פיצה, שמכינים מעיסה שבלילתה עבה ומרדדים אותה, דינה כפת לכל דבר. ומברכים עליה "המוציא" ולאחריה-ברכת המזון. ואם בלילתה דקה וכל חתיכה, נפחה פחות מכביצה-רצוי לאוכלה בסעודה עם פת דוקא. ואם נילושה בחלב או בשמן, ברכתה "מזונות" ו"על המחיה" אלא אם כן אוכל הוא כמות בנפח של 234 סמ"ק, ואז מברכים "המוציא" וברכת המזון.
מקור הלכה זו בשו"ע בסי' קס"ח סע' טו"ב: פשטידא הנאפית בתנור בבשר או בדגים, או בגבינה מברך "המוציא" וברכת המזון. במה שונה דין זה מן המובא שם בשו"ע קס"ח, סע' ז'? שם נכתב: פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. וברכתה "מזונות" ו"על המחיה" (שם בסעיף ו').
הסברה פשוטה- בגמרא בברכות (מ"א ע"ב) נפסק שעל פת הבאה בכיסנין מברך "מיני מזונות" ואפילו אם באה בתוך הסעודה. וכתב הב"י בסימן קס"ח דהיינו טעמא שמברכים עליה "בורא מיני מזונות" ולא "המוציא" מפני שלא קבעו חכמים לברך "המוציא" ושלוש ברכות (ברהמ"ז), אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו. לפי זה, יש לומר דדווקא שבפת שנילושה עם שקדים, תמרים, אגוזים וכדו' שמטרתה לקינוח לכן נידונה כפת הבאה בכיסנין. מה שאין כן פת הממולאת בבשר או בגבינה- זו נאכלת לשביעה. ועיין במג"א קס"ח סע' מ"ד שכתב כן בשם השל"ג והשל"ה. והיינו בשר או דגים וכיו"ב אפילו לא קבע עליהם, הרי הם נחשבים פת. דהנהו לא מבטלי תורת לחם. דהם עצמם מזון, מה שאין כן פירות- דהיינו קינוח. עיין סעיף ז'.
ובאמת בפסקי הריא"ז ברכות פ' והל' א' אות י"ג שהביא בקיצור בשלטי גיבורים הנ"ל כתב כך: פת הבאה בכסינין והוא פת העשוי בדבש, או במיני תבלין, שעושים אותו כעין מיני מתיקה לקינוח סעודה. מי שקובע סעודתו עליו מברך עליו "המוציא" בתחילה וברכת המזון לבסוף. ומי שאינו קובע סעודתו עליו, מברך עליו בתחילה "בורא מיני מזונות" ולבסוף- ברכה אחת מעין שלוש.ומור זקיני הרב, באר שהמוליאתות הנאפות בתנור שהן מלאות בשר, דגים, גבינה או ירקות- מברך עליהם "המוציא". וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויים פת ולפתן, ולקבעיות סעודה הן עשויין. ע"כ.
לסיכום: פיצה שבלילתה עבה- "המוציא" וברהמ"ז.
נילושה בשמן או בחלב- מזונות ומעין שלוש, אא"כ אוכל כמות של 230 סמ"ק.
בלילתה רכה ונילושה במים- ספק, ורצוי לאכלה בסעודה עם פת.
