טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת שופטים

בנאום התוכחה של משה רבינו ערב הכניסה לארץ אנו מוצאים שמשה מזהיר את ישראל מפני הגררות אחר ע"ז ועברות שינתקו את עמ"י מרבנו של עולם ולכן משה רבינו חוזר כמה וכמה פעמים על הצורך לבער את הרע מקרב ישראל כדי שלא יהיה לו למוקש [כפי שנכוו ממנו עם בנות מואב]
ז"א לא מספיק לדבר ולהבין שהדבר אסור, או שיש עונש חמור על מעשה זה, אלא צריך להוקיע, להוציא מעשים אלו מהחברה הישראלית כדי שלא יהיו למוקש, לא ילמדו מהם... שלא ישפיעו.. וכ"ש בדורנו לא מספיק להעניש או להפסיק את הדברים הרעים/התועבות,  חייבים להוקיע אותם, להתנגד להם בחומרה רבה כדי שלא יבואו להגרר אחריהם.
ננסה לברר על אלו עברות נאמר צורך זה ומדוע דוקא בעברות אלו?
מעיון בחמש חומשי תורה עולה ש9 פעמים מופיע הביטוי "ובערת הרע..." וכולם בחומש דברים [+ "ובערת דם נקי"]
ראשית נאמר שביטוי זה מופיע[אך לאו דוקא] בג′ העברות החמורות שנאמר בהם יהרג ואל יעבור [ואפשר שגם ביטוי זה השפיע על ההתכנסות שבה "נמנו וגמרו.." לקבוע ג′ עברות אלו בדין זה]
א. עבודה זרה
יז′ ז′: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
פשוט
ב. שפיכות דמים
יט′ יב, רוצח: וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ[שופכי] דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:
ז"ל הרמב"ן שם: והנכון, כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה, אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו, לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים. וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט). ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז), מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה. וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב), מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא) שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה: ז"א ישנם מקרים שהם כחלון ראוה לרע לחטא ולכן אסור להשאיר אותם שלא ילמדו מהם.
וכן שם יט, לגבי עדים זוממים: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ:
וכן בכד′ ז′, לגבי גונב נפשות שנחשב כרוצח: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
ג. עריות:
כב′ כא-כד, נערה מאורסה..: וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
ד. נצחיות קיום התורה
דברים יג′ ו, נביא שקר/מסית: וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ[תוקיע] הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה: ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצות בשלש עשרה מדות. אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא, הוא שיעשה רבינא ורב אשי. אבל יתרון הנביא ופעלו במצוה, אם תשאל עליו, הוא חי נפשי, מן העיקרים הגדולים העצומים, שעליו משען הדת ויסודה. ואני רואה שזה המקום ראוי לבאר בו העיקר הזה...וכשתתקיים נבואת הנביא ע"פ אשר יסדנו, ויצא לו שם כמו שמואל ואליהו וזולתם, יש לנביא ההוא יכולת לעשות בתורה דבר שלא יוכל כל בשר זולתו לעשותו. והוא מה שאני אומר, כשיצוה לבטל איזו מצוה מכל המצות ממצות עשה, או יצוה להתיר דבר אסור ממצות לא תעשה לפי שעה, חובה עלינו לשמוע לדברו ולעשות מצותו, וכל העובר עליו חייב מיתה בידי שמים, חוץ מעבודת כוכבים
וכן ביז′ יב′, לגבי זקן ממרא: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:
רבינו בחיי: והוא חכם מחכמי ישראל שירצה לחלוק עם בית דין הגדול ועשה הוראה לעצמו שלא כדעת הבית דין הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הוא הנקרא זקן ממרא והוא חייב מיתה.
וטעם חומרת מעשה זה: פירוש הש"ך: ואמר וכל העם ישמעו וייראו, שהיו ממתינין אותו עד הרגל עד שיבואו כל ישראל ויקחו מוסר ולא ירבו מחלוקות בישראל: כל עתיד התורה תלוי בזה.
ה. חינוך, העברה לדור הבא.
כא′ כא, בן סורר ומורה: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאו 
התנהגות חריגה מאוד, לא מכבד את הוריו דבר שכל בר דעת מקיים.ּ
וזה גם תפקיד השופטים והשוטרים בעשית המשפט והוצאתו לפועל בזריזות
וכן בסוף הפרשה בענין החרמת שבעת העממים.
א"כ אנו רואים הדרכה של משה לבנ"י שכדי להתמודד אם היצר והמעשים הרעים לא מספיק להבין שהם רעים, לא מספיק לדבר על חומרת העונש שלהם אלא חייבים להוציא אותם מהחברה. וזה גם הסבר הביטוי שג"כ חוזר בספר דברים "כי תועבה היא" שבא להראות שכל מעשה שהוא נגד רצון ה′ הוא תועבה ולא כפי ראות ענינו שבהם אנו מקטנים ומגמדים את חומרת המעשה.    
אפשר שמפסוק זה למדו חז"ל לגזור על פיתן וחלבן כדי שלא יבאו לידי חיתון וקרבה..
 
 

[1] כשיטת אור החיים הקדוש שבספר זה הכניס משה עצות מעצמו כדי לשמור על בנ"י מהחטא. ולכן ביטוי זה נמצא רק בספר דברים.