טו' אלול ה'תש"עט 15/09/2019
שם משתמש
סיסמה

כי אנוכי עיף ויגע

העייפות באדם קיימת במצב בו כוחות הגוף וצרכיו גוברים על כוחות החיים והאנרגיה הנפשית ו"מכבים" אותם. היחס בין כוחות הגוף לכוחות הנפש משפיע על משך הזמן בו אדם עייף וזקוק למנוחה, וכפי המסופר, היה זקוק הגר"א רק לשעתיים שינה ביממה. מצב של עייפות כרונית מעיד על איזון שלילי בין שני הגורמים דלעיל. אדם המאופיין בעייפות יתר, סובל כנראה משלטון של כוחות חיצוניים על כוחות הנפש שלו. דוגמא לקבוצה שהמאפיין המרכזי שלה הוא העייפות והשינה מצאנו בגמ′ בקידושין [מט′ ע"ב] : "עשרה קבים שינה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים, ואחד נטלו כל העולם כולו". מדוע דווקא העבדים מאופיינים בשינה תמידית?  לפי דעת ′נפש החיים′ צלם אלוקים שבאדם, הוא כח הבחירה והשליטה על עצמו ועל העולם : "...ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים..שכמו שהוא יתברך שמו הוא האלוקים בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הו הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כוחות ועולמות.." [נפש החיים שער א′ פרק ג′]. כאשר ניטל מהאדם כח הבחירה והשליטה והוא כפוי לדברים חיצוניים לרצונו, כוחות החיים שלו הולכים וקטנים, וצלם אלוקים שבו קטן. אם כן אדם הנמצא במצב של שיעבוד פיזי או מנטלי, כוחות החיים שלו אינם באים לידי ביטוי וכוחות אחרים רודים בו. העייפות משתלטת על אדם כזה, עד למצב הקיצוני שמופיע כמאפיין המרכזי לעבדים, שנוטלים תשעה קבין של שינה.
 
אדם שאינו בוחר את פעולותיו אלא כפוי לפעילות ע"י כח חיצוני, מרגיש חוסר שייכות פנימית לפעולותיו, ועושה כל דבר בעצלתיים. הוא חסר מוטיבציה לפעול וליזום, והכל נעשה אצלו לאט בלי שום חשק. ואילו אדם המונע מרצונו החופשי, הרי הוא יוזם פעיל ועירני.   דומה הדבר להבדל בין חיילים פשוטים בצבא לבין מפקדים. החפ"ש שאינו יוזם הרי הוא תמיד במצב של עייפות פיזית ונפשית, מרגע בו הוא לובש את המדים הריהו עייף ויגע [עד כי השורש חפ"ש הפך למקבילה לרביצה ושינה חסרות מטרה, ע"ע ′להתחפ"ש′]. ואילו מפקד שמרגיש שהדברים שייכים אליו, והוא בעל הבית, נשאר עירני ופעיל. לאור תובנה זו נוכל למצוא לעצמנו אינדיקציה ברורה לשאלה האם אנו במצב של שיעבוד לכוחות חיצוניים או במצב של חרות נפשית. העייפות הנפשית, חוסר המוטיבציה לפעול, השינה המרובה [גם כשפיזית אין לזה סיבה] מעידים על מצב של שיעבוד. ואילו ערנות מוטיבציה ושמחה מעידים על פעילות שנובעת מרצונו החופשי של האדם.
 
השיעבוד אינו חייב להופיע כשיעבוד חיצוני לאנשים אחרים, הוא יכול להתבטא גם באופנים עדינים יותר כשעבוד האדם ליצריו או למוסכמות חיצוניות או חמור מכך לדמות שאותה החליט האדם לגלם ואינה מתאימה לנשמתו. שיעבוד זה פחות בולט אך עוצמתו חזקה לאין ערוך.
 
בעשו ובזרעו עמלק רודים כוחות הטבע האקראיים שקובעים את חוקי ההתנהגות שלהם,  זאת מבלי שהמישור המוסרי הערכי שנובע מבחירתו החופשית של האדם יבוא לידי ביטוי [כיוון זה מוצא את ביטויו בשימוש התדיר של התורה ב′מקריות′ בהקשר של עמלק]. ההשתעבדות לכוחות הללו גורמת לאדם להגיע לעייפות המשמעותית ביותר, העייפות הנפשית. העייפות הנפשית הבאה בעקבות חטאו של אדם, בשעה שהתאווה שמשלה בו כבר סרה, והוא עומד מובס ומותש מול חוסר היכולת שלו לשלוט בעצמו ולבחור בטוב, היא העייפות בעלת המשמעות החמורה ביותר. דוגמה לדבר, אדם המצוי בעיצומה של דיאטה, ונכנע לכוחה של חפיסת שוקולד, בשעה שהוא מסיים את ה′ביס′ האחרון הריהו מובס וחסר אונים באופן קיצוני, זאת לאור העובדה שהוא חש שלא הוא המושל בעצמו כי אם כוחות גופניים חזקים ממנו.
 
נראה לומר שאולי זו הסיבה שתרגום יהונתן מסביר שמקור העייפות של עשו הוא מחמת חמש העברות שעבר באותו יום וכן את הפסוק הנה אנוכי הולך למות מבאר התרגום שאין לו חלק בעולם אחר – עולם הנשמה והבחירה [עוה"ב] אלא רק בעולם הגוף. כמו כן מצאנו שיכולתו של עשו לשלוט בישראל ע"פ ברכת יצחק:  "ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" מתממשת רק כאשר ישראל  נתונים גם כן באותה מערכת המשועבדת לכפייה גופנית ולא לחוקי התורה. וכך מפרש בבראשית תרגום יהונתן שכאשר ישראל יפרקו עול תורה מעליהם אז יהיו משועבדים לעשו. באופן דומה מצאנו בתרגום יהונתן בדברים שעשו שלט בנחשלים שהם אותם שחשבו לפרוק עולו של ה′ [אף שהיו גיבורים פיזית]. וכך מבואר ב′כתר יהונתן′: "שפגשו אתכם בדרך והיה הורג בכם כל שהיה מהרהר לסטות מאחרי מאמרי המה גיבורים משבט של בית דן שהיה בידיהם עבודה זרה והיה הענן פולט אותם ושלבית עמלק מקבל אותם וחתך בית גבריהם [המילה] וזרק למעלה". הפתח של עמלק למלחמה בעם ישראל מתחיל גם הוא בעייפות שמופיעה אצל עם ישראל, "ואתה עייף ויגע".    
 
סיכומו של עניין, אם אנו מוצאים את עצמנו עייפים שלא אחרי מאמץ פיזי, מסתבר שאנו נתונים בתוך שיעבוד, חיצוני או פנימי. שיעבוד שמכבה את צלם האלוקים שבנו, הוא הבחירה וההנהגה העצמית. ההיחלצות משיעבוד ועייפות זו יכולה לקרות בשני אופנים: האופן הבסיסי הוא במקרה בו השיעבוד נובע מגורמים חיצוניים, כגון אנשים או דחפים שאינם לפי רצונו, במקרה זה הפיתרון קל לזיהוי והוא הפסקת הפעילות הכפויה.  אך ישנו אופן עדין יותר בו אדם עושה את ה′דברים הנכונים′ לפי טבעו [כדוגמת תורה ומצוות], אך עושה אותם מתוך עייפות נפשית, באופן זה האדם אכן עושה את הדבר הנכון, אך הוא פועל כנשלט ["כי כך צריך לעשות"] ולא פועל מתוך הזדהות עם הפעילות. ובמקרה זה יצירת הזדהות נפשית עם הפעילות [לדוגמה, העמידה לפני קיום מצוות כטלית ותפילין וההסברה העצמית של מה אנו הולכים לעשות] היא זו שתסיר את העייפות.
 
"הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה′ בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו: נתן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" [ישעיהו מ′]