תשובה:
מדין תורה אישה שילדה זכר טמאה רק שבעה ימים, טובלת, ואח"ז כל דם שתראה נחשב לדם טוהר ובנקבה זה ארבעה עשר יום טמאה וששים וששה ימים טהורה.
מדין תורה אישה שילדה זכר טמאה רק שבעה ימים, טובלת, ואח"ז כל דם שתראה נחשב לדם טוהר ובנקבה זה ארבעה עשר יום טמאה וששים וששה ימים טהורה.
שני שלבים בהחמרה על דין זה. שלב ראשון- כל יולדת נחשבת היום כיולדת בזוב. הסיבה לכך היא:
בית יוסף יורה דעה סימן קצד- ומ"ש(הטור) והאידנא כל היולדות [חשובות] יולדות בזוב. כלומר חשובות זבות גדולות משום דהחמירו בנות ישראל שאפילו רואות טיפת דם יושבות עליו ז' נקיים כדין זבה גדולה (נדה סו.) וכיון דקיי"ל דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם נמצא שכולן חשובות יולדות בזוב גדול ואפילו לא ראו דם כלל הילכך צריכות ז' נקיים:
לכן כל יולדת מחכה עד שסופרת שבעה נקיים.
מה קורה אם ספרה שבעה נקיים וטבלה ולאחר מכן ראתה דם בתוך ימי הטהרה ,למשל נטהרה וטבלה 15 יום אחרי הלידה. עכשיו היא נמצאת בימים שבהם כל דם שתראה נחשב כדם טוהר וממילא גם אם תראה דם טהורה היא.
אלא שכאן נכנסה תקנת הגאונים שתקנו לא להבדיל בין דם טהור לטמא ותקנו שעל כל דם של ימי טהרה תשב שבעה נקיים.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא - ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אע"פ שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים.
ודין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו.
הלכה זו שמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג.
כלומר, לדעת הרמב"ם חומרה זו תלויה במנהגי המקומות. ובאמת בארצות אשכנז עד דתקופה מאוחרת הקלו בהלכה זו. אולם הרמ"א כבר החמיר כמנהג ספרד(קצ"ד).
