כט' אלול ה'תש"עז 20/09/2017
שם משתמש
סיסמה

פרשת פנחס

 
"פינחס בן אלעזר הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יא-יב).
הוראותיה של המילה "קנאה" בשפה העברית מגוונות, ונדמה כי אינן נוגעות זו בזו כלל ועיקר. ההוראה האחת היא לקנא במישהו – "ויקנאו אותו פלשתים" (בראשית כו, יד), "ותקנא רחל באחותה" (ל, א), "ויקנאו בו אחיו" (לז, יא). זהו כאב שאדם מרגיש על כך שלאחר יש ולו עצמו אין – "והוא קרוב לענין החימוד" (רד"ק, ספר השרשים).
קנאה זו מציינת פגם מוסרי, בדרך כלל, שכן האדם אינו מסתפק בשלו אלא רוצה את של זולתו. כנגד הסכנה שבתחושה זו התריע רבי אלעזר הקפר שהקנאה – כמו גם התאווה והכבוד – מוציאה את האדם מן העולם. האדם תולה את קיומו בדברים לא לו, ואת זהותו ואת עולמו שלו הוא מאבד (אבות ד, כא). חז"ל מצאו לקנאה זו נקודת אחיזה בהלכה – כדי להצדיק תחרות חפשית בהוראת התורה, שהרי קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כא, ע"א) – וכבר הרב קוק ביאר את תיאור חז"ל שבעיקבתא דמשיחא "חכמת סופרים תסרח" (משנה סוטה ט, טו): ש"כיון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב, וכל רקבון יש בו סרחון" (אורות עמ′ פב), שהרי "רקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).
קנאת פינחס שבפרשתנו, וקנאות אחרות לה′ כמו זו של אליהו (מל"א יט, י), מנוגדות באופן קוטבי לכל פגם מוסרי. טהרת לבו של פינחס הביאה לו את בריתו של הקב"ה – שלום. הקב"ה עצמו הוא "א-ל קנא" (שמות כ, ה), ורחוק הוא מרחק אינסוף מההוראה הפחותה של הקנאה. קיים פער תהומי בין "לקנא ב–" (jealous) לבין "לקנא ל–" (zealous). "כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר" (רש"י). כיצד אפוא שפת הקודש זימנה שתי הוראות אלה לפונדק אחד, לחסות תחת קורת גג אחת – "קנא"?
בא הכתוב השלישי והוסיף משמעות נוספת – שונה לכאורה, אך לאמיתו של דבר הפותחת פתח רחב כדי לעמוד על עומק משמעות הקנאה בכללותה. אדם החושד כי אשתו בגדה בו "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד) – אינו מקנא באף אחת מן המשמעותיות הנ"ל. באופן לא מפתיע, קנאה זו היא צדה השני של האהבה – "כי עזה כמָות אהבה, קשה כִשאוֹל קנאה" – אך בעירת הרגשות היא אחת, "רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (שיר השירים ח, ו). ובעירה זו נגזרת מן הייחודיות שבזוגיות. האשה מיוחדת לאיש שלה, וכנסת ישראל מיוחדת לה′. הקב"ה נקרא "אל קנא" רק כאשר ישראל מבקשים חלילה להפר את ייחודם לה′ בעבודה שהיא זרה – "הם קנאוני בלא-אל" (דברים לב, כא). לקנא לה′ הוא לתבוע את זכותו של ה′ לייחודיות זו (רש"ר הירש). – כפי שעשו פינחס ואליהו. וה′ תובע גם את זכותם של ישראל – "קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה" (זכריה א, יד), "ויקנא ה′ לארצו" (יואל ב, יח).
הפגם המוסרי של הקנאה הפחותה, החמדנית, נובעת מעיוות בתפיסת הייחוד – מן התחושה שדבר מסוים היה צריך למצוא את מקומו רק אצלו ולא אצל זולתו, בבחינת "גם לי גם לָך לא יהיה" (מל"א ג, כו). לעומתה, הקנאה לה′ ולישראל עמו נגזרת מן האמת – שהיא אחת ולא שתים – שאין עמו אל נכר, ושאין כעמו ישראל גוי אחד בארץ. עבודה זרה וותרנית היא, אך לא כן הקב"ה שחותמו אמת.
לא בכדי בקש זמרי לחטוא בעריות בפרהסיא, עם בת נשיא מדין – ראש אומות בית אב למדין. חטא העריות המפיר את ייחודיות הקשר שבין איש ואשה, ועבודה זרה המפירה את ייחודיות הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל – כרוכות זו בזו. טשטוש גבולות הזהוּת שבין העמים גורר בעטיו טשטוש גבולות המוסר שהוא נסיון להפוך את האמת ליחסית. אך לא בכך יבוא שלום על ישראל. שלום אינו ערך רלטיביסטי. רק "בקנאו את קנאתי בתוכם" הציל פינחס את ישראל מכלָיה חלילה. פינחס מסר נפשו על כך ש"אמת אחת ולא שתים", ורק בכך זכה לבריתו של הקב"ה – שלום.

מתוך תפילה להצלחה לעם ישראל במערכה בדרום
לחיילים שגוייסו ולבני משפחותיהם שמתומודדים עם האתגר
לתושבי הדרום המגלים חוסן ראוי להערכה
ולכלל תושבי מדינתנו המפגינים עוצמות ורוח ענקית

אלוקי מערכות ישראל ימשיך ויראנו נסים ונפלאות בגבורת על הקמים עלינו לכלותנו

בשורות טובות!