טז' אדר ה'תש"פא 28/02/2021
שם משתמש
סיסמה

מידה בינונית

מתוך מסילת יהונתן –
הרב יניב כהן בוגר הישיבה
רב אולפנית ישורון
 
′מידה בינונית′
"מכלל מידות הנפש, המחוייבות אל השלימות!" (מוסר אביך ג′, א′).
 
הקדמה
בפרשת השבוע, פרשת ראה, מציבה התורה שתי דרכים הסותרות זו את זו- הברכה, ומנגד הקללה:
רְאֵה אָנכִי נתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (דברים יא, כו).
כמובן, שהברכה והקללה הם פועל יוצא של מעשינו:
אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה′ אֱלֹהֵיכֶם... וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה′ אֱלֹהֵיכֶם".
′הצעה′ דומה מופיעה שוב בסוף פרשת נצבים (דברים ל, טו-יט):
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. . . הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
התורה מניחה בפנינו שתי דרכים מנוגדות אך, בסמוך לדברים אלו ישנה המלצה מאוד ברורה. המלצה שמקבלת ביטוי בצורה מפורשת: ובחרת בחיים! גם בתוכן המעשים וגם בתוצאותיהם ברור מאוד לאן התורה מכוונת.
כאן, נשאלות מספר שאלות: האם אין דרך שלישית? מדוע בהכרח האפשרויות הם זה או זה, אי אפשר גם מזה וגם מזה? שמא התורה לא סוללת דרך ל"בינוניים" אלא, אך ורק ל"מצטיינים"? במאמר קצר זה, ננסה ללבן את השאלות הנ"ל ואף להציע תשובות אפשריות.
 
דרך בינונית
אכן, מדברי התורה ניתן להבין שאין אמצע. יש רק שתי דרכים שמנוגדות זו לזו, וכך הבין זאת ר"ע ספורנו בבאורו על פסוקים אלו:
′ראה′- הביטה וראה שלא יהיה עניינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר אומות
כלומר, התורה שוללת מראש אפשרות של "חילוניות" לכתחילאית. הספורנו שולח חיצי ביקורת נוקבים לדתות השונות ואולי בעיקר לנצרות המאפשרת חיים חילוניים לכתחילה באומרו (שמא בנימת זלזול): "כמו שהוא המנהג בשאר אומות". באומרו: "אופן בינוני", התכוון הספורנו בוודאי לדרך האמצעית אותה הזכרנו למעלה, להשקפת עולם שאמנם רואה בתורה דרך, אידאל, אך כל זאת במינון מסויים. השקפה או אנשים שלא מוכנים להתמסר לגמרי, לפחות מבחינה רעיונית ויש שגם מבחינה מעשית הם שייכים ל"אופן הבינוני". ה"אופן הבינוני" הוא מאוד נוח, כיון שהנמנים עליו שייכים לעולם התורה והמצוות מחד, אך יש להם לגיטימציה (חברתית? חוקית?) לעשות ככל העולה בדעתם מאידך. לכן מדגיש רבינו הספורנו את הדרכת התורה כשוללת אפשרות שלישית בחריפות.
העמדת אפשרות שלישית, יש בה כדי לתת לגיטימציה, וכשיש לגיטימציה יהיו רבים שינהרו אל הדרך הזו, ויתרחקו מדרך התורה ומ-ה′. אמנם, התורה לא מעמידה אפשרות כזו, אך ביד האדם להעמיד באופן מלאכותי שלא על דעת התורה ובהתאם ל"אופנות" הדתיות הגוייות דרך בינונית, את זה התורה באה לשלול בהציבה שתי דרכים בלבד. וברור לחלוטין איזו דרך נכונה ואיזו לא.
 
דרך האמצע
הנטיה האנושית למיצוב ב"מקום טוב באמצע" נשללת ע"י התורה כנ"ל. אך, נטיה זו אכן קיימת אצל חלק לא מבוטל מהבריות, נטיה הנובעת מסיבות מפסידות ולא מרוממות (מסילת ישרים בבאור מפסידי הזהירות והזריזות). בדרך כלל ב"אמצע" אין אידיאולוגיות ומאוד קל להיות שם. האידיאולוגיה או התובנות ההופכות את "דרך האמצע" לדרך לגיטימית ואף אידיאלית, נרקמות אחרי הבחירה האסטרטגית להיות במקום לא מחייב או מהמשיכה הטבעית לשם.
אין להשוות בין דרך האמצע של הבינוני לבין "דרך האמצע" של הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ד והלכות דעות פרק א). לדרך הממוצעת שמציע הרמב"ם לא ניגרר באופן טבעי, המיקום שם מצריך עבודה (כפי שמדריך שם הרמב"ם). יש ′דרך אמצע′ של עמל ויגיעה ויש ′דרך אמצע′ של בריחה והתעלמות. דרכו של הרמב"ם (בעבודת המידות) היא משנה חינוכית שלימה המחייבת עבודה על המידות ושאר כוחות הנפש (תוך ידיעה, רצון, בקרה ויכולת). ′דרך האמצע′ של הבריות היא אמתלה ותירוץ למצב הרוחני הדל בו נמצא, ה′תרצן′ (בחוסר ידיעה, רצון, בקרה ויכולת). מה גם שדבריו של הרמב"ם נאמרו בעניין המידות, אך, ביחס לדעות, השקפת עולם ומעשים- שם הדרכתו של הרמב"ם היא כדברי התורה בפרשתינו, שיש להקפיד על קלה כבחמורה במחשבה, בדיבור ובמעשה תוך מחוייבות טוטאלית לדבריהם של חז"ל, ראשונים ואחרונים כאחד.
היחס לכלל מתבטא בפרטים
למחוייבות המוחלטת לדבר ה′ יש מספר משמעויות מעבר לבסיס האמוני, השכלי, של סברא ישרה המחייבת התמסרות לאמונה ולדרכה. המשנה ברורה מביא בהקדמתו להלכות שבת שרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה מביאים חיוּת רוחנית (וגשמית) לאיבריו וגידיו של האדם. וממילא לכל מצווה יש ערך עצמי ואין לה חלופה. וכן כתב בהקדמה לספרו חפץ חיים (בשם בזוהר הקדוש), שכשאין אפשרות לקיים את המצוות זוהי מציאות של גלות, העדר וחיסרון. ניתן להבין את דבריו בכמה רבדים ומקוצר היריעה לא נעסוק בזה, אך מסר ברור העולה מדבריו הוא שעבודת ה′ צריכה להיות בשלימות. כל פגימה או חסרון ניכרים גם בדיעבד וכל שכן לכתחילה בבחירה מודעת. ברור, אפוא, שדרך בינונית, ממצעת, לא יכולה לבוא בחשבון כלל וכלל, כי הליכה בדרך שאינה שמה לה למטרה את הכלל, את השלם, תביא לחסרון במעשה המצוות ולריחוק מ-ה′.
דברים אלה מתעצמים נוכח דבריו של ר′ חיים מוולוז′ין בספרו נפש החיים ביחס למעלת השפעתו של האדם (שער א′ פרק ג) במחשבה, דיבור ומעשה. לפי המובא שם אין מצב ′פרווה′, מעין מצב ביניים, בו האדם לא מועיל ולא מזיק, אלא, בכל רגע נתון האדם בדיבור, מחשבה ומעשה חיוביים מתעלה ומעלה את העולם איתו וההיפך, ח"ו.
מי שחי מתוך מגמה של התקדמות ושאיפה להיות אדם שלם יכול לגלות רגישות למעשיו, דיבוריו ומחשבותיו. מי שחי בבינוניות יבטל את המשמעות האדירה שיש לכל תזוזה שלו ביחס אליו כפרט ובוודאי כהשפעה כללית על העולם, ופוק חזי מאי עמא דבר. הרגישות וההבנה לערך של מעשה, של מחשבה ושל דיבור נובעות בראש ובראשונה מחיים תכליתיים, שהכלל שבהם (התכלית) צובע כל פרט ופרט. לכן, זלזול בפרטים מעיד על חוסר השלמה או חוסר הבנה בכְּלל, בתכלית.
ביתר שאת מדגיש הרב קוק ב′עין איה′ (שבת פרק א פסקה ע"ג) שזהו חידושה של תורה, שכלל גדול חייב להתבטא בפרטי פרטים מעשיים, וזולתם אי אפשר להתעלות ולהגיע לתכלית:
אמנם, לולא תורת משה שהאירה לעולם בהדרכה זאת, היתה דעת האדם החלושה נוטה שצריך לקבוץ ולאחוז בתכליות עצמן, בשורשי הדעות והמידות החמודות, ולהפנות עורף חלילה, אל המעשים הרבים שהם נועדו ע"פ עצת ה′ להכין דרך לכל אלו.
אין ספק שבדבריו יש יותר מרמיזה השוללת את התובנה הנוצרית המתהדרת בנוצות טווס, בסיסמאות ערכיות מלאות חן, אך בפועל, מעשי האומות שאימצו דת זו אל חיקם היו נלוזים ומכוערים והתבטאו ברצח עם, בפרוגרומים ועוד ועוד, כל זאת באיצטלת ה′אהבה והחסד′.
אכן, יש ההולכים ב′דרך הבינונית′ תוך אמפטיה לרעיונות התורה ולמוסר הנביאים, אך, הם אינם נוקטים במעשי המצוות כדרכה של תורה. כנגד אלו מסביר הרב קוק זצ"ל ב′עין איה′ (שם) שכדי להגיע למדרגה הרוחנית והמוסרית הנאותה חייבים לאחוז גם במעשים עליהם ציוותה התורה וגם בכל ההרחבות של חז"ל. אותם מעשים מביאים את האדם לאותם מדרגות רוחניות מוסריות נאותות. וההיפך, מי שרק ′מאמין בלב′ לא יוכל להגיע לאותן מדרגות רוחניות- מוסריות המקננות בליבו.
 
מעובד למנכ"ל
הרמח"ל במסילת ישרים מכוון את האדם לקחת אחריות על עולמו הרוחני ולהבין את חובתו בכך (פרק א). אחד מהדברים שמכוון אליהם הרמח"ל הוא שעל האדם לעשות שינוי תפיסתי. עליו לנהל את עולמו הרוחני. ואם ישאל השואל: נו, ומה החידוש בכך? נענה לו, שהחידוש הוא בהסתכלות של האדם על עולמו הרוחני.
את מערכת היחסים שבין האדם לעולמו הרוחני ניתן להקביל ליחס שבין העובד במפעל לבין מנהל המפעל. העובד, מצטיין ככל שיהיה שקוע בנישה שלו, חסרה לו הפרספקטיבה, האחריות הכוללת והבנת האיזונים הנכונים בין כל מחלקה במפעל. בדיוק כמו שבצבא, החייל הפשוט לא מודע לכל השיקולים, הכוחות הפועלים, ההסתכלות המרחבית וממילא הוא ילך לישון את שנתו בנעימים. לעומתם, המנכ"ל או המפקד נושאים באחריות כבדה, הם לא תמיד עוצמים עין בלילה, הדאגה והאחריות, הרצון להגיע לתוצאות בכמות ובאיכות, מדירה שינה מעיניהם. המנהל חשוף לכל המערכות הפועלות תחתיו ועליו לדאוג לתפקודם המלא תוך יעילות ומיקסום בכל מיני רמות ופרמטרים.
הדרך הבינונית ממקמת אותנו במקום של חייל פשוט, של אחד העובדים במפעל. ממילא, נעלמים מעיננו, באופן טבעי, רבים ממעשינו, מחוסר תשומת לב. איננו בוחנים את דרכנו וגוזרים אותה בהתאם למטרה ותכלית ומציבים יעדי משנה ומשימות יומיומיות, כי זהו טבעו של הבינוני, הוא חייל פשוט.
לעומת זאת, מי שמאמץ את אסטרטגיית הרמח"ל שעליו לחיות בתודעה של מנהל, שלוקח אחריות על כל ′מחלקות′ חייו ובראש ובראשונה מברר את מטרתו, אזי הוא רגיש לכל מחשבה, דיבור ומעשה- ולא רק לאחר מעשה אלא, לכתחילה, הוא בוחר ובורר את מעשיו בהתאם למטרתו. כל חייו של המנהל אף אם הם קשים יותר, הם בחיריים יותר. לעומתו, העובד או החייל הפשוט סובלים בעיקר מחוסר בחירה ולאו דווקא מעבודה קשה. לכן, ′המנהל′ מודע יותר, ער יותר ורגיש יותר לעולמו הרוחני וממילא לכל צעד ושעל שלו.
 
 
איך עושים את זה?
לא קל בכלל לשנות תפיסה, תודעה, הרגל מעשי או מחשבתי ולכן גם אם הדברים האמורים נוגעים בליבנו, נשאלת השאלה: כיצד עושים את זה? איך עולים מהדרך הבינונית לדרך המלך? בפרט שלא תמיד מדובר על השקפת עולם בינונית אלא, על תחום מסויים או מעשה מסויים שבו אנחנו ′מקצרים′.
מקוצר היריעה נביא כאן את הדרכת הכהן הגדול מאחיו, הראי"ה קוק זצ"ל, כיון שהיא מקפלת בתוכה את הדרכותיהם של ראשונים ואחרונים רבים. באורות הקודש (חלק ג, מוסר הקודש נ"ח) מובא שהידיעה בונה את הרצון, והרצון מחולל את היכולת. להבנת הדברים ניתן דוגמא: מי שלמד הלכות שבת, בדרך כלל יקפיד יותר בהלכות שבת, גם אם ישנן הלכות אחרות שהוא לא מקפיד עליהם כל כך, בלשון המעטה. קרי, הידיעה, הלימוד, בנו רצון לייישום והלומד קיבל יכולת לקיים. כך כותב גם החפץ חיים בהקדמת ספרו, שלימוד הלכות לשון הרע עוזר ליכולת ליישמם. וכך בכל תחום ותחום, הידיעה השכלית, הרוחנית, הרגשית, החוויתית, בונה, מעצימה, מעוררת, את הרצון, והרצון העז "בדרכים שונות" מקנה לאדם יכולת.
לקיחת אחריות על עולמי הרוחני תוביל אותי אל הידיעה. באופן מופלא מסביר הרש"ר הירש כך את בחירת מיקום מעמד הברכה והקללה דווקא בהר גריזים והר עיבל. המביט בשני ההרים האלה רואה כי, האחד פורח (הר גריזים- הר הברכה) ואילו חבירו קרח (הר עיבל- הר הקללה). ונשאלת השאלה למה? בודאי שאין הסיבה לכך "מיסטית" עקב נתינת הברכה על גריזים או הקללה על עיבל, שהרי הברכה והקללה הוצעו לאדם. אלא, בעצם מציאותם הפיסית בניגוד, מסתתרת האמירה שדרכו של האדם תלויה רק בו וכה דברי הרש"ר (בפרשתינו יא, כט):
שניהם מתרוממים על אותה אדמה ואותה טיפה של גשם ושל טל מרווה את שניהם... ואעפ"כ נשאר הר עיבל בקפאון עקר, ואילו הר גריזים עוטה עדי צמח עד פסגתו. וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי... ביחסינו למה שמביא את הברכה.
 
סיכום
התורה בפרשה כיוונה למקום גבוה, אך אפשרי. על האדם לבחור בדרך האידיאלית ללא פשרנות מעשית או רעיונית. פשרנות שכזו פוגמת בעבודת ה′ ומרחיקה את האדם מעצמו ומבוראו. יתירה מכך, גם מי שמבחינה רעיונית מחובר לתורה, אך מעשית מנותק ממנה, לא יוכל להתקדם מבחינה רוחנית וגם לא מוסרית כיון שהדרכות התורה וחז"ל נועדו להביא את האדם למקום רוחני ומוסרי גבוה יותר, וזולתם לא ניתן לעשות זאת בצורה נכונה ושלימה.
מעבר לכך, בבינוניות, שהיא לעיתים, תכונת נפש ממש יש מעין לגיטימציה לדריכה במקום, לשמירה על הקיים. ובמקום שהאדם יעלה ויתעלה הוא רוצה לשמור על מדרגתו הרוחנית הנוכחית. רצון שכזה הוא גם סוג של בינוניות, על האדם ללכת כל הזמן ולהתקדם לעלות ולהתעלות- וזוהי שלמותו- השלמות בעצם ההשתלמות. וכבר אמר על כך ר′ אברום שפירא זצ"ל: "אסור להיות בינוניים!"