אכזריות ורחמים

אכזריות ורחמים

לא תחמול

כחלק בלתי נפרד מחיזוק האמונה בבורא עולם מצוה אותנו התורה להתנתק מכל סממן של עבודה זרה. התורה לא חוסכת שבטה גם מנושאי חטא זה ועל כן ביחס למסית את חבירו לעבוד אלוהים אחרים אומרת התורה כי למרות שהוא אחיך "אשר כנפשך", עליך להתייחס אליו בריחוק ובניכור עד כדי כך ש"לא תחוס עיניך עליו, לא תחמול ולא תכסה עליו".

בדרך כלל התורה מתייחסת במידת רחמים מרובה אל החוטאים ואינה ממהרת להרשיעם בדין. כך נפסק ברמב"ם בהלכות סנהדרין לגבי סדרי הדין בדיני נפשות :

מה בין דיני ממונות לדיני נפשות דיני ממונות בשלשה דיני נפשות בעשרים ושלשה, דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות כמו שביארנו ואין פותחין לחובה, דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה כמו שביארנו, דיני ממונות הכל ראויין ללמד זכות או חובה בין הדיינים בין התלמידים ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואפילו התלמידים ואין מלמד חובה אלא הדיינים, דיני ממונות הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, אלא בשעת גמר דין יש לו לחזור ולהמנות עם המחייבין כמו שביארנו, דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. (הלכות סנהדרין יא, א)

בנוסף לכך ידועים ומפורסמים הדברים שהובאו במשנה בסוף פרק ראשון במסכת מכות :

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין - לא נהרג אדם מעולם (מכות ז, א)

לעומת כל זאת, בבואנו לבחון את הדרכתה של התורה לגבי המסית, מוצאים אנו בחז"ל הנהגה שונה לחלוטין וכל זאת על בסיס הפסוק שהזכרנו בראשית דברנו בדבר מניעת החמלה על המסית. וכך מסכם הרמב"ם בלשונו הזכה את דינו של המסית באופן מנוגד להפליא לשאר הנדונים למוות:

המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות, מכמנין לו את העדים ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין, ואם יצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו, יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואין טוענין למסית ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו (משנה תורה, סנהדרין יא, ה)

 

למען ישוב ה′ מחרון אפו

הרעיון שעומד מאחורי הנהגה זו מבואר ברמב"ם שם בסוף ההלכה הנ"ל :

שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל, רחמים הוא בעולם, שנאמר למען ישוב ה′ מחרון אפו ונתן לך רחמים.

אכן לעין הרואה הבלתי מזויינת אכזריות יש כאן, אך הרמב"ם מלמדינו שאין זו אכזריות, אדרבא אלו הם רחמים. אמנם מבחינה נקודתית אנו נוהגים במסית מנהג אכזריות בבחינת יקוב הדין את ההר, מבחינה אישית כלפי המסית יש כאן אכזריות, אך הלמוד החשוב כאן הוא שעלינו להסתכל במבט רחב יותר, הסתכלות על כלל העולם, ולגבי העולם כולו יש כאן הנהגה של רחמים. הרחמנות על העולם מחייבת את האכזריות על המסית, מאידך רחמים על המסית משמעותה אכזריות על העולם כולו. וכשם שאכזריות במקום המתאים מדת רחמים היא, כך רחמים במקום שאינו ראוי לרחמים, הלא הוא אכזריות. 

הרמב"ם מבסס מסר זה על הפסוק המופיע בהמשך הפרשה, בסוף דינה של עיר הנדחת :

הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (דברים יג, טז-יח)

אין דין יחיד העובד עבודה זרה כדין עיר שלמה העובדת עבודה זרה, זו האחרונה נידונה בעונש השמדה מוחלטת. לא די כאן בעונש מוות לחוטאים אלא יש להחרים את העיר כולה, את כל אשר בה, את בהמתה ואת שללה. איבוד ממון אותה העיר נעשה ברחובה של עיר, באופן גלוי וברור לעין כל, לא נטעה אם נאמר - משפיל. בנוסף לכך מצווה התורה להצניח חורבן זה לעד בציווי האומר "לא תבנה עוד".

לאחר הציווי המפורט לגבי דינה של עיר הנדחת, מסיימת התורה וכותבת כי כל זה הוא "למען ישוב ה′ מחרון אפו". הרמב"ם מבין שבדברים אלו באה התורה להתמודד עם הקושי בדברים שנאמרו לעיל, כיצד התורה שדרכיה דרכי נעם מצווה על אכזריות רבה כ"כ, להיכן נעלמו דברי חז"ל המלמדים כי התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים (סוטה יד, ב)? לשם כך מסביר הכתוב שכל זה הוא למען השבת חרון אף ה′. כעסו של הקב"ה יוליד גזירות קשות ורעות בעולם והשבת חרון אפו ימנע גזירות אלו. דברים דומים מצינו לגבי קנאותו של פנחס "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, יא), קנאתו של פנחס גרמה להשבת החימה מעל בני ישראל, ומתוך כך נמנע ח
ח"ו כליון עם ישראל .

 

ונתן לך רחמים

הרמב"ם אינו מסתפק בציטוט של החלק הראשון של הפסוק העוסק בהשבת חרון אף ה′, ומוסיף לצטט גם את המשכו - "ונתן לך רחמים". הסרת חרון האף היא השלב הראשון, אך השלב השני הוא השפעת חסד ורחמים על הבריאה כולה. ואכן מדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה מבואר שיש כאן ב′ עניינים. שם מתייחס הרמב"ם לדין הכרתת עיר הנדחת וכך כתב :

כל העושה דין בעיר הנדחת הרי זה כמקריב עולה כליל שנאמר כליל לה′ אלהיך ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל שנאמר למען ישוב ה′ מחרון אפו ומביא עליהם ברכה ורחמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך (הלכות עבודת כוכבים ד, טז)

מתחילת הפסוק לומד הרמב"ם שבהריגת עיר הנדחת ישנה השבת חרון אף ה′, אך מהמשך הפסוק מסיק הרמב"ם דבר נוסף והוא שעל ידי הכרתת עיר הנדחת הקב"ה יביא עלינו "ברכה ורחמים", לא רק הסרת השלילה אלא הוספת שפע טוב.

יש להעיר כי פרשנים רבים נטו מדברי הרמב"ם ופירשו את סיום הפסוק "ונתן לך רחמים" באופן אחר, וכפי שפירש האלשיך:

ונתן לך רחמים כי לא תשאר במדת אכזריות הזאת, כי הוא יתברך יתן לך מדת רחמים לרחם על

וכן כתבו פרשנים רבים, הבכור שור, העקידת יצחק (שער צג), האור החיים הקדוש, העמק דבר, הרש"ר הירש ועוד.

נראה שבדברי הרמב"ם אשר נטה מדרך זו יש הדגשה חשובה ובעלת מסר רב. במבט ראשון על דברי הרמב"ם ניתן ללמוד שהכרתת הרע היא בגדר הכרח וצורך, אם לא נכרית את הרע הרי שהוא ילך ויתעצם ובהמשך הדרך יזיק ויפגע בנו. הסרת המכשולות מפלסת דרך בה יוכל אח"כ הטוב לצעוד. אולם הרמב"ם מוסיף ומדייק מן הפסוק שלא כך הם פני הדברים. האכזריות כלפי הרע בעולם היא בעצמה מדת רחמים, ולא רק מכשיר בעבורה. בעצם הכרתת הרע, יש השפעת טוב, יש קניין של רחמים על העולם.

 

כיצד הסרת הרע פועלת טוב

כיצד יכולה פעולה של שלילה ליצור משהו חיובי? כיצד מניעת החמלה מן המסית ורדיפתו עד כדי הרשעתו, החרבת עיר שלמה העובדת עבודה זרה והשארתה כתל עולם שלא תיבנה עוד, מולידות רחמים בעולם?

נראה להסביר את הדברים כך. אדם הפועל פעולות רבות מתוך מגמה חיובית לעשיית חסד ורחמים, יכול בשלב מסויים להיכנס למעין הרגל בפעולותיו. הוא כבר איננו מתבונן מדוע ולמה וכל מעשיו הם בבחינת מצוות אנשים מלומדה. במצב זה ייתכן מאוד שברבות הימים הוא ימצא את עצמו פועל למטרה הפוכה בדיוק מאותה המטרה אשר הציב לעצמו מראש, וזאת משום שלא שב ושינן לעצמו יום יום מדוע בחר לפעול פעולות מסויימות. לא אחת נפגש אני עם בחורים אשר התגייסו מתוך רצון חזק ואמיתי לתרום לעמ"י ולקיים מצוות עזרת ישראל מיד צר. אלא שיום רודף יום והעשירה היום יומית שחקה את התובנות, את המטרות, את האידיאל, והאדם שקע במציאות העולם הזה. את הפעולות הוא ממשיך לעשות אלא שכעת התוכן העומד מאחוריהם כמוס הוא עמדו ואין הוא הכח המוליך אותו בעשיה. למותר לציין שדבר זה מעבר לקלקול האמיתי שיש כאן מוליד גם רפיון בעצמת העשיה.

כך הוא גם במדת הרחמים. יכול אדם לפעול באופן קבוע פעולות רבות אשר עניינם חסד, לתת צדקה לשמוע להבין לרחם על כל הסובבים אותו. בתחילת דרכו הוא עשה כן מתוך הכרה בערך הדרך בחשיבות עשיית החסד והעזרה לזולת. אולם במשך הזמן הוא התרגל לחיות כך, כעת הוא ממשיך להתנהג באותה הדרך אך ממניעם שונים. יותר נח ונעים לו להיות נחמד, כך הוא מקבל הערכה מן החברה, בעצם הוא כבר סיגל לעצמו דרך חיים מסויימת איתה הוא זורם. מצב נפשי זה יוביל לא אחת לפעולות הסותרות את המטרה לשמה בחר בדרך זו. אדם זה יכול למצא עצמו נחמד למי שכדאי לו להיות נחמד אליו, לרחם על עוברי עבירה ומתוך כך לא להוכיחם ולהבין את מניעיהם. בהמשך יכולים הדברים להביא לידי כך שהוא יבא בטרוניא אל אלו אשר מכח רצון להקפיד על רצון הבורא בוחרים שלא לחיות בחברה מעורבת, שלא להשתתף בשיחות של לה"ר וכדומה.

עשיית פעולה של אכזריות כדי להביא לידי ביטוי את יסוד הרחמים, יש בה בכדי לשוב ולברר מחדש את היסוד ממנה יונקת דרך החסד והרחמים. כאן מתברר שלא פעלנו ברחמים מתוך נוחות אלא מתוך בירור אמיתי והבנת ערכה. על כן כאשר אנו עומדים בפני מציאות בה יש לפעול באכזריות דווקא וזאת בכדי לפעול רחמים, יהיה בכוחנו לעשות זאת. או אז בפעולה זו נברר לעצמנו מהם רחמים אמיתיים ועל מה הם בנויים. אין אנו מחפשים רגש רחמנות רגעי וחולף אלא רחמים גדולים ועצומים, רחמים על האנושות כולה, גם אם זה בא על חשבון חוסר נעימות אצל האדם הפרטי לפעמים.

דווקא היכולת לפעול פעולות הפוכות כדי להביא לידי ביטוי ערך אחד יש בה יסוד של הבנת תוכנו של הערך והתנערות מהרגל מרדים ומנותק מעומק הדרך.

 

יישום הדברים למעשה

הרב קוק באגרות הראי"ה מתייחס לפעולות הגובלות בשנאת אחים וכדומה בימינו וכך כותב :

הערה אחת מוסיפים, שכל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו, שקימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, ע"פ עדות ר′ עקיבא (ספרא קדושים, וע′ ערכין טז, ב), מי שיודע להוכיח, על-כן נפל פותא בבירא וכל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת-אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למ"ד לא היו ולא עתידין להיות ונכתבו משום דרוש וקבל שכר. והשכר של הדרישה גדול הוא מאד, כי הוא המלח המעמיד צביון הטוב ע"י תגבורת שנאת הרע בכל ענפיה וכיון שהוא עשה באורח למודי את פעולתו איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר. (אגרות א, שה)

בפועל אין בידינו לפעול פעולות שלילה והריסה, וזאת משום שאין בדורנו מי שיודע להוכיח, אין בדורנו מי שיכול לפעול תיקון שלם ע"י הכרתת הרע. אך לא משום כך דרך זו של אכזריות כלפי הרע נעלמה ואיננה עוד, בדורנו דרך זו מקבלת את מקומה בעולם המחשבות והגיונות, בבחינת דרוש וקבל שכר. השכר שנקבל בעבור הדרישה הוא הכח להעמיד ולקיים את צביון הטוב. הכח המונע מן הרע להשריש בנו, הוא השנון החוזר והולך של שנאת הרשעים וכדומה, שנון שחוזר ומלמדינו יום ביומו, שאהבת ישראל היא אהבה שעניינה לבנות ולפתח, אהבה שעניינה להרבות רוחנות וקדושה. מתוך כך נלמד שלא לעמוד מנגד ולהשתדל בכל דרך לאהוב את טוב, ולהתרחק מאוד מן הרע.