יט' אדר ב ה'תש"פד 29/03/2024
שם משתמש
סיסמה

פרשת שלח לך

 

תקשורת
 
"ויהס כלב את העם אל משה. ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!"[1]. רש"י מפרש: "ויהס כלב" - השתיק את כולם. "אל משה" - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?! השומע, היה סבור שבא לספר בגנותו. ומתוך שהיה בלבם על משה, בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: והלא קרע לנו את הים! והוריד לנו את המן! והגיז לנו את השליו!
 
בשעה קשה זו של אנדרלמוסיה במחנה, כאשר ברקע נשמעים הדיה של מרידה. כשיש בכיות וצעקות, כאשר איש איננו מסוגל לשמוע את זולתו. בשעה קשה זו מעסיקה את כלב בעיה אחת ויחידה - כיצד הוא חודר ללב העם נוכח המציאות הקשה במחנה. ובזכות הבנתו הנפלאה בנבכי הנפש הוא עושה זאת.
 
דעת הקהל
 
הגמרא[2] מתארת את שקרה ואומרת: אמר רבי חיא ב"ר אבא: מלמד שנטלו אבנים וזרקו כלפי מעלה! כלפי שמיא! ובאר שם המהרש"א: מדסמיך ליה בחד קרא: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכבוד ה′ נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל". משמע ליה, אשר הלשון: "וכבוד ה′" הוא דבוק עם לרגום אותם באבנים, דלעיל מיניה[3].
ישנה התלהמות בקרב המחנה. וכך אומר המדרש[4] על הכתוב: "ותרגנו באהליכם": "דברי נרגן, כמתלהמים"[5] - כאדם שיש לו מת, והוא צווח ובוכה. כך הם: כיוון שבאו מתוך הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל. כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו מה לך, מרי? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם. אומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי וכלותי! היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם! היאך עתידים לשלוט בכם! מי יוכל לראות פני אחד מהם! והתוצאה לא אחרה לבוא: מיד, הם כולם גועים בבכיה: בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה! וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד. עד שנעשו ששים ריבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום. מנין? ממה שקרינו בעניין: "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם".
 
כלב בן יפונה עולה לדוכן הנאומים לשאת את דבריו. הכל משתתקים, והוא משיג קשב רב! איך הוא עשה זאת? התשובה לכך נעוצה בפתיחת דבריו. היא מצאה חן בעיני מאזיניו. הוא נטע בשומעיו את התחושה כי: הוא משלהם. "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?!" - כלומר יש בידו עוד דברים, העשויים לחזק את התיאוריה של העם. ואזי, כשכבר הוא נכנס עם בדברים, מצליח כלב להחדיר את הקול המאזן, את הבלם השקול והאמיתי.
 
הקשבה או אטימות
 
בני ישראל עסוקים בעצמם, הם טרודים להצדיק את עצמם. אוזנם אטומה מלשמוע את האחרים. הלב אטום, המוח מוטרד! ובמציאות שכזו, של הסתגרות "בחדר האטום", קשה להביאם לשמוע את צפירת הארגעה. כלב מוצא סדק צר, אשר מבעדו יצליח להבקיע את חומת האטימות. כלב מודע לכללי הלכות איסור והיתר: כי איידי דטריד למיפלט - לא בלע![6] ההסתגרות והאטימות הם דמות דיוקנו של מי שמוטרד להיות צודק במחיר של אי הצדק.
אלו הם כוחות הנפש! האדם מוכן בכל מחיר ובכל תנאי וזמן לשמוע את עצמו. אבל את האחרים, לאו דוקא! אך ברגע שנסדקת האטימות, אזי כבר אפשר לפרוץ, להרחיב ולהכתיב את האמת.
זכותו הגדולה של כלב היא העובדה, שהוא הצליח להביא את מי שאיננו שומע, להיות מאזין, מטה אוזן. אין זה פשוט לו לאדם להטות אוזן קשבת לדבריו של האחר. האדם מתקשה להאזין לרחשי הלב של הזולת. יתכן, כי הוא חושש שמא הוא מאבד מה"אני" שלו. ולכן הוא מתעקש לאטום אוזניים. שלמה המלך, ע"ה, אמר על שכזה: "דרך אויל, ישר בעיניו!"[7] ולעומתו: "ושומע לעצה - חכם!" מי שעצת עצמו נראית בעיניו "ישרה", הרי ש"ישרות" זו מסנוורת את עיניו, משלה אותו ומעוותת את המציאות.
 
להקשיב מחלב אילים
 
יש בה בשמיעה כנה הקרבה מסויימת. הקושי של ביטול העצמיות עומד בפניה. וזהו איננו דבר של מה בכך. ואת היחס בין השמיעה להקרבה לומדים משמואל הנביא, העורך לפני שאול אנלוגיה בין שמיעה לקרבן.
 שאול יוצא למלחמה בעמלק ומקבל הנחיות ברורות ומוגדרות: "עתה לך, והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו! והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור!"[8] שאול שב מהמלחמה. אך, "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב. ולא אבו החרימם". ובשובו מצהיר שאול בפני שמואל כי: "הקימותי את דבר ה′!" ושמואל מתחקר את שאול: "ומה קול הצאן הזה באוזני? וקול הבקר, אשר אנוכי שומע?" ושאול מסביר: "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח ל-ה′ אלוקיך!" וכאן מופיעה תגובתו של שמואל: "ויאמר שמואל: החפץ ל-ה′ בעולות וזבחים?! הנה שמוע - מזבח טוב! להקשיב - מחלב אילים!"[9]
הנה שאול מכריז: "שמעתי בקול ה′!" ושמואל מכחישו: "למה לא שמעת בקול ה′?"[10] כלומר, מה שנדמה ששמעת, זוהי שמיעה עצמית. נשמעת לתכתיביך האישיים. שמעת את עצמך! ושמואל עורך אנלוגיה בין שמיעה לקרבן: "הנה שמוע - מזבח טוב! להקשיב - מחלב אילים!" גם שמיעה היא הקרבה!
 
אוזניים להם . . .
 
המדרש[11] מונה ארבעה שומעים: יש שומע - והפסיד, יש שומע - ונשכר, יש לא שומע - ונשכר, ויש לא שומע - ומפסיד! "וכך היה מונה": יש שומע - והפסיד, זהו אדם הראשון שנאמר: "ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך"[12]. ומה הפסיד? שנאמר: "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב!"[13] שומע ונשכר, זהו אברהם אבינו, שנאמר לו: "כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה![14] ומה נשכר? שנאמר לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע!" לא שמע - ונשכר, זהו יוסף. שנאמר: "ולא שמע אליה לשכב אצלה"[15]. ומה נשכר? "ויוסף, הוא השליט על הארץ!"[16] לא שומע - והפסיד, אלו ישראל, שנאמר: "ולא שמעו אלי ולא הטו את אוזנם"[17]. ומה הפסידו? "אשר למות - למות! ואשר לחרב - לחרב!"[18] ונאמר: "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו!"[19]
בן סורר ומורה נענש, עקב שלא שמע. דכתיב: "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו ואמרו אל זקני עירו: בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו! זולל וסובא! ורגמוהו כל אנשי עירו"[20].
אין זה פשוט כלל וכלל לשמוע. צריך להיות בעל תכונה מיוחדת כדי להיות שומע. ועוד יותר מזה צריך כשרון מיוחד כדי להפוך אדם אטום למאזין ושומע, וכזה היה כלב!
 
שומע לעצה – חכם
 
רבקה השומעת את דברי עשו, בנה: "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי!"[21] מקבלת עם יצחק החלטה בנוגע לעתידו של יעקב: "ויוגד לרבקה את דברי עשו, בנה הגדול, ותשלח ותקרא ליעקב, בנה הקטן. ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להורגך. ועתה, בני, שמע בקולי, וקום ברח לך אל לבן אחי, חרנה! וישבת עמו ימים אחדים, עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך, ושכח את אשר עשית לו . . ."[22]. יעקב מציית לצו וממלא אחריו: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו, וילך פדנה ארם". יעקב עוזב במקום ובזמן את הבית. הוא מבין את משמעות הסכנה האורבת לו.
המדרש[23] דורש את יעקב אבינו לשבח: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו". הדא הוא דכתיב: "כל דרך איש - ישר בעיניו!" "כל דרך איש - ישר בעיניו" זהו שמשון. "ויאמר שמשון אל אביו: קח אותה לי, כי היא ישרה בעיני!"[24] "ושומע לעצה - חכם!" זהו יעקב. "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך . . .".
מהי ה"חכמה" של יעקב, אותה מציין המדרש, על רקע המידע המוקדם, אשר הגיע אליו בעוד מועד, כי חייו בסכנה? מבחינה הגיונית, זה מה שהיה יעקב צריך לעשות. אולם, זוהי גופא החכמה הגדולה. יעקב דחק את שיקוליו האישיים ויצא לדרך, בגלל בקשת אביו ואמו. החכמה הגדולה היא להשתלט על הבנתו העצמית, לסלק את השיקולים האישיים הצידה, ולבצע את הדברים, רק משום ש"שומע לעצה - חכם".
 
המדרש מציין את שמשון כדוגמא ל"כל דרך איש, ישר בעיניו". שמשון לא חלי ולא מרגיש, כי בעצם, אותה הישרות בעיניו, היא הפח שטמן לעצמו. ודרך זו דרדרה אותו עד לשלב שבו סגרו עליו עמודי בית דגון. וישרותו של שמשון נתגלתה כעקומה חדה.
 
הדרך הטובה ביותר להפוך אדם אטום לשומע, היא להביאו לידי כך, שהוא בעצמו ישמיע לעצמו, את הדברים אותם אני מעוניין לומר לו. דוגמא לאישיות שכזו היה אברהם אבינו, ע"ה. המדרש[25] מספר על ה"סדר" שעשה אברהם אבינו בחנות הצלמים של אביו, בשעה שהלה נעדר לזמן מה מהמקום. ולתמיהתו של תרח על ההרס שהיה במקום, השיב אברהם כי אחד הפסלים אחראי לכך, והוא אשם באנדרלמוסיה שיש כעת בחנות. תרח שהתקשה להאמין לאברהם כי פסל מסוגל לעולל ולפעול, הבין את אשר רמז לו בנו. "כל דרך איש - ישר בעיניו!" "דרך אויל - ישר בעיניו!"
המדרש[26] מתאר מצב קשה: אם יפול אדם מראש הגג, כל גופו לוקה. והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטייה בראשו, וכן בידיו, וכן ברגליו ובכל אבריו. נמצא כולו רטיות. אני איני כן - אומר הקב"ה - אלא רמ"ח אברים באדם הזה, והאוזן, אחד מהם. וכל הגוף מלוכלך בעברות, והאוזן שומעת, וכל הגוף, מקבל חיים! "שמעו, ותחי נפשכם!"[27] לכן אמר: "שמעו דבר ה′, בית יעקב!"[28] וכן אתה מוצא ביתרו, שעל ידי שמיעה זכה לחיים. ששמע והתגייר. שנאמר: "וישמע יתרו . . . את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו!"[29]
 
סם החיות של האדם נמצא באוזן. כך כותב רבנו יונה בשערי תשובה[30]. ולכן אם חרשו - נותן לו דמי כולו![31]
 
לכלב בן יפונה היתה את אותה הסגולה לחדור לתוך אוזנו של הזולת ולהשפיע עליו. הוא הצליח לחדור את הקליפה העבה של קרום האוזן "ולהשתחל" פנימה. ולכן זכה לאותה מחמאה: "עבדי כלב". וכל כך למה? "עקב היתה רוח אחרת עמו!"[32]                                                                                                                                                                                                                                   


[1] במדבר יג/ל.
[2] סוטה לה.
[3] ועיין בהסבר "התורה תמימה" שם באו"ק ז′, שדייק מכך ששם ה′ מופיע קודם הפועל. שכן, בדרך כלל, כתוב ההיפך: "וירא אליכם כבוד ה′!" וירא כבוד ה′ אל כל העם!" ועוד. ואילו כאן נאמר: "וכבוד ה′ נראה". משמע בפתאומיות.
[4] ילקוט שמעוני בפרק יד.
[5] משלי יח.
[6] טור, שולחן ערוך יורה דעה סימן ע.
[7] משלי יב/יד.
[8] שמואל א′ טו/ג.
[9] שם טו/כב.
[10] שם טו/ יט,כ.
[11] ילקוט שמעוני לבראשית ג ברמז לב.
[12] בראשית ג/יז.
[13] שם ג/יט.
[14] שם כא/יב.
[15] שם לט/י.
[16] שם מב/ו.
[17] ירמיהו ז/כו.
[18] שם טו/ב.
[19] ישעיהו א/יט.
[20] דברים כא/יט-כא.
[21] בראשית כז/מא.
[22] שם כז/מב-מה.
[23] בראשית רבה סז/יב.
[24] שופטים יד/ג.
[25] בראשית רבה לח/יג.
[26] שמות רבה כז/ט.
[27] ישעיהו נה/ג.
[28] ירמיהו ב/ד.
[29] שמות יח/א.
[30] שער ב′ או"ק יב.
[31] בבא קמא פה:
[32] במדבר יד/כד.