טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת חוקת

השבוע אנו נפגשים עם אוירה חברתית של מרירות ותלונות כנגד המציאות:
" ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וישלח ה′ בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה′ ובך התפלל אל ה′ ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה′ אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי."[1]
רש"י מבאר את סיבת קוצר הרוח והתסכול של העם
"כיון שמת אהרן ובאת עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת המרגלים שנא′ וסעו המדברה דרך ים סוף (דברים א′,מ′), וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות ... ותקצר נפש העם בדרך, בטורח הדרך שהוקשה להם, אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו, כך חזרו אבותינו ונשתהו שלושים ושמונה שנה עד היום הזה לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך.
רש"י מתאר חוויה של יאוש.
לא ′טורח הדרך′ כשלעצמו הוקשה להם אלא ההבנה ש′היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו′, הציפיה הנכזבת[2] מתישה את הנפש. רש"י מוסיף שבנפשם נבנתה תובנה ותחושה מעיקה אף יותר, שזו לא הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה מפני ש′כך חזרו אבותינו ונשתהו′ וגם אנחנו הולכים בדרך ללא מוצא.
חווית היאוש מתעוררת כאשר מסלול ההליכה עובר דרך מקומות שמזכירים משברים גדולים שעדיין לא השתחררנו מהם ′הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת המרגלים′, המעבר באותם מקומות מעורר בנפש זיכרונות ותחושות, באופן לא רצוני, המעוררות שוב את תחושת חוסר האונים.
המדרש מדגיש שאנשים ללא חזון נשברים מהר יותר מול הקשיים מכיון שחוסר היעוד מוליד ריקנות ביחס למצב העכשוי
"ותקצר נפש העם בדרך- והלא כתיב ורוחך הטובה נתת להשכילם (נחמיה ט,כ) אלא אותן שיירות שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה."[3]
המחשבה על כך שהעתיד אינו מספיק אופטימי גורמת לאנשים להפוך להיות בעלי עין רעה, מרירים ומתלוננים.
המשברים, המרירות והעיפות הנפשית הם סבל נפשי אנושי כבד, אך הם גם פוגמים באדם רוחנית בכך שמרחיקים ממנו את המודעות לטוב ה′  
"ר′ יודן אומר הנחשים שהיה הענן שורף אותם ועושה אותם לגדר למחנה להודיעם ניסים שעשה להם המקום, אותם גרה בהם"[4]
כשהלכו ישראל במדבר עשה עמם הקב"ה חסד מופלא האכיל אותם במן ,האוכל השמימי, ועטף אותם בענני כבוד כדי למנוע מהם כל צרה. אך בכך לא הסתיים הטוב האלוקי, אלא אותם הנחשים המצויים במדבר נלקחו באופן ניסי ע"י הקב"ה ושימשו כגדר חיה מסביב לענן כדי שלא יקרב אף אדם או חיה למחנה ישראל. אבל נפשם התרגלה לטוב האלוקי ואף שכחה ממנו וכאשר מתעורר הקושי והתסכול אצל האנשים הם מתבוננים על המציאות בעין שלילית ומתלוננים על המן ′הלחם הקלוקל′ שבאמת טעמו ואיכותו נפלאה אבל המרירות גורמת להם להסתכל אף על הטוב ביותר כרע ממש.
התגובה האלוקית ביחס לתלונות אלו חושפת טפח מדרך ההנהגה האלוקית בעולם.
פתאום הנחשים ששימשו עד עתה (כארבעים שנה!) כמגינים לאומה משנים את מגמתם ומתחילים לתקוף את ישראל ′וינשכו את העם וימת עם רב מישראל′.
הרש"ר הירש מבאר שהטוב האלוקי עוטף את האדם כל עוד הוא ראוי לכך אבל כאשר הוא חוטא ופוגם בקדושתו הוא אינו ראוי לברכה האלוקית והקב"ה מסיר ממנו את ברכת השפע ואת הגנתו.
"פירוש שלח בלשון קל, הוא: לשגר להניע דבר לקראת מטרה. ואילו שלח בלשון פיעל הוא עפ"י רוב לפטור דבר ולשחרר אותו לא לעכב אותו ולא לעצור בעדו, להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולתת לו לנוע כרצונו... גם כאן אין פרושו ה′ שיגר נחשים, אלא הוא שחרר את הנחשים ולא עיכב בעדם. משום כך לא נאמר כאן נחשים שרפים אלא הנחשים השרפים, הם היו במדבר מאז ומתמיד אך עד כה ה′ עיכב אותם בכוחו. עתה ה′ הרפה מהם והנחשים של המדבר הלכו בדרכם הטבעית וינשכו את העם."[5]
כאשר האדם ראוי הוא זוכה לשפע מאת ה′ שכולל בתוכו הגנה מיוחדת מהפגעים המצויים בטבע, אבל כאשר הוא מקלקל בעצמו אינו ראוי להגנה מיוחדת ויצטרך להתמודד לבדו מול הבעיות והצרות.
החזקוני מדגיש שהעונש שמופיע קשור באופן ישיר לפגם השורשי שהוא עין רעה, ולכך רומזים הנחשים.
התלונות והנחשים מופיעים זמן קצר אחר פטירת אהרון, ′ויסעו מהר ההר′ שם נקבר אהרון ואז ′ותקצר נפש העם′. אהרון היה הסמל והדוגמא באומה לעין טובה וכשמת אהרון נוצר חלל רוחני בעם בעבודה הרוחנית של עין טובה וחלה התדרדרות חמורה אצל העם.   
"...הם הנחשים שהיה הענן שורף שהיו בזכותו של אהרן, עכשיו שנסתלקו במתתו היו הנחשים מזיקים."[6]
הטהרה הרוחנית של אהרון ששיאה היה טהרת העין הטובה זיכתה את האומה בהגנה ניסית של עננים שמנעו שנים רבות את פגיעת הנחשים, אולם פטירת אהרון שהובילה לירידה רוחנית וביטלה את הגנת העננים איפשרה לנחשים להתקרב ולפגוע כיון שהעם היו נטולי זכות רוחנית. 
מדוע העונש היה דוקא במתקפת נחשים ולא בהפסקת ירידת המן או בהעלמות באר מרים?
חז"ל מבארים ששורש החטא לא היה התלונה על המן אלא השורש הוא המציאות הנפשית של עין רעה שהסתכלה על המן בתור ′לחם קלוקל′ והתלוננה והוציאה שם רע על טוב ה′.  
"מה ראה ליפרע מהם בנחשים , אלא נחש הוא פתח בלשון הרע תחילה ונתקלקל ולא למדו ממנו וידברו לשון הרע על הקב"ה, יבוא נחש מי שהתחיל בלשה"ר תחילה ונתקלל ויפרע ממספרי לשון הרע ... יבוא נחש שאוכל מינים הרבה ובפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי מין אחד וטועמים מינים הרבה."[7]
המן היה רק הדבר שעליו ′התלבשה′ המרירות והעין הרעה אבל החטא היה בלשון הרעה על ה′ ולשם צריך לכוון את התיקון, לכן שולח הקב"ה נחשים המסמלים את חטא העין הרע והלשון הרעה כדי לעורר ולמקד את העם לתשובה באמצעות זיהוי שורש הבעיה.
העין הרעה והלשון הרעה שזורים יחדיו ולשניהם מרמזים הנחשים. זהו עונש כואב ביותר אך גם מכוון ומעורר לתיקון.
לאחר העונש פונים העם בתפילה של חוסר אונים אל ה′, אך זה עדיין לא מספיק לתיקון. 
"ויאמר ה′ אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי"
הרש"ר הירש מסביר שהרפואה מנשיכת הנחשים תהיה דוקא באמצעות פעולה מוזרה של התבוננות הננשך בנחש הנחושת כי
"נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל ורק כח הנס של ה′ הרחיק אותם מעליו עד כה והוא הרחיק אותם עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומם. ועתה כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה′ ירחיק את הנחשים. כך ירגיש תמיד בקיומן של הסכנות שהגנת ה′ מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה בלא שנהיה מודעים להם. ונמצא שכל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה′ וטובו ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים."[8]
ציפיה נכזבת, תסכול ומרירות מדברים המתרחשים לעינינו במציאות הם תגובה אנושית טבעית, אך העובדה שאדם נחלש ונשאב אל התסכול ונהיה קצר רוח ומביט בעין רעה זו פעולה בחירית שתלויה בכל אחד. להיות בעל עין רעה זו מסכנות נפשית אך היא גם עיוות וכפירה רוחנית שחובה להתרחק ממנה מאוד.
הנחשים הנושכים מופיעים בחיים בצורות שונות כשהיכולת להרפא מהם הוא להתבונן בטוב האלוקי הניתן לנו במתנה, לשמוח בו ולהודות לו על כך.
 


[1] במדבר כ"א,ד′-ט′
[2] גם החזקוני והבכור שור מדגישים את הציפיה הנכזבת מתוך הטענה ′כי אין לחם′ החושפת את תחושות הלב "עד עתה היינו סבורים ליכנס לארץ ומתאוים לאכול מתבואתה".
[3] תנחומא חקת י"ט
[4] תנחומא שם
[5] רש"ר הירש כ"א,ד′-ה′
[6] חזקוני כ"א,ו′
[7] תנחומא שם ומובא גם ברש"י
[8] רש"ר הירש – כ"א,ח′