מציאות של ממש טופחת על פניהם העייפות ונטולות לחלוחית אמונה של אותם פוליטיקאים, אשר שמו להם למטרה לעשות סחורה בפרתו של חברו, כביכול.
אומות העולם כבר אינן אומרות, הן מדברות בשפתו של פרא אדם ש"ידו בכל", שאמנם, בינתיים, עדיין אין "יד כל בו".
*כח מעשיו הגיד לעמו:
"כח מעשיו הגיד לעמו" איננה אמרה נבובה, כל מילה כאן מדודה. קודם כל עמו חייב להיות משוכנע בצדקת דרכו, ואז יקל עליו לשכנע גם את האחרים. יתר על-כן, הרב חרל"פ בספר "מעייני הישועה" כתב יותר מכך: "שאם אך ישראל יודעים ומכירים "כח מעשיו" של הקב"ה, כבר מסתתמות טענותיהן של אומות העולם. וכך כתב בזמנו הרב ד"ר יעקב הרצוג במאמרו "עם לבדד ישכון": "שאין פתרון פוליטי אחר מאשר זה שעולה מתוך תפישתו ההיסטורית של רש"י. זה מאוד בלתי מדיני ובלתי רציונאלי, אבל אני העוסק במדיניות כבר עשרים שנה משוכנע היום יותר מקודם שזהו המפתח!". עד כאן.
מפי מר מנחם בגין ז"ל נשמעה פעם ההכרזה אשר הפכה לנכס היסטורי: אנו נמצאים כאן בכח הזכות ולא בזכות הכח!
רבי יצחק חזה בעיני קדשו את תחושת אויבינו מבית ומחוץ, כי אנחנו אימפריאליסטיים ציוניסטים. וכנגד זה בא רש"י והבהיר, כי בעיקרון, יתכן ואויבינו צודקים: הארץ הייתה גם ברשותם בשלב מסוים במהלך ההיסטוריה, זוהי בהחלט עובדה נכונה. אך עליהם לזכור, כי הקב"ה ברא את העולם: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". ואם-כן, העולם כולו של הקב"ה: "לה′ הארץ ומלואה- תבל וישבי בה!" והוא רצה לתת את ארץ-ישראל לאשר ישר בעיניו: ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם. גם פרק כזה היה בהיסטוריה.
לפי רש"י, הדבר החשוב ביותר מיד בפתיחתה של התורה הוא לפתור בעיה ישנה- חדשה, זו שהתעוררה בימי יהושע בן-נון, כשהכנענים טענו לעומתנו: ליסטים אתם!
אחיזתנו בארץ ישראל היא בחזקה, תרתי משמע. כן כתב הגר"א ב"אדרת אליהו", ודבריו הובאו ב"קול התור". ישנה חֳזָקָה בקמץ גדול- כדין חזקת קרקעות, וישנה חָזָקָה בקמץ קטן- בכח, בתקיפות. הדרך הראשונה של חזקה ע"י עבודת האדמה ובניין, כך היתה דרכם של עזרא ונחמיה. והדרך השנייה שהיא ע"י מלחמה, היתה דרכו של יהושע בן-נון. אנו מבכרים את הדרך הראשונה, אך אם יש צורך אנו נוקטים גם בדרך השנייה.
"שטחים תמורת שלום" הוא משפט מתאים לנו. אנו מוכנים במחיר השלום לוותר, לפי שעה, על השטחים שבעבר הירדן המזרחי, על-אף שגם הם שלנו נשאיר אותם, לפי שעה, בידי אויבינו במחיר של שלום צודק ובר-קיימא.
מובא בספר חשמונאים: "לא ארץ נכרייה לקחנו, ולא ברכוש נכרים מָשַלְנוּ, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו, בעת מן העיתים, בלא משפט, נכבשה."
"שטחים תמורת שלום" זו אִמְרָה מקבילה ל"שַבָּת תמורת שלום". ויתור על השבת, על הכשרות, על עברות אחרות ל"טובת" השלום.
הארץ שלנו ניתנה לנו לא על-פי מסע ניווטים סתמי של אברהם אבינו עליו השלום, אלא עפ"י אבחנה של אברהם אבינו.
*כיצד נוכל להחזיק בארץ ישראל:
אחיזתנו בארץ הזאת היא פונקציה של תשוקתנו, של נכונותנו להקריב למענה בכל אופן. וכן מסביר רבי שלמה מרדומסק שהפסוק "ולא-תסב נחלה ממטה למטה" מרמז למעלת קודשת ארץ ישראל וירושתה, וכותב: "ועניין התשוקה היא מועלת בעצמי, על הגאול העתידה במהרה בימנו אמן, והיינו כשישים האדם אל לבו דברי הכתוב: "לא תסוב נחלה ממטה אל מטה", כי הקפידה התורה שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, אע"פ שכולם י"ב שבטי י-ה, כולם קדושה, ומה חילוק יש בין זה לזה, אף-על-פי-כן הקפידה התורה על זה. מכל שכן בזמן הזה אשר בעונותינו הרבים ארץ הקודש היא תחת יד הישמעאלים ויבלעוה זרים וירשוה...
והנה ההתעוררות הזאת אל תשוקת הארץ, כשתהיה באמת מעומק הלב, שידאיב באמת בנפשו על כבוד הארץ הקדושה, הנה בזה מעורר למעלה הרחמים והרצון על הגומלה במהרה."
וזאת בדברי הכוזרי שירושלים תבנה לאחר כֹּסֶף גדול. ארץ ישראל נרכשת לאחר כסופים רבים.
ובכן, מה מקום לדבר על ויתורים. וכי אנו קובעים את ייעודה של הארץ?! עיין בבמדבר רבה: ""כח מעשיו הגיד לעמו"- אמר להם הקב"ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים."
כלומר, על אוגנדה גם אני שמעתי- אומר ה′, כביכול. את רצוני לתת לכם "נחלת גויים".
*תכלית הכוסף:
בסוף שנות השלושים הוצעה התוכנית לחלוקת ארץ ישראל. הרב חרל"פ יצא אז בתוקף רב כנגד ההצעה וזוהי תשובתו: "על דבר השאלה העומדת על הפרק בקשר עם הדו"ח של הועדה המלכותית, אם שרי לוותר על חלק מארץ ישראל. הנה הדבר ברור ופשוט, דחלילה לישראל לוותר. דכל ויתור על מה שהוא קדוש בקדושת ארץ ישראל, חלק גדול, או חלק קטן הוא מבחינת "לא הודה בארצו". ואין שום הבדל אם לא הודה בכל הארץ, ללא הודה בחלק מן הארץ... ואם על משה רבנו עליו השלום שאמרו עליו "איש מצרי", היה נחשב לא הודה בארצו, ובשביל זה נסתבכו הדברים שלא נכנס לארץ, ונגרם מזה כל האסונות שלנו: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני וכל הגלויות הגדולות והארוכות. קל וחומר לויתור על חלק מארץ, שזה יותר מ"לא הודה" כי אם "כופר בארצו". וכל אשר בשם ישראל יכונה, אסור עליו לכחד יהדותו ואת שייכותו לארץ ישראל כולה. בין נולד בה, בין לא נולד בה. כאשר כן משה רבנו נולד במצרים, ולא היו ישראל עוד נכנסים לארץ. ואעפ"כ היה נחשב זה לעוון. ואם כל כך גדול העוון של אי הודיה בארץ ליחיד, כמה יגדל עוון זה לציבור, שידבר בשם כל ישראל בכפירה בארץ.
ואין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו, חלילה, לחתֹם על כתב חוזה בינלאומי, שמשמעו ויתור איזה שהוא מכל זכותנו על ארץ ישראל, נֹח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם, ולא יקצצו בנטיעות גן רווה- "ציון מכלל יפי, אלוקים הופיע". כשם שהאומר: כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת, הרי הוא כופר בעיקר, כן האומר כל ארץ לישראל, חוץ משעל אחד, הרי ההוא נוטל מקדושת הארץ, ואת נפש ישראל הוא קובע." עד כאן.
כך ראו גדולי ישראל את זיקתם לארץ.
הרב מאוסטרובצה אמר כי מי שנשאל על כתובתו בלשכת מרשם האוכלוסין, עליו למסור את כתובתו כדלקמן: אני מארץ-ישראל, אלא שבעוונותינו גלינו משם, ואני שרוי באוסטרובצה. כלומר, לעת עתה אני שרוי בדירת עראי בגולה.
ודלא כאותו אדם שאחר לברית ונשאל מהיכן בא, והשיב: מהמבורג. ותוך כדי סעודת הברית התברר כי האיש כבר שלושים (!) שנה בארץ, אך הוא חש עצמו המבוֹרגֵר...
זהו שאמר רבי יצחק: דע לך כי יסוד מיסד לאחיזתנו בארץ-ישראל, הוא "כח מעשיו הגיד לעמו". והתשתית של אחיזתנו כאן היא מבוססת על האמונה הצרופה בבורא עולם. כיון שיש בורא לעולם, ממילא הכל שלו והוא קבע מבחינה טריטוריאלית וגם רוחנית שמקומנו בארץ הזאת!
וזהו שאמר המדרש: ""עמד וימודד ארץ"... מדד הקדוש ברוך הוא כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא ארץ ישראל."
ועיין עוד ב"אזניים לתורה" שכתב: מה נענה לבנינו אם ישאלו אותנו: מדוע ניתנה לנו נחלת גויים? מדוע הצטרכנו להצטדק בפני הגויים. האם אין מקום אחר לקב"ה לתת לנו?! והתשובה כמה שכתב הרמב"ן כאן.
וכמה שכתב דוד המלך עליו השלום: "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו!", כלומר, הגויים מעלו באמון שניתן להם, לכן אנחנו עם בני ישראל מחויבים לשמור אמונים ולשמור על החיבור והקשר הניצחי בין ארץ ישראל ועם הנצח, עם ישראל.
* *
ההסתפקות במועט:
*בזכות מה נברא העולם:
*בראתי לו תורה תבלין:
*בראתי לו תורה תבלין:
*להעמיד את ה′ במרכז החיים:
*יציאה מהאהבה העצמית:
*שורשי התאווה:
*מים גנובים ימתקו:
*להאזין לרצון ה′:
*בזכות מה נברא העולם:
החילונו בעזרת ה′ בקריאת התורה מתחילתה, בשעה טובה ומוצלחת אנו פותחים את קריאת התורה "בסימנא טבא". ובדרך הטבע כשקוראים על בריאת העולם ועל השתלשלות האירועים בפרשתנו אנחנו שואלים: מהי מטרת הבריאה?
אכן, על מדוכה זו ישבו ויושבים חכמי כל הדורות. זוהי פרובלמה, שבה התלבטה הפילוסופיה העתיקה והפילוסופיה החדשה.
במדרש רבה על פרשתנו ניתן לשאלה זו פתרון פשוט לכאורה: "ר′ הונא בשם ר′ מתנה אמר: בזכות ג′ דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם? "בראשית ברא אלקים..." ואין ראשית אלא חלה שנאמר "ראשית עריסותיכם...".
ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר "ראשית דגנך...".
ואין ראשית אלא בכורים שנאמר "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה′..."." עד כאן לשון המדרש.
ובנוסף מובא בילקוט שמעוני שהעולם נברא: "בזכות ישראל שנקראו ראשית. שנאמר: "קדש ישראל לה′ ראשית תבואתה"."
וכך גם במדרש "לקח טוב" מובאת סיבה נוספת: "בזכות התורה, שנאמר: "ואשים דברי בפיך... לנטע שמים וליסד ארץ...". וכן נאמר: "ה′ קנני ראשית דרכו..."."
והנה דברי רב הונא תמוהים ביותר. אנו יכולים להבין, כי העולם נברא בזכות ישראל, בזכות התורה. וכמ"ש: "...אם-לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא-שמתי.".
ברם, דברי רב הונא טעונים הסבר: האמנם המצות חלה, מעשר, ביכורים, הם תכלית הבריאה?!
לשם חיזוק הקושיא נוסיף קושיא נוספת ברוח זו.
בראש פר′ "כי תבוא" נכתב: "והיה כי-תבוא אל-הארץ, אשר ה′ אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל-פרי האדמה, אשר תביא מארצך... והלכת אל-המקום אשר יבחר ה′ אלקיך לשכן שמו שם".
והפרשה ממשיכה לפרט את מצוות הביכורים. ואומר על-כך הספרי: "כי תבוא אל הארץ- עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ." וראה זה פלא: אדרבה, הרי כל מצוות ביכורים הינה רק בפירות הארץ. אם-כן, "צבת בצבת עשויה!" כיצד זה ניתן להביא ביכורים טרם הכניסה לארץ כ"כרטיס כניסה" אליה?
יתר על-כן, הרי הגמרא בקידושין דורשת מהפסוק: "וירשתה וישבת בה", שמצוות ביכורים לא החלה אלא לאחר שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה. כלומר לאחר ארבע-עשרה שנה. א"כ כיצד ניתן להתנות את הכניסה לארץ בקיום מצוות ביכורים?
זאת ועוד, האם אין מצוות חשובות יותר, שיכולות למלא פונקציה זו של "כרטיס כניסה" לארץ?
*בראתי לו תורה תבלין:
התשובה על כל השאלות הנ"ל היא אחת: במצוות המנויות בדברי רב הונא נעוצים יסודות היהדות ועיקרי התורה כולה. ובעזרת ה′, נבאר להלן את הדברים.
בפרשת "בראשית" קראנו: "וייצר ה′ אלוקים את-האדם עפר מן-האדמה ויפח באפיו נשמת חיים...". ופרש רש"י שהאדם נברא מן העליונים ומן התחתונים בכדי לשמור על האיזון העדין שבבריאה. וכל זה על-מנת שלא להפר את האיזון העדין בבריאת העולם ושלא לעורר קנאה במעשי בראשית. ולמעשה, האדם נמצא במאבק מתמיד בין רצונות הגוף ומאווייו לבין כוחות הנפש, וקומתו הרוחנית נקבעת על-פי תוצאות עימות זה. לשם כך ניתנה לו הבחירה החופשית, ובאופן זה בידיו לקבוע את מהלכי הקרב ואת תוצאותיו.
שורש הרע בעולם הוא פרי האהבה העצמית.
הפסוק אומר: "אנוכי עומד בין ה′ וביניכם..." וביאר ר′ ישעיה′לה מפראג: ה"אנוכי"- האני, אנוכיותו של האדם היא המחיצה החוצצת ומפרידה "בין ה′ וביניכם". שכן, עקב אנוכיותו של אדם הריהו פוגע בברואי ה′ וממילא נכנס הוא לעימות, ח"ו, עם בוראו. וזהו שאמרו חז"ל, ברוח קודשם, בפרקי אבות: "הקנאה, והתאוה, והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.". כי אלה הם שלושה אבות נזיקין הטורדים את האדם.
מה עושה התורה? היא מכוונת מאוויים ורצונות אלה לאפיקים הרצויים. כלומר, בשום מקום אין התורה מדכאת את האדם ורצונותיו אלא מעדנת אותם, מנווטת אותם לפי רוחה. ולמעשה, כל דבר שנאסר בתורה יש לו מקבילה המותרת במפורש, אולי על-מנת להמחיש לנו מהו פשר "מים גנובים ימתקו". כלומר, למרות שיש לנו היתר כדוגמת האיסור, מטבענו אנו נמשכים לדבר האסור. וכך מובא בחולין: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה. אסר לן דמא, שרא לן כבדא, נדה- דם טוהר, חֵלֶב בהמה- חֵלֶב חיה, חזיר-מוחא דשיבוטא, גירותא- לישנא דכוורא, אשת איש- גרושה בחיי בעלה, אשת אח- יבמה, כותית- יפת תואר. בעינן למיכל בשרא בחלבא. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו ליה כחלי." עד כאן.
נמצאנו למדים כי כל מה שאסרה תורה, התירה משהו כנגדו. לאמר: התורה איננה מדכאת רצונות, ח"ו, אלא מעדנת ומפקחת עליהם.
לכן, משל, התורה פונה כנגד מידת האהבה העצמית בציווי של "ואהבת את ה′ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". וכפי שפרשו לנו חז"ל ברוח קודשם בגמרא ברכות: שהתורה דברה כנגד מי שממונו חביב עליו ביותר וכנגד מי שגופו חביב עליו ביותר וכו′. הכלל המתבקש מן האמור הוא: שהאדם מחויב להקדיש לה′ את אהבתו העצמית בהקריב אליו את כל החביב והיקר לו, בין בגופו, בין בממונו. עד כדי מסירת נפשו ממש. וזהו יסוד ועיקר התורה.
*להעמיד את ה′ במרכז החיים:
על-פי יסוד זה ניתן להבין כמה סוגיות בחיי עם ישראל.
מובא ברות רבה: מדוע זכה עגלון ויצאה ממנו רות, אמה של מלכות? בזכות עמידתו לקראת אהוד בן גרא, כשזה פנה אליו בקריאה: "דבר אלוקים לי אליך". בעמידתו לקראת דבר ה′ גלה עגלון, כי הוא מעמיד את ענייני הקב"ה מעל כולם, מעל לענייניו הפרטיים ולמעלה מכבודו. הוא מנתק את שיחת הטלפון ואת ענייניו... ומתפנה לדבר ה′.
וכן נבוכדנאצר. מסופר בסנהדרין כי לאחר שנרפא חזקיהו מחוליו ולאחר שהתרחש לו נס חזרת השמש עשר מעלות לאחור, נשלחה לו אגרת ע"י מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל שכתב לו כך: שלמא למלכא חזקיה, שלמא לקרתא דירושלים, שלמא לאלקא רבא. והנה נבוכדנאצר, שהיה סופרו הקבוע של המלך לא נכח באותו מעמד. בשובו, שאל, כיצד כתבו באגרת. ושאמרו לו כיצד כתבו הגיב: קריתו ליה אלקא רבא וכביתו ליה לבסוף?! אלא הכי כתבו: שלמא לאלקא רבא, שלמא לקרתא דירושלים, שלמא למלכא חזקיהו. אמרו ליה: קריינא דאגרתא איהו ליהווי פרוונקא! ואז, נבוכדנאצר רץ אחר השליח ע"מ למסור בידו אגרת מוגהת.
וכשרץ ארבע פסיעות עצרו המלאך גבריאל. ואמ"ר יוחנן: אלמלי בא גבריאל והעמידו, לא היתה ח"ו תקומה לשונאיהם של ישראל, רח"ל. וכן הוא ב"תנחומא", "כי תשא", פר′ ה′.
מה היתה זכותו של נבוכדנאצר? הרי הוא טען טיעון הגיוני ביותר! אלא הוא תפש שקודם כל צריך להיות ה′, והאדם חייב לוותר על היקר לו מכל ועל החביב ביותר כנגד ה′.
ודבר יסודי זה לא ידע, למשל, קין לעומת הבל. הבל הקריב את הטוב והיקר, וקין הביא את הזיבורית. ובאקלים כזה של אהבה עצמית, אין המרחק גדול בין זה ובין הרציחה שנגרמה אח"כ ע"י קין. כלומר, אם אין האדם מוותר מאהבתו העצמית בכדי לתת לה′, אז אהבתו העצמית מביאה אותו לידי העברות החמורות ביותר עד כדי שפיכות דמים.
*יציאה מהאהבה העצמית:
על-פי היסוד הנ"ל הקובע, כי עיקר התורה הוא להעמיד את ה′ במקום הראשון, למעלה מכל דבר, אזי נוכל להבין את ערכן של המצוות שמנה רב הונא.
"כיצד מפרישין את הבכורים? יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר קושרו בגמי ואומר: "הרי אלו בכורים".". כלומר, אדם משתוקק מכבר לפרי שביכר והא אוצר רצונותיו ומאווייו למען ה′. כך גם בתרומות ומעשרות וכך גם בחלה. ודווקא את הטוב ביותר מפריש האדם לה′ נוכח הקריאה המצלצלת והמהדהדת: "ראשית..."
זהו מה שאמר רב הונא שבזכות שלושה דברים נברא העולם. כי אם האדם מקריב את העיקר וראשית הנאתו לה′ יתברך, הריהו מוותר מאהבתו העצמית לה′ ומעמיד אותו למעלה מכל ענייניו הפרטיים. ממילא מובן, כי המימרות האחרות משלימות את מימרתו של רב הונא. אדם כזה מצדיק את קיום העולם וזהו עיקר גדול בתורה.
לאור זה מובנת האמירה שבזכות מצוות ביכורים נִכָּנֵס לארץ, פירושה: הודות לרעיון, שביכורים מביעים, הרעיון של הראשית, העמדת הזרקורים באורם הנכון, למען ה′.
למעשה, הרעיון הנ"ל רמוז בריש פרשתנו: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ- והארץ היתה תהו ובהו". כלומר "בראשית" – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", הרי שלאחר מכן "והארץ"- כל העניינים הארציים הרי הם בעיניו בבחינת "תהו ובהו".
הוא אשר אמרנו: החשיבות היתרה שמייחס האדם לענייני החומר הגשמי נובעת מהשקפת עולם מוטעית ומשובשת הרואה בקניינים חומריים ערך תכליתי מצד עצמם. בעוד שהאמת היא, כי העניינים הללו נועדו לשמשנו כאמצעי וכמכשיר לתכלית האמיתית והיא העמדת ה′ באור הנכון.
הפסוק אומר בקהלת: "וגם הנפש לא תמלא". ומובא שם בקהלת רבה: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ארבעה מאה."
כלומר, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.
זהו אופיו של האדם. ועיין ב"שערי דעת" איזה מקום תופשות תאוות אלו, שלמעשה הן ממלאות את כל ראשו של אדם, עד כי איננו יודע להעריך את מה שיש לו ואיננו מסוגל ליהנות ממה שבידו, ועל כן הוא הולך קודר ושחוח.
ובל נחשוב כי קל לשרש מידה זו, קשה הדבר עד מאד. מספרים, כי רבי ישראל מסלנט זצוק"ל שאל את תלמידיו מה קל יותר: ללמד ולדעת בבקיאות מסכת אחת או לעקור איזו מידה רעה. והשיבו לו: זה בכֹה וזה בכֹה. ולבסוף אמר להם רבי ישראל סלנטר: כי יקל יותר ללמד ולדעת בבקיאות את חצי הש"ס ואפילו את כל הש"ס, מלשפר או לרכך במעט איזו מידה רעה. אלה הם כוחות הנפש שבאדם!
*שורשי התאווה:
והנה מובא בראשית רבה בתיאור בריאתה של חוה, תאור מאלף של המדרש בתכנון יצירתה של האשה. הפסוק אומר:"ויבן ה′ אלוקים את הצלע..." "ר′ יהושוע דסכנין בשם ר′ לוי אמר: "ויבן" כתוב, התבונן מאין לבראתה. אמר: לא אברא אותה מן הראש- שלא תהא מיקרת ראשה. לא מן העין- שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן- שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה- שלא תהא דברנית. ולא מן הלב- שלא תהא קנתנית. ולא מן היד- שלא תהא ממשמשנית. ולא מן הרגל- שלא תהא פרסנית. אלא ממקום שהוא צנוע באדם, אפילו בשעה שהאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה.
ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה, אשה צנועה. אעפ"כ: "ותפרעו כל עצתי". לא בראתי אותה מן הראש והרי היא מיקרת ראשה שנאמר: "ותלכנה נטויות גרון". ולא מן העין והרי היא סקרנית שנאמר: "ומסקרות עיניים". ולא מן האזן והרי היא צייתנית שנאמר: "ושרה שומעת...". ולא מן הפה והרי היא דברנית שנאמר: "ותדבר מרים". ולא מן הלב והרי היא קנתנית שנאמר: "ותקנא רחל באחותה". ולא מן היד והרי היא ממשמשנית שנאמר: "ותגנב רחל את התרפים". ולא מן הרגל והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה..."." עד כאן.
זוהי טענת המדרש כלפי חוסר ההסתפקות במועט, כלפי הרדיפה אחר תאוות, רצונות ומאוויים. ברם, כאמור, הכל יונק משורש אחד. היכן שמים את רצוננו ביחס לרצונו של ה′ יתברך. והוי ידוע, כי אין התורה שוללת ח"ו הנאה מתענוגי העולם הזה. כפי שהגמרא בקידושין קובעת: עתיד ליתן אדם דו"ח על פרי שראה ולא אכל ממנו.
וכמו שציינתי לעיל, כשאדם משתוקק ותאב לדבר מה, לפתע אין לו הערכה כלפי מה שיש לו, איננו מסוגל ליהנות ממנת חלקו. הוא מסתובב עם תחושה כי עולמו חרב עליו, שמקור כל אושרו ומנוחת לבו נמצא בדבר הזה.
*מים גנובים ימתקו:
ובהקשר לכך ניתן להזכיר את המדרש המופיע בפרשתנו: "מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי, אמרה לו למה בגניבה? אמר לה משל, אם הפקיד אדם לידך אונקיא של כסף בחשאי וחזרת ליה ליטרא של זהב בפרהסיא זו גניבה?!
אמרה לו: למה במטמוניות? ואמר לה: בתחלה בראה לו וראה אותה מלאה רירין ודם הפליגה ממנו, חזר ובראה לו פעם ב′.
אמרה לו: מוספת אני על דבריך, אמורה הייתי להנשא לאחי אמי ועל ידי שגדלתי עמו בבית התכערתי בעיניו, והלך ונשא לו אשה אחרת ואינה נאה כמוני." עד כאן.
וכעין זה מסופר בגמרא בסנהדרין: "א"ל כופר לרבן גמליאל: אלקיכם גנב הוא! דכתיב: "ויפל ה′ אלהים תרדמה על האדם ויישן".
אמרה ליה ברתיה: שבקיה דאנא מהדרנא ליה. אמרה ליה: תנו לי דוכוס (= שופט, רש"י) אחד. אמר לה: למה ליך? ליסטין באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב. אמר לה: ולוואי שיבא עלינו בכל יום! (אמרה לו:) ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?
אמר לה: הכי קאמינא, אלא לשקליה בהדיא! אמרה ליה: אייתו לי אומצא דבישרא. אייתו לה. אותבה תותי, בחשא, אפיקתה. אמרה ליה: אכול מהאי. אמר לה: מאיסא לי. אמרה ליה: ואדם הראשון נמי אי הות שקילה בהדיא הוה מאיסא ליה!". עד כאן.
משל למה הדבר דומה, למי שמבקר בבית חרושת לנקניק. אדם כזה חדל מלרצות לאכול נקניק בראותו את מרכיב הנקניק: נוצות, ושערות ושאר ירקות...
המכנה המשותף של שני המדרשים המקבילים הוא, כי האדם איננו יודע להעריך את מה שיש לו. וכשאסור לו משהו לפי דעתו, אזי כל מה שיש לו כאין וכאפס לעומת האין. ואז, כל עושרו בע′ איננו פותר את בעיית אושרו בא′.
תוצאה ישירה של תחושה זו היא הקנאה בזולת, שלו יש את מה שלי חסר. והפעל היוצא מכך שנוצרים חיכוכים, סכסוכים, מדנים ופירוד. ודבר זה רמוז אף הוא בפרשת "בראשית" ובחומש זה הנקרא גם ספר הישר. הספר המוביל ומתדרך אותנו בדרך הישרה.
*להאזין לרצון ה′:
ידוע כי בבריאת העולם, ביום השני לא נאמר: "כי-טוב", בעוד שביום השלישי, הוכפל בו "כי-טוב". ויש כאן מוסר השכל רב ביותר. ללמדנו עד כמה יש להתרחק מן המחלוקת, ממולידיה ומגורמיה. שכן, ביום השני ברא ה′ את הרקיע, ולשם כך היה צורך בהפרדה בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע. שנאמר: "ויעש אלקים את-הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי-כן.". ברור הבדלה זאת היתה כוֹרַח המציאות, ואף על פי-כן, מאחר ומדובר בהבדלה, בהפרדה, הושמטו במכוון המילים "כי-טוב". לרמוז על השלילה שבמחלוקת. ולעומת זאת ביום השלישי, שבו נעשה צעד הפוך. שנאמר: "יקוו המים מתחת השמים אל-מקום"- איחוד, גיבוש. שם הוכפל "כי-טוב".
בכדי שאדם יהיה מוכן להעניק משלו לזולת, אוזניו צריכות להיות כרויות גם-כן לשמוע את צו ה′, וכך הוא יודע לשים את מאווייו בפרופורציה המתאימה.
אחד המרכיבים העיקריים שלנו בעבודת ה′ הוא המצווה: "והצנע לכת עם אלקיך". כשאדם חש, כי כל מה שסובב אותו מבחינה חמרית נועד להקל עליו בעבודת ה′, רק כאמצעי למטרה העיקרית. אז, יודע הוא להעריך ולווסת בפרופורציה המתאימה את מאמצו והשתדלותו ברדיפה אחר החומר. ובדרך זו ממילא האושר בא′ תופש לעיתים את מקום העושר בע′. ואדם כזה מקיים בעצמו את דברי המשנה באבות : איזהו עשיר? השמח בחלקו.
* * *
היעוד האמיתי של תופעות הטבע:
*מאורות להאיר או להעיר:
*קול ה′ בכח:
*להבין את דבר ה′:
*לכי ומעטי את עצמך:
*לכי ומעטי את עצמך:
*הערכה אמיתית לדבר:
*כשהאמת תצא לאור:
*מאורות להאיר או להעיר:
על בריאת המאורות אנו קוראים מן הכתוב את התיאור הבא: "ויאמר אלקים: יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על-הארץ ויהי-כן.".
למאורות ישנם שני יעודים: א) אותות, איתותים. ב) וכן להאיר על הארץ. מהו היעוד העיקרי ומהו היעוד השולי, הנלווה?
לכאורה זוהי שאלה רטורית, פשיטא, שהיעוד הבסיסי של המאורות הוא להאיר על הארץ, להאיר את פני היקום. אמנם, התורה נותנת כאן מקום להבין אחרת, ואכן רש"י מאשש בעבורנו תחושה זו.
רש"י בד"ה: "והיו לאותות" מבאר: כשהמאורות לוקים, סימן רע הוא לעולם. שנאמר: "מאותות השמים אל תחתו!" ומוסיף בד"ה: "והיו למאורות": עוד זאת ישמשו, שיאירו לעולם.
היוצא מדבריו שהמאורות מהווים מכשיר איתות לכל יושבי תבל, ואף גם משמשים , כדרך אגב, למאור. ואנחנו סברנו לתומנו את ההיפך! חשבנו על-פי הנראה יום יום לעינינו שתפקידה העיקרי של השמש הוא להאיר את פני תבל, לחמם את יושביה, וכן הירח והכוכבים מאירים לנו את האפלה. וכאן באים חז"ל ומלמדים אותנו את ההיפך. חז"ל מדברים על תפקיד שכלי, נכון, תפקיד המאורות ויעודם עלי אדמות הוא גם להאיר את הארץ, אך ההדגשה היא ש"גם" ובשום פנים ואופן לא "רק", יתר על-כן, אין זה יעודם העיקרי.
דבר זה מוכיח, עד כמה השתבשו אצלנו כיווני המחשבה, ההשקפה שלנו סטתה מזמן ממסלולה. עולם המושגים שלנו ותפישת עולמנו השתבשו זה מכבר. האמת היא שכל הבריאה, כל צבא השמים נועד להחדיר בנו, בתוכנו, כמה שיותר יראת שמים, וזהו היעוד הבסיסי. בעוד שהמאור, החימום, החיים, אלו הם מטרות משניות.
זוהי ההשקפה הבריאה! זהו הקו שצריך להנחות אותנו.
והדברים מוכחים גם ממקומות אחרים.
*קול ה′ בכח:
במסכת ברכות אומרת הגמרא: "אמר רבי אלכסנדרי אמר ר′ יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב שנאמר "והאלהים עשה שייראו מלפניו"".
מעניין, ואנחנו חשבנו לתומנו שפעולת הרעמים היא חלק מתהליך ירידת הגשמים! הלא הרעמים והברקים הינם תוצאה של חיכוך העבים, נושאי הגשם! הרי הרעם, הוא אותו קול אדיר, שמתגלגל בחלל האויר בהתפרק מטעני החשמל שבין העננים המתנגשים! וכמו שכתוב: "קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל!". וכאן אומר רבי אלכסנדרי בשם ריב"ל: לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב.
ברם, הסבר הוא כנ"ל. "היד ה′ תקצר ברב או במעט?!" וכי הקב"ה המנוע מלהוריד גשם גם בצורה אחרת?! וכי ה′ איננו יכול להאיר את היקום בדרכים משלו?! הלא הוא ברא את הטבע! הוא זה שטבע תכונות יסוד בבריאה! אם-כן, מדוע הוא תכנן, שהגשם ירד כשהוא מלווה ברקים וברעמים?
כאן באו חז"ל וחשפו בעבורנו את האמת, שמסתתרת מאחורי הכל. בשיקולי הקב"ה נכנס אלמנט חשוב מאוד, מה מוסיף ליראת השם, מה יועיל לבסס את ה"יראת-שמים", מה יוביל לקראת המטרה הבסיסית?
הרעש של הרעמים הוא המטרה הבסיסית, שלשמה הם נבראו, וכבדרך אגב, ירד גם גשם. על-אף שגשם יכול לרדת גם בדרכים אחרות, ברם, כאן השגנו "שתי ציפורים במכה".
כך בעניין הגשם וכן גם בעניין צבא השמים. קודם כל היעוד האמיתי הוא איתות משמים, יחד עם זאת שלב הקב"ה יעד נוסף, חשוב ונצרך ליקום, אור וחום שיעניקו לנו גרמי השמים: השמש ,הירח והכוכבים.
* להבין את דבר ה′:
וכך צריך להיות המבט שלנו על כל מה שמתרחש מסביב. ונשתמש בדוגמה מן המקורות. מובא בספרא על הפסוק: "ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב ונפלו-ואין רודף!" ואומר על כך המדרש שם: "אמר רבי יהושע בן קורחה פעם א′ היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים. לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין ברייה וישבנו במקומנו ובכינו ואמרנו אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק ורדף אתכם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב מפני אימה ונפלו ואין רודף מבלי כח!"
רבי יהושע בן קורחה וחבריו הבינו שכאשר העולם זקוק לרוח, היא יכולה לנשב באופן חרישי מבלי להטיל פחד ולהפיל מורא בעולם. ומדוע קרה כאן אחרת? לאמור: יש כאן איתות משמים!
היום כששומעים אזעקה מתמלאים חלחלה, אך כאשר מתברר שהיתה תקלה בצופרים נרגעים. והלא זה מה שקרה שם! אזעקת שוא שהחרידה את תושבי העיר. וברוך ה′, התברר שלא היתה זו אלא "תקלה במערכת הכריזה", ומיד נשמעת צפירת ארגעה, והחיים שבים למסלולם התקין. והרדיו מסתפק בהודעה לאקונית ברוח זו: "אזעקת שוא נשמעה הבוקר במרחבי העיר חיפה. בבדיקה שהתקיימה, התברר כי לא היתה זו אלא אזעקת שוא, שנגרמה כתוצאה מתקלה במערכת הכריזה. מפקדת הג"א מבקשת להודיע, כי אמנם אפשר כבר "לחזור לשגרה"". ואכן, כך אנחנו נוהגים "ומפטירין כאשתקד".
לא כן ריב"ק וחבריו. הללו הבינו שיש כאן איתותים משמים. "והאלקים עשה שיראו מלפניו".
מה שמתחולל בתבל, נועד לבסס בנו את יראת השם, וכשזה "הולך בקלות", מצוין. ואם לאו אזי, ח"ו, "הבומבות" גדולות יותר, רבות עצמה, רועמות! רצה הבורא יתברך להחדיר בנו יראת שמים, ועל-כן שלב בצד אותם תפקידים של צבא השמים את התפקיד העיקרי: לצקת בנו דפוסים של יראת השם, כמה שיותר יראת שמים. ובצד זה התפקיד שסברנו לתומנו עד היום, שהוא מהווה את תפקידם העיקרי של כל צבא השמים הוא סה"כ משני.
*לכי ומעטי את עצמך:
כולנו מכירים את דברי הגמרא בחולין, ביחס לפולמוס שהתפתח, כביכול, בין הקב"ה לבין הירח, ואשר בסופו של אותו ויכוח "עלה הדבר ללבנה ביוקר", וזו נדרשה, נצטוותה: לכי, ומעטי את עצמך!
דברי חז"ל אלו מושתתים על סתירה, לכאורה, בכתובים. שכן, בתחילה נאמר: "ויעש אלקים את שני המארת הגדלים". ואילו מיד לאחר-מכן ישנה הבחנה ביניהם: "את-המאור הגדל לממשלת היום ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה...".
"שני המארת הגדולים" או " המאור הגדול" ,"המאור הקטן"?
וכך אומרת הגמרא: "רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע! אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע! הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?!." טענה צודקת, לכאורה!
והגמרא ממשיכה שם ואומרת, כי נעשו אמנם, כמה נסיונות מצד הקב"ה להפיס את דעתה של הלבנה. ובהמשך שם איתא: "חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח..." עד כאן.
כל הגמרא הזאת תמוהה ביותר. העניין תמוה מכל וכל: וכי לפני שהירח "פתח את פיה", לא היה קיים המושג של יום ולילה?! והלא האור נברא כבר ביום הראשון! "ויאמר אלקים: יהי אור! ויהי אור". וכבר שם נאמר: "ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד".
קשה להניח שהקב"ה "אלתר", כביכול, "מוצא של כבוד" לאחר שהלבנה "העלתה את הבעיה" ועוררה את הנקודה הזאת של "שני מלכים בכתר אחד".
וכי לא הכל היה מתוכנן מראש?! והלא כך מקובלנו בחזונו של הנביא ישעיה, כי גם לעתיד לבא, כאשר יחזיר הקב"ה לירח את גודלו המקורי, עדיין יהיה פער בינו לבין השמש! וכמו שנאמר: "והיה אור-הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים!".
אם-כן, מה קרה פה? מה קרה כאן? נוצר כאן הרושם, שכביכול, "ההמצאה" של יום ולילה היא פרי הגותה של הלבנה. ו"כל הזכויות שמורות" לירח על מעורבותו במהלכי הבריאה. ועל-כך שהודות לו, הבזיק, כביכול, במוחו של הקב"ה הרעיון "לקנות" את ההצעה וליצור יום ולילה.
ולא היא!
*הערכה אמיתית לדבר:
הסביר החתם סופר, כי בעצם כבר מההתחלה השמש היתה גדולה פיזית מן הלבנה. ברם, הפער בינה לבין הלבנה היה פיזי בלבד, כמותי. לא היה פער איכותי, מהותי. דהיינו? גם ללבנה היה אור משלה, אור עצמי ממש כמו לשמש אבל רק בכמות מועטת בהתאם לגודלה. לדוגמה: השמש האירה בגודל ובעצמה של נורה בת 100 ואט, והלבנה בגדל ובעצמה של נורה בת 25 ואט, אבל גם לה היה לו אור משלה ולא כפי המציאות העכשווית לאחר אותו פולמוס.
בא הירח, והפעם מתוך כוונה כנה וטהורה וְקָבַל, כי לא יאה שהוא והשמש יוצבו בשורה אחת: "שני המארת הגדולים". והלא, בסופו של דבר, בכל זאת ישנו פער כמותי, לטובת השמש!
צריך להבין שהירח פנה נטו נטו לשם שמים, מתוך תחושת ביטול עצמי וענווה: אין כאן שני גדולים! ישנו גדול וישנו קטן!
כלומר: הירח רק מבקש לדייק במינוח, בהגדרה: לא יאה להגדיר אותי כגדול ולהעמיד אותי במעמד זהה ובשורה שווה עם השמש. הוא רק בקש לקבל "תאר " של קטן. והוא צדק בטיעון זה!
מה עשה הקב"ה? לא זו בלבד שהפחית בתיאור, אלא גם פגע במהות. מעתה, לירח לא תהיה זריחה עצמית. הוא יהפוך מעתה מסטטוס של נותן, של מעניק לסטטוס של מקבל.
לכן גם מובנת התרעומת של הירח, היתה תלונה מוצדקת: זה לא פייר! הוא טען כלפי הקב"ה. אני דיברתי אתך, רבש"ע, על משהו מסוים, ואתה הגבת בחריפות, באורח דרסטי, ללא כל פרופורציה! הייתכן?!
ולכן, גם ראה הקב"ה, כביכול, את הצורך להתנצל בפני הירח ולפצותו בריבוי צבא השמים, בכוכבים. וגם בקש דרש: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". יש צורך לפייס את הלבנה.
נו, מי אם-כן צדק בויכוח, כביכול?
מבחינה עקרונית, הירח צדק. כל חילוק בין הברואים חייב לבוא לידי ביטוי "בשטח", גם אם ההבדל איננו מהותי. ואולם, זהו דבר מסוכן ביותר, שכן, כל הבריאה כולה מורכבת מגדולים ומקטנים, כמו למשל: עשיר ועני, חזק וחלש, חכם וטיפש. נו, האם לפי זה נקבע, מי טוב ומי רע?! האם גודל "הכיס" יהווה בעבורנו קריטריון לסיווגם ולהגדרתם של אנשים טובים?! האם הכושר הפיזי של האדם, יהיה הקו המנחה ביצירת תדמית, בקביעת סטיגמה?! זהו דבר מסוכן ביותר!
נכון, מצד האמת האובייקטיבית, הירח צדק בהחלט. יש גדול ויש קטן, זוהי עובדה שאין להתכחש לה. אבל בעולמנו זה, עלול הדבר להתפרש שלא כהלכה. כאשר תגדיר שני דברים ביחסם זה לזה כגדול וכקטן, אנשים עלולים לייחס חשיבות לדבר לפי גודלו ולפי קוטנו, ועל כן מוטב לוותר הפעם על האמת.
לפעמים, כאשר אתה אומר את האמת בפנים, אתה עלול לפגוע גם במי שאסור, בשום אופן, לפגוע בו. לפעמים, דברים מתפרשים שלא כהלכה, ולכן המסקנה המתבקשת במצב שכזה היא: שב- ואל תעשה, עדיף!
בעצם, מה שאמר הקב"ה ללבנה הוא כך: את צודקת, אבל אין מי שיצדיק אותך! מדוע?
נכון שאת קטנה, אובייקטיבית. אבל, אם אשאיר אותך בסטאטוס זה, ואסתפק אך ורק בהענקת הכינוי "קטן", וזאת מבלי לגעת במהות, עלולים בני האדם לטעות, ועלול להיווצר הרושם המוטעה בעיני הבריות,שביכול, גם בשמים יש חשיבות, ישנה העדפה לגדל על-פני הקטן.
אשר על-כן, אין ברירה, וצריך "לתת סיבה" להתייחסות זאת על-ידי קיזוז מהותי. את הלבנה, תהיי קטנה לא רק פיזית, כפי שהיית עד כה, כי אם גם מהותית בזה שהאור שלך לא יהיה אור עצמי. כך ייווכחו הבריות, יבחינו וידעו, שאין לייחס חשיבות לגורם החיצוני גרידא, אלא אם-כן הוא מבטא מהות פנימית.
אילו נתקבלה טענתה של הלבנה, היה מתקבל הרושם, כי בשמים מתחשבים בגדל ובקטן. כי בשמים מייחסים חשיבות לצורה ,לחזות החיצונית גרידא. ואילו אנחנו מקובלים אחרת.
הכתוב אומר: "וָאַעֲמִידָה שתי תודת- גדולת ותהלכת לימין מעל לחומה".
ודרשו חז"ל: "...מאי גדולות? אילימא ממין גדול ממש, נימא פרים! אלא גדולות במינן, מי איכא חשיבותא קמי שמיא?! והתניא: נאמר בעולת בהמה: "אשה ריח ניחח", בעולת העוף: "אשה ריח ניחח", במנחה: "אשה ריח ניחח". מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים".
*כשהאמת תצא לאור:
בסיכום, הירח צדק עניינית, אובייקטיבית. הוא קטן מן השמש, ולא יאה לו להתהדר בתאר שאיננו הולם אותו. אבל אילו התקבלה טענתו, ועדיין הוא היה נשאר כמו שהוא, ורק מוגדר: "קטן", היה מתקבל הרושם כי אנו מייחסים חשיבות לחזות השטחית. לכן, הפתרון נמצא על-ידי הקב"ה, באופן, שאמנם הירח "שלם על חשבונו" ונזקק לוותר על האור העצמי שלו, מחד גיסא. אך מאידך גיסא, הקב"ה "חויב", כביכול, בפיצוי הוגן והולם לירח, והוא קיבל כפי שמגיע לו, זיכוי בריבוי צבא השמים.
לעתיד לבא, כשתתגשם נבואתו של הנביא ישעיה, והאמת המוחלטת תצא לאור, והיא זו אשר תשלוט בעולם, יחזור לירח האור העצמי, המקורי. שכן, אז יכירו כולם וידעו ויבינו שגדול וקטן אינם כלי ביטוי להעדפה. אדרבה, "שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים"!
שני הדברים הללו: התפקיד המקורי של המאורות, ותוצאות הפולמוס שבין הקב"ה לבין הירח מלמדים אותנו על נקודת האמת אצל רבונו של עולם. ואילו דבר חשוב אחד למדתי לעצמי, לפחות, כי אם האמת לא תתקבל, אם האמת לא תהיה מובנית, יש לוותר עליה, לפי שעה, "לטובת" הכוונה האמיתית. ובלבד שיכוון את ליבו לאביו שבשמים.
נזכיר, כמו-כן, את דברי הגמרא בברכות "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן... ואמרו ליה לעיין מר במיליה."
כלומר, הללו ידעו, כי אין ככה סתם מקרה בעולם. ואם יינו של רב הונא החמיץ, הריהו מתבקש "לבדוק בציציותיו".
וכן כל אלו שנשאלו: במה הארכת ימים? ברור שזה הודות לכך שלא עישנו, לא שתו משקאות חריפים ומעולם לא התרגזו. אבל בכל זאת, למה דווקא אצלם התרחשה תופעה זו?.
ימים קשים, קשים ביותר עוברים על עם ישראל ועל מדינת ישראל. עם ישראל חווה חוויות קשות ביותר ובלתי נעימות, גורלה של ארץ ישראל נתון על כף המאזניים.
מעמדו של שלטון ישראל מעורער, לדאבוננו ולמגינת רוחנו. ואתה עומד ושואל ותוהה ובוהה: "מה-זאת עשה אלקים לנו?".
אין ספק כי צצים ועולים הרבה סימני שאלה.
איננו מתיימרים לדעת הכל. אבל כיוונים, בוודאי, שישנם. בקשנו "מהפכה חילונית" ו"קיבלנו אותה בגדול!" בקשנו לבטל את חוֹק החזיר. כדאי לזכור, שעל הנסיון להעלות חזיר על גבי המזבח, הזדעזעה ,בזמנו, הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה! וגם הפעם! ועוד איך!
הגרי"ד סולוביצ′יק זצ"ל בְּמַסָתוֹ המפורסמת "קול דודי דופק" כותב בין השאר: הייסורים- תפקידם לתקן את הפגום באישיותו של האדם. ההלכה מלמדת אותנו, כי עוון פלילי הוא זה בידי בעל הייסורים להחשות את מכאוביו ללכת לאיבוד ולהשאר ללא משמעות ומטרה. הסבל מופיע בעולם כדי לתרום דבר מה לאדם... "ועת-צרה היא ליעקב וממנה יושע!" כלומר, מתוך הצרה עצמה... מתוך השלילה צומח החיוב, מתוך האנטי-תיזה, מבצבצת התיזה...
אוי ואבוי לו לאדם, אם הייסורים לא הביאוהו לידי משבר רוחני, ונשמתו נשארה קפויה (=קפואה) ונעדרת סליחה! אוי ואבוי לו לסובל, אם אין נפשו מתחממת בלהט הייסורים. ואם אין החבלים מעלים את נר ה′ בו! עד כאן דבריו המאירים ומזהירים (תרתי משמע!).
לכן, מותר ואף חובה להסיק מסקנות אופרטיביות ממה שהתרחש, ממה שקרה. אין המדובר ,חלילה, בהטחת האשמות הדדיות. אבל מותר להצביע על ליקויים, שניתן ושצריך לתקן. ואם האמת תתפרש שלא כהלכה, אז יתכן, שבכהאי גוונא נאמנו עלינו דברי חז"ל: "שב, ואל תעשה- עדיף!".
* * *
