כח' תמוז ה'תש"עז 22/07/2017
שם משתמש
סיסמה

צניעות ונאמנות

צניעות ונאמנות
הנביא מלאכי מבטא את הקשר הראוי בין איש לאשתו בביטוי "כי היא חברתך ואשת בריתך"1[].
אחת מהגדרותיה של התורה ביחס למהות הזוגיות היא הנאמנות המוחלטת המחויבת בין איש לאשה שיש בה מחויבות עצמית של שני בני הזוג לבנות ולשמור את החיבור שביניהם.2]
"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה" (דברים כ"ב)."[3]
פעולת הקנין המייצרת את הקשר המחייב בין בני הזוג מבטאת את המחויבות והנאמנות שעומדים מאחורי הזוגיות האנושית, שבשונה מרובם המוחלט של בעלי החיים, יש בטבע האנושי התאמה ומוכנות לקשר אחד ונצחי המלא התחברות נפשית ושותפות מוחלטת.
חיים של זוגיות בעלת נאמנות עמוקה ומוחלטת מייצרים בחייו של האדם אושר ורוגע שמקרין על אווירת היחד של כל בני המשפחה.[4]
המגמה האלוקית מכוונת את היהודי להתבונן כיצד הוא מכניס את נפשו וכישרונותיו אל הקשר כדי להתחבר אל בן זוגו ובנוסף לכך להימנע מאורח חיים שעלול להפריד ביניהם.
הביטוי "חברתך" משמש ככותרת לחיבורים הרבים שיכולים בני זוג לבנות בקשר שביניהם, משותפות במחשבות ובשאיפות ועד שותפות ברגשות ובמעשים.
הביטוי "אשת בריתך" מדגיש את הנאמנות והמחויבות שצריך לחוש כל אחד מבני הזוג כלפי בן זוגו.
ההחלטה להתחתן, היא החלטה לקשור את עתידם במשותף, והשיתוף שעליו מדובר הוא שהמחויבות הראשונה של כל אחד מהם (אחרי המחויבות לקב"ה) היא כלפי בן זוגו[5] והוא ינסה לבנות איתו התאחדות נפשית ושותפות מעשית. כריתת הברית היא גילוי המחויבות שלהם שינסו לפעול במלוא כוחם להגשמת שותפות עמוקה זו.
מימוש הנאמנות מתקיים בהשקעה של כל אחד לבנות את החיבורים שביניהם, ובשמירה שלא לפתוח את נפשו לשותפות עם בן זוג חדש.
התורה וחז"ל מדריכים את הזוג לשמור על הנאמנות, כשאחד ממרכיביה החשובים היא הדרכת הצניעות. הצניעות עוזרת לצנוע לא לפתוח את נפשו ולהתחבר עם בן זוג אחר.  
הקנאה, כמידה טבעית הקיימת אצל בני אדם, מופיעה בצדק במערכת היחסים שבין בעל ואשתו, מפני שפגיעה בנאמנות מפוררת את החיבור וכאשר קיימת קנאה פרושו של דבר שיש פגם בחיבור במידה כזו שיש מקום לקנאה להתפרץ.[6]
פרשת ′אשה סוטה′ היא הביטוי לאי הקפדה של צניעות[7] מצידה של האשה שבגללה הבעל חושד ומקנא שאשתו כבר לא נאמנה לו לחלוטין.
גם אשה, כמובן, כשחושבת שבעלה מחפש ליצור קשר עם מישהי אחרת מתעוררת בה הקנאה הטבעית הבריאה כלשון חז"ל אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה".[8]
יש להיזהר מקנאה מוגזמת, שהיא תולדה של חוסר בטחון ושתלטנות של המקנא או ביטוי של חוסר אמון בסיסי בנאמנות של בן הזוג, ולכן חז"ל הדריכו ובארו את גדרי הצניעות הראוים בהתנהגות החברתית, כדי לעזור לכל יהודי לשמור על עצמו מפיתוח רגשות ומחשבות שיהיה לו קשה שלא להמשך אחריהן. ומצד שני, ציינו את החשש המוגזם והבעייתי שלא מוביל להעמקת הקשר ואף יוצר ניכור בין בני הזוג.[9]
גדרי הצניעות אינם תחליף לקשר העמוק, ועיקר עבודת הזוגיות היא לבנות את החיבור והשיתוף החם. כאשר קיים חיבור עמוק של אהבה בין בני הזוג יהיה קשה לפרק את נאמנותם, אך גדרי הצניעות באים גם במקרים אלו כדי לשמור מחשדנות מיותרת שתיגרם בגלל קלות דעת של בן הזוג או מחוויות שיפרצו סדק קטן באהבה הגדולה בין בני הזוג, סדק שעלול להתרחב עם הזמן.
השוני בין הדורות בהרגלים החברתיים עלול ליצור השלמה עם מצבים בעיתיים ביותר של חוסר צניעות מתוך כהות רגשות המלוות בהרגשה ומחשבה ש"כך כולם מתנהגים", ומצד שני עלול ליצור כעס רב על התנהגויות שנעשו בתמימות או מתוך לחץ חברתי ואינן משקפות פגם אמיתי בקשר של הזוג.
לפיכך יש לעיין בעקרונות ההלכתיים שהגדירו חז"ל ולהבין את טעמם ומתוך כך לפתח את הרגישות הראויה לדרך חיים שתעזור לבנין הזוגיות ולא תפריע לה.

הסתכלות בנשים
טבעו של האיש שהוא נמשך אחר יופיין של נשים. חז"ל מבארים שהקב"ה ברא את היופי באשה ואת האיש עם נטייה להנאה מיופייה כדי שהאיש ימשך אחריה ויהיה לו נעים  לטפח איתה קשר של זוגיות.
 כל בחור הבוחר אשה מוצא במראה שלה חן מסוים, ועל חן זה לימדו בית הלל לומר "כלה נאה"[10], ואמת יש בדבר מפני שבעיניו היא מצאה חן והערכת מראה אדם היא אישית[11].
אבל בתוך מהלך החיים עלול האיש להגיע למצב ש"מצא אחרת נאה הימנה"[12] וירצה להתגרש מאשתו מפני שאשתו לא מוצאת חן בעיניו.
ר"ע מסביר שזו עילה לגרושין מפני שחולשתם של גברים לאשה יפה יכולה להביא למצב שבאמת אשתו כבר לא מוצאת חן בעיניו והוא אפילו מזלזל ומואס בה, ואיזה טעם יש לנישואין כאלו.
המצב הקיצוני של תביעת גירושין מצד הבעל מנימוק זה אינו הרצוי לדעת חז"ל וגם אינו מצוי אצל רוב האנשים, אולם הפחתה בהערכה ובחביבות כלפי אשתו מצוי מאוד. העובדה שאדם נשוי נהנה מנשים אחרות וחושב עליהן אינה בהכרח זנות במעשה אבל זו למעשה זנות במחשבה, ולא יכול להתקיים בו היעוד הנפלא ביחס שבין איש ואשה "באהבתה תשגה תמיד".
חז"ל העירו על שלוש בעיות בסיסיות בהסתכלות בנשים:
  1. איסור עצמי מדאורייתא ("ולא תתורו"[13] או "ונשמרת"[14] או "לא תקרבו").
  2. האיש ממשיך לחשוב ולדמיין את אותה אשה.
  3. נסיון להתקרב אל אותה אשה ולמצוא חן בעיניה ולפתח איתה קשר של חביבות.
התורה מחנכת את האיש שאיסור ההסתכלות בנשים הוא רק תחילת ההתמודדות שלו בדרך לבניית נקיות מחשבה ושליטה עצמית.
עיקר החינוך לאיש הוא שלא לתת לחוויה הנעימה של ראיית אשה נאה לחלחל עמוק לנפשו ולהשפיע עליו.
קיימות מספר הדרכות בחז"ל איך לא לתת מקום משמעותי בנפש למראה היפה של אשה שאינה אשתו, אך ההתמודדות קיימת.
יש גברים שעקב טבע יצרם החזק או כתוצאה מעולמם הערכי-רוחני מיועדת אצלם הזהירות מהסתכלות בנשים למניעת בגידה ממשית במחשבות ואפילו במעשים, אך אצל הרבה גברים הזהירות היא דווקא מהסדקים הקטנים שנוצרים בנפש ביחס להערכתם את נשותיהם וחיבתם כלפיה.
חז"ל ביושר נפשם העמוק מכוונים את האדם לבנות דרך חיים העוזרת לאדם לא להגיע למשברים הקשים אלא להישאר נקי מבלבולים בנפש כבר מתחילת ההתדרדרות.
אומנם עיקר בניית החיבה של בעל כלפי אשתו צריך לנבוע מאהבה והערכה לאישיותה ומהשמחה בשותפותם בדרך ולקבל רק תוספת נעימות וחיבה עקב יופייה, ולכן עיקר בניית הקשר העמוק לאשתו לא צריך להתעסק בסור מרע (מראיית נשים יפות אחרות שכל איש יודע שכמובן מצויות מסביבו) אלא בעשה טוב של הגברת ההערכה לנפשה של אשתו, אך מקומה של הזהירות מפיתויים מבלבלי נפש צריך להיות מתוך אחריות המודעת למנגנונים האנושיים ולא מתוך התעלמות של חולשת אופי.      
העובדה שאופי החיים הציבורי היום מעורב מאוד (ובדרך כלל גם מאוד לא צנוע) מגביר את ההתמודדות של הזוג על שמירת החיבור הזוגי ומחייב לקחת בחשבון את הנטייה הזאת הן מצד האיש ביחס לנשים שבסביבתו והן מצד האשה ביחס לגברים שבסביבתה.
האחריות של האשה על צניעות לבושה תפקידו לשמור על המקומות המכוסים מעין זר ועל תשדורת של עדינות ואי הבלטת טיפוח המראה כדבר עיקרי באישיותה. לפיכך אחריותה של האשה היא גם ביחס להתבשמות ברבים ואופי ההתנהלות הקולני שלה בפרהסיא.
 
פיתוח רגשות בין גברים לנשים
הבעיה העיקרית בנאמנות בין בעל ואשתו היא בקשר נפשי של חיבה שמפתח אחד מהם כלפי מישהו/מישהי שאינו בן זוגו.
התפתחות רגשות, בשונה ממעשים, אינה התרחשות שאפשר לזהותה בקלות מפני שרק כאשר הרגשות עזים חשים על גופנו ובמודעות השכלית את השפעותיהן ובדרך כלל פיתוח רגשות זהו תהליך הדרגתי נבנה. בנוסף לכך, ביחס לרגשות קשה מאוד לשרטט קו תוחם של בתוך הגבול ומעבר לגבול מפני שאי אפשר לדייק בהגדרתם ומדידתם כמעשים.
קושי נוסף בהתמודדות עם התפתחות רגשות הוא שרגש אינו כח נפשי הנשלט בקלות ולפעמים בכלל אינו תחת שליטה, ולכן לאחר שהתפתחו רגשות קשה להחזיר את הגלגל אחורה (קשה אך אפשרי ברוב המקרים אם זה חשוב ומתאמצים).
קיימות סיבות שונות שבגללן יפתח איש רגשות כלפי אשה שאינה אשתו ולהיפך. לפעמים זו תוצאה של מצוקה מסוימת במערכת היחסים שבינו לבין אשתו[15] , ולפעמים זה משהו באישיות של האשה האחרת שקוסם לאיש יותר מאשתו, ולפעמים זו תוצאה של חוויות משותפות רבות שהוא עובר עם האחרת (כמו בשותפות בעבודה, משפחה קרובה וכדו′) ועוד סיבות המתפרטות לרוב.
חז"ל מדריכים את כל איש ואשה על עדינות ואחריות בגילוי רגשות כלפי בני המין השני כדי לא לפתח ביניהם חיבה אישית שאינה רצויה.
קיימים סוגים שונים של תקשורת בין אנשים שבו הם מבטאים יחס אישי. יש תקשורת העוברת באמצעות דיבור ויש באמצעות הכתב, יש תקשורת העוברת בהארת הפנים ויש בעשיית מעשים.  
יש לחלק בין תקשורת המבטאת נימוס ואז פרשנותה אינה אישית בינו לבינה דווקא, ובין תקשורת המבטאת חיבה ויחס אישי.[16] הגבול ביניהם כמובן אינו חד וברור וניתן לפרשנות ע"י כל אחד מהצדדים, וכאן בדיוק טמונה הבעיה העיקרית.
חז"ל עוררו את היהודי להפנים את אחריותו לעצמו ולסביבתו שלא לגלגל את עצמו למקום רגשי שלא תכנן אותו מראש (וכל שכן שלא לתכנן תכנונים שאינם מוסריים) ובעיקר לקחת בחשבון שפעולות מצידו עלולות להתפרש ע"י הצד השני שלא כפי שתכנן בעצמו.
לגבי תקשורת באמצעות דיבור כותב השו"ע[17] "אין שואלים בשלום אשה כלל, אפילו ע"י שליח, ואפילו ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים. אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה."
רש"י מסביר שהבעיה בשאילת שלום היא "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה ...שמרגיל ליבה ודעתה אצלו", דהיינו הפניית תשומת לב אישית (דרישת שלום) שלא אגב מפגש מקרי (שיחה ארעית מזדמנת) היא מעבר לנימוס מפני שהיא משקפת את העובדה שהוא זוכר אותה וחשוב לו להזכיר לה שהוא זוכר אותה.[18] תשדורת כזו מפתחת חיבה אישית בין אנשים מפני שלכל אדם נעים לדעת שמתעניינים בו באופן אישי.
באופן כללי לא צריכה להיות לאיש התעניינות בחייה הפרטיים של אישה אחרת אלא אם כן זה מגיע במקרה של נימוסין או חסד, אך גם במקרה של נימוסין וחסד יש לעשות זאת בזהירות שלא ללבות את הצד האישי שביניהם.
נימוסין זו צורת התנהגות המשדרת כבוד והתחשבות לזולת אך ברור שזו אינה התנהגות אישית כלפי פלוני מסוים אלא התנהגות רגילה כלפי כל האנשים. כך גם חסד זו פעולה שיש בה עזרה וסיוע לזולת אך ברור שזו צורת התנהגות של המסייע כלפי כל האנשים ולא חסד הנובע מנסיון להתקרב אל המסתייע.    
הרב קוק מבאר שהסיבה לכך שבמערכות תקשורת בין גברים לנשים יש ללכת על גבול דק ועדין היא מפני שקיימים פה שני ערכים מקודשים שצריכים להתקיים בו זמנית, ובין גברים ונשים הם נמצאים במתח מתמיד, והם אהבת וכבוד הבריות ומולו צניעות:
"מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל מפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות ... מידת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדיבורים הנוחים היה ראוי להיות שוה בין במינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה.
הצנוע מכיר שלא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי אם מפני התכלית הכללי היפה."[19]
מידת הצניעות היא פיתוח הרצון לשמר את העדינות בין המינים ולא לעורר רגשות וקשרי ידידות שיפגמו לאורך זמן בתא המשפחתי עקב קשר מסוים הנרקם בנפש בין איש ואשה שאינם בעל ואשה, קשר שחוצץ וחוסם את הקשר בין איש לאשתו להתרחב ללא הגבלה.
מידת צניעות בריאה אינה הפחתת הרגישות לסביבה. צריך להיות בעל חמלה ורחמים כלפי כל איש ואשה אלא שצריך לשמור על אופי הבעת החמלה שלא תתבטא כרצון לפתח את הקשר של האנושיות לקשר של ידידות אישית.   
חז"ל מבארים שעצם המפגש של איש עם נשים אחרות מוצלחות יותר מאשתו עלול להביא, כתוצאה מההשוואה, לאכזבה מאשתו וזלזול בה וכנגד ההתמודדות הזו צריך האיש לפתח ולחזק את ההערכה והשמחה שלו באשתו. במקרים אלו מרכז הדיון היא אשתו לטוב ולרע.
אך הבעיה הגדולה יותר היא פיתוח הקשר הרגשי המשותף עם אשה אחרת שיוצר עבור האיש התחלה של שותפות נוספת בנפש וזו כבר אינה אכזבה והתרחקות מסוימת מאשתו אלא זו התחלת התחברות לאשה אחרת. במקרה זה מרכז הדיון היא האשה החדשה ולא אשתו.
חז"ל העירו והזהירו להישמר בפיתוח הרגשות בעיקר מנשים שהן חלק ממעגל החיים הטבעי של האיש, כמו חמותו[20], כלתו[21], גיסתו[22], שכנתו ונשים שעובד עימן[23], מפני שעקב תדירות המפגשים ביניהם ושלל החוויות המשותפות שלהם עלול להתקיים טשטוש גבולות שיובילו לפריצת קשרים רגשיים לא רצויים. מצד אחד אלו מעגלים חברתיים שיש לגלות כלפיהם רגישות והתייחסות כדרך הטבע[24] וכמידת יהודים שהם רחמנים וגומלי חסדים ומצד שני יש לשמור על מרחק של עדינות וכובד ראש בשיחה עימן.          
 

[1] מלאכי ב′,י"ד
[2] חז"ל מתארים את היונה כסמל של אהבה ומקשרים זאת לנאמנות בינה ובין בן זוגה מפני שאין נאמנות נפשית ללא אהבה ואין אהבה ללא נאמנות נפשית. וכך מובא בערובין ק′: ביחס לנאמנות "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין ... ועריות מיונה (רש"י- "שאינו נזקק אלא לבן זוגו") ", ובברכות נ"ו. ביחס לאהבת איש ואשה "אמר לו (רבא לבן הדיא פותר החלומות) חזאי (ראיתי בחלומי) תרתי יוני דפרחן א"ל תרתין נשי מגרשת" ומבאר הרב קוק (עין איה ברכות פ"ט,פסקה צ"ב) "אהבת המשפחה היא הברכה הגדולה בחיים, אמנם רק במקום ששם נמצא תביעה פנימית לחיי משפחה של אהבה נאמנה, רק שם הכרח להמצא מקרה הגרושין כשאין הנפשות מתקבלות זו לזו." 
[3] רמב"ם – אישות- א′,א′.
[4] הרב קוק – עין איה שבת- ב′,ק"ו – "השקט הנמצא במצב המשפחה, העונג, האמון, האהבה, השלום ונחת הרוח, הנמשך מהיחש הבטוח של כל איש לאשת בריתו, שמזה תוצאות לאהבת בניו, וההשפעות הטובות שיוצאות מזה על כל מרחב החיים הכלליים והפרטיים הלא אין להם ספורות. והנה כאשר נחקור אל עמק יסודם במה האמון הזה תלוי גם בבית המלא ביותר צניעות והוד קדושה נמצא שהיסוד העיקרי לזה הוא ההכרה הפנימית ..."
[5] השותפות עם בן הזוג חשובה מהשותפות עם ההורים ולכן נאמר למתחתן "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד."
[6] סוטה ג′. – "תנא דבי ר′ ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (במדבר ה′,ט"ו), מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה. ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה דתניא וקנא את אשתו רשות דברי ר′ ישמעאל ר"ע אומר חובה ..."   
[7] סוטה ג′. – רב אשי מסביר שסיבת הקנאה היא שעברה על הבעל רוח טהרה ומבאר רש"י "ששונא את הפריצות".
[8] מגילה י"ג. – חז"ל מספרים שכששתקה אסתר ולא גילתה לאחשורוש את עמה ומולדתה ניסה אחשורוש לפתותה ולהוציא ממנה את המידע ולכן ניסה באמצעות איסוף נוסף של נשים (שיבדקו על ידו) לעורר את קנאתה.
[9] גיטין צ′. – "וזו היא מידת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא" ומבאר רש"י "בעלה של מרים מגדלא נשייא היה, וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם, ומידה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו."
[10] כתובות י"ז. , כדברי המהר"ל (נתיב האמת פ"א) "כי אין זה נקרא דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באים לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דברבכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו ... אבל במערבא היו אומרים ′לא כחל ולא שרק ויעלת חן′, דבר זה יותר ראוי לאומרו שהרי באמת היא מעלת חן בעיני החתן ואין כאן מדבר שקר תרחק כי החן הוא אצל החתן שנשאה."
[11] סוטה מ"ז. – "אמר ר′ יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על מקחו". ומבאר רש"י שם "חן אשה תמיד על בעלה ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו".
[12] גיטין צ′. – "ר′ עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו" (דברים כ"ד,א′)"
[13] ר′ יונה – אגרת התשובה (סימן י"ח) ושערי תשובה (שער ג′ סעיף ס"ד)
[14] סמ"ק – מצוה ל′
[15] כדברי בית הלל (גיטין צ′.) לסיבת גרושין מפני "שהקדיחה תבשילו".
[16] עזר מקודש (אבהע"ז- כ"א,ו′) – "הנהוג לילך אחר המילה לומר ליולדת מזל טוב היינו מצד שאין זה בחינת סגנון שאלת שלום אשה שיש למנוע רק הוא בקשת תפילה שיהיה למזל טוב ... אלא ודאי שרק דרישת שלום בסגנון דרישה הנהוגה בעולם להראות אהבה זה לזה רק זה מהנמנע לנשים." (יש לציין ש"סגנון הנהוג בעולם" מדובר בסגנון הנהוג בעולמם של יראי שמים ולא בסגנון של עולם פרוץ).
[17] שו"ע אבן העזר – כ"א,ו′. ומקורו בגמרא קדושין ע′.ובראשונים שם.
[18] וכך מחלק הרא"ש (קדושין- ד′,ד′) בין התעניינות באמצעות בעלה כדרך נימוס לבין מסירת דרישת שלום "... והא דקאמר בבבא מציעא (פ"ז.) דע"י בעלה שואלים היינו לשאול לבעלה היאך שלומה וניהוגה ... אבל כי הך עובדא דהכא שאמר רב נחמן לרב יהודה שישלח לה דברי שלומים על ידו כי האי גוונא אסור אפילו ע"י בעלה".
[19] מידות ראיה – מידת הצניעות
[20] פסחים קי"ג. – "אמר ר′ יהושע בן לוי ... והוי זהיר מאשתך מחתנך הראשון מאי טעמא רב חסדא אמר משום ערוה ..." והוסיף הרשב"ם שם "והוא הדין לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך להיזהר חמיו יותר."
[21] קדושין פ"א: - "אמר ר′ טרפון היזהרו בי מפני כלתי" (זהירות מיחוד)
[22] רמב"ם (אישות- ט"ו,י"ח) – "וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ... ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא תעבור עליו רוח קנאה."
[23] קדושין פ"א: - "רב ביבי אקלע לבי רב יוסף בתר דכרך ריפתא א"ל שקולו דרגא מתותי ביבי והאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד? שאני רב ביבי דשושבינתיה הוה וגייסא ביה." (וביאר שם רש"י "שושבינתיה"- "בעלת ברית שלו").
וכן בשו"ע (אבהע"ז- כ"ב,ה′)- "...ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיתה קרובתו לא יתיחד עמה ואע"פ שבעלה בעיר"    
[24] ערוך השולחן (אבהע"ז- כ"א,סק"ח) – "ובבתו וכלתו ואחותו נראה שאין איסור כלל בשאלת שלומם דלא שייך בהו קירוב דעת, דדרך ארץ הוא שהאב שואל בשלום זרעו וחוב הוא עליו וכן אח לאחותו. ועיקרי הענינים האלה תלוי הכל לפי דעת ויראת שמים ואם יצרו נכנע וכפוף לו ..."
 
7 תגובות הוספו לדף זה
 
 
2. 
3. 
4. 
5. 
6. 
7.