יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת מטות

 
 
ישראל שיר אל
פרשת "מטות" עוסקת בהרחבה רבה במלחמת מדין. משה מצטווה ע"י מי שאמר והיה העולם: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך". והוא מעביר את הפקודה הלאה: "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה′ במדין".
חז"ל כבר עמדו על שינוי הלשון. הקב"ה תלה נקמה זו בישראל: "נקום נקמת בני ישראל" ומשה רבינו העביר את ההוראה ברוח אחרת: "לתת נקמת ה′ במדין". וכבר מובאת שאלה זו במדרש: "הקב"ה אמר: ′נקום נקמת בני ישראל′ ומשה אמר: ′נקמת ה′′. אלא אמר הקב"ה להם: הריני, ואתם זיקו שלכם מתבקשים (פרוש: עלבון שלכם מבקשים) שגרמו לי להזיק אתכם. אמר משה: ריבון העולם! אם היינו ערלים, או עובדי עבודה זרה, או כופרים במצוות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפים אחרינו. אלא בשביל תורה שנתת לנו. לכך הנקמה שלך! הוי: "לתת נקמת ה′ במדין′".
 
תמיד בשמחה
עיין ב"כלי יקר" שנתן גם הוא דעתו על שאלה זו. אך לפני זה חקר: מנין לו לרש"י, שמשה רבינו ביצע זאת בשמחה? שכן רש"י מפרש: "אע"פ ששמע, שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא אחר" ע"כ. א"כ מנין יודע זאת רש"י?
התשובה לשאלה זו טמונה בסיבת השינוי באופן העברת הדברים ע"י משה. משה שיער בנפשו, כי ברגע שישראל ישמעו שמיתתו תלויה בנקמת מדין וכמאמר הכתוב: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך". ובכן, משה חשש שאם יעביר הדברים כהוויתם, ויגדיר את מטרת הלחימה כמלחמת מגן להצלת כבוד ישראל, יימצאו רבים מקרב בני ישראל ש"ימחלו על כבודם" ויוותרו על הנקמה. וזאת מתוך ידיעתם, כי בכך תלויים חייו של משה. לכן שינה משה, במכוון, את תוכן ההוראה והגדיר את מטרת הלחימה כ"נקמת ה′". וכאן כבר אין בני ישראל זכאים ומורשים לוותר על כבוד שמים. זוהי, אפוא, הוכחה חותכת לכך, שאף על פי, ששמע משה, שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה, ולא ניסה למשוך את הביצוע כדי להרוויח זמן.
 
 
סוד הנצחון
תוצאותיה של המלחמה הזאת ידועות:
צבא מדין התמוטט. הקצינים הבכירים נפלו בקרב כולל מנהיגם הרוחני - בלעם בן בעור. לכל הדעות היה כאן נצחון צבאי מוחץ. כמאמר הכתוב: "ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות ויאמרו אל משה עבדים נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש".
נשאלת השאלה מה היה כאן סוד הניצחון?
התשובה טמונה בפסוק ב"שיר השירים": "שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכולה אין בהם". ואומר המדרש: "מה רחל זו צנועה, כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדין. במה התבטאה צדקותם וכשרותם? רב הונא בשם רב אחא אמר: שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד. שאילו הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד לא היה משה משבחם, ולא היו עולים משם בשלום. הוי אומר: שהיו צדיקים ביותר" ע"כ.
 
ראש ויד
דברי המדרש הנ"ל תמוהים ביותר וטעונים הסבר. מאי רבותא ומאי קמ"ל? מי מאתנו אינו מקפיד שלא להקדים תפילין של ראש לתפילין של יד? וכי זו הסיבה לנצחון המוחץ? והאם הקדמת תפילין של יד מהווה עילה לתבוסה, חס ושלום?
אלא ההסבר לדברי המדרש הללו הוא בכך, שמלחמה בעיקרה, היא דבר שלילי. מלחמה בעיקרון היא פועל יוצא של מצב נתון. מלחמה היא תוצאה של אין ברירה. זהו כורח המציאות. ומלחמה כזו יוצרת ריאקציה, התנגדות. עם ישראל איננו יוצא למלחמה, כאשר, עדיין, קיימות אופציות נוספות. רק כאשר נסגרו, תמו כל האופציות , יוצא עם ישראל אלי קרב.
מלחמה, מדרך הטבע מותירה עקבות. וכבר עמדו על כך הנצי"ב בענין קנאותו של פנחס וכן אור החיים הקדוש שם בפרשת עיר הנדחת.
אם כן מלחמה כזו בוודאי מעוררת הרהורים, ודווקא משום שרישומה נשאר בלב הלוחמים. וכך מנומקת הסיבה לעובדה, שנבצר מדוד המלך מלבנות את בית המקדש, וכפי שהתוודה דוד בפני שלמה בנו. וכדברי הכתוב: "ויאמר דוד לשלמה בנו: אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה′ אלוקי. ויהי עלי דבר ה′ לאמור דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני".
אם כן, ערב היציאה למלחמה שכזו עלולה להיווצר בקרב העם תחושה של רפיון , אי וודאות, חוסר כדאיות, איבוד עשתונות, של דמורליזציה. והמוטיבציה להילחם שואפת לאפס. עלולים לקום בשורות העם אלמנטים ממורמרים, המסוגלים להחדיר מורך בליבות האנשים. אולם במלחמת מדין זה לא היה כך. על הכתוב: "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא". מסביר הספרי: "מגיד הכתוב שהיו בני צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר". כלומר העם יצא למערכה זו בלב אחד כאיש אחד. במלוא עוצמת הרוח ובמלוא המוטיבציה "לתת את נקמת ה′ במדין". כלומר בשלב המבצעי האופרטיבי, היתה אחדות אמיתית. בשלב הביצוע, ביד, היתה תמימות דעים. עם ישראל לא הקדים תפילין של ראש - הרהורים, ספיקות, מחשבות זרות, לתפילין של יד - לשלב הביצוע.
זוהי כוונת המדרש שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד. אף לא אחד מהם העלה ספיקות ביחס למטרותיה של המלחמה, ועל אחת כמה וכמה שלא זרע דמורליזציה בשורות הצבא. וכלשון המדרש: "שאילו הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד לא היה משה משבחם ולא היו עולים משם בשלום".
 
זהו סוד הניצחון: "נעשה" ואח"כ "נשמע". ומכאן שורש הדימוי לתפילין. בפרשת התפילין שבפרשת "בא" נאמר: "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך". בתפילין של יד נאמר בלשון יחיד: "והיה". ואילו בתפילין של ראש נאמר בלשון רבים: "ולטוטפות". ומכאן למדו חז"ל כי בתפילין של ראש ישנם ארבעה בתים לארבע הפרשיות ואילו בשל יד בית אחד משותף לכל ארבע הפרשיות. שכן לגבי הראש הננו רשאים להיות חלוקים בינינו ובעלי דעות שונות והשקפות מנוגדות. ואולם, לגבי של יד, כאשר מדובר בשלב המעשי, כאשר אנו נוקטים בצעדים אופרטיביים, כאן אנו חייבים להיות מאוחדים, מגובשים, לעשות יד אחת ולהיות לבית אחד. וזהו סוד נצחוננו!
זכותו של כל אחד ואחד לחשוב ככל העולה בדעתו. ואולם כשהוא "נקרא לדגל", חייב הוא להיות נחוש במשימתו, מגובש בדעתו, ולהישמר לבל חלילה, יפיל מורך בלב השורות.
 
בלב אחד
עם ישראל, בהיותו מאוחד נמשל לחבל: "יעקב חבל נחלתו". החבל מורכב מחוטים רבים, אשר כל אחד ואחד מהם בפני עצמו, ניתן לניתוק על נקלה. ברם, בהיותם כאחד, איש לא יוכל להם. זאת ועוד, בחבל, כשחוט אחד ניתק, החבל אוחז את הקרע, ואיננו נותן לחוט להתנתק.
 
זהו סוד נצחוננו מאז ומעולם. נצחוננו באחדותנו.
 
המדרש עורך השוואה בין צבאו של דוד המלך לצבאו של אחאב. ואומר המדרש: "דורו של אחאב, כולם עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורים, היו יוצאים למלחמה ונוצחים. שכן אליהו מכריז בהר הכרמל: ′אני נותרתי נביא לה′ לבדי′. וכל העם יודעים ואין מודיעים למלך. ואילו דורו של דוד, אפילו תינוקות היו יודעים לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ואחר כל השבח הזה, יוצאים למלחמה ונופלים, לפי שהיה בהם דילטוריא".
 
עם ישראל הפגין במלחמת מדין אחדות של ממש , שהצדיקה את הניצחון הגדול, והנימוק לכך מתבטא בהבעת הביטוי הסמלי בדברי חז"ל: "שלא הקדימו תפילין של יד לתפילין של ראש". משפט זה מביע את הרעיון הפשוט: "בלב אחד כאיש אחד".
 
תשובת המשקל
ידוע כי כל גלותינו וחורבן מקדשינו לא בא כי אם על שנאת חינם. ותשובת המשקל לאותה שנאת חינם היא אהבת חינם.
דוגמא לכך יש למצוא במקרה המפורסם על אותו תינוק בעל שני ראשים אשר קבעו כי האינדיקציה לדעת האם מדובר בגוף אחד, היא לשפוך מים חמים על הראש האחד, ולראות האם הראש השני ירגיש בכך. אם כן, זהו סימן ואות היא כי מדובר בגוף אחד. כי בזה טמון כוחו של ישראל - באחדותו - "כאיש אחד בלב אחד".