 |
|---|
מאידך סיפור חייו של יעקב כולו התפתלויות שבהן לא תמיד יכול היה לשמור על מידת האמת. כבר במאבק עם עשו על הברכות נאלץ יעקב לומר לאביו דבר שאינו מדויק "אנכי עשו בכורך" על הפס′ מסביר את דברי יעקב אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך:
תירוץ זה מקטין במעט את השקר אבל אינו הופכו לאמת שהרי בפועל אביו האמין לו וברכו משום שהוא חשב שעשו הוא העומד לפניך, וא"כ הסבר זה אינו מלבין את השקר.
גם חז"ל במקומות אחרים רואים את האמירה הזו כשקר.
אין לנו אלא לומר כי יש מצבים בעולם שלנו שבהם השקר הוא הדבר הנכון לאמר.
בדבר זה נחלקו בית שמאי ובית הלל במסכת כתובות דף טז עמוד ב תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי′ לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: +שמות כ"ג+ מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
לבית שמאי יקוב הדין את ההר, לא נשקר ונאמר את האמת כמות שהיא. בית הלל ,לעומתם, חושבים על החתן. הוא מתחתן עימה וא"כ מן הסתם מיקחו נאה בעיניו והוא שמח בה. האם תפקידנו "לפקוח את עיניו" ולהסביר כי עשה את טעות חייו? או להיפך לתת לו הרגשה טובה. לדעת בית הלל אם האמת תזיק ,עדיף לשקר.
וכאותו ביטוי מפורסם של רבי מנדל מקוצק אין לך סולם יותר עקום מסולם ישר.
להלכה נפסק כבית הלל משום שזו הדרך בה צריך לנהוג עם הבריות. חז"ל הגדירו סוג זה של שקרים כשקר מפני דרכי שלום שהוא מותר וראוי להאמר.
כך גם יעקב. ליעקב החיים לא היו קלים. שום דבר לא בא לו בקלות. הצורך הזה להאבק כדי לקבל את מה שמגיע לו, אילץ אותו לשקר .
אילו יעקב היה מספר לאביו כי הוא יעקב הוא לא היה זוכה בברכה. השקר הלא כ"כ "לבן" הוא זה שזיכה אותו בברכות שהיו מגיעות לו. גם יצחק בסופו של דבר מסכים עם זה באומרו "וגם ברוך יהיה".
יש מקום לברר האם שקר מפני דרכי שלום הוא לכתחילה לגמרי ואין בו שום בעיה , כלומר בית שמאי טעו לחלוטין.
נ"ל שלא.
הגמ′ בסנהדרין דף צז עמוד א מספרת: אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה, אתאי שיבבתה טרפא אדשא. סבר: לאו אורח ארעא, אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.
רש"י מסכת סנהדרין דף( צז.)
ליכא קושטא בעלמא - אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד.
אמר לי ההוא מרבנן דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא משני בדבוריה - לשקר, ואישתעי לי הכי: זימנא חדא אקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה.
טרפא אבבא - שהיתה שואלת אותה.
לאו אורח ארעא - לומר היכן היא, הואיל וחייפא רישה.
נ"ל שכוונת הסיפור היא ללמדנו שגם שקר של דרכי שלום יש בו פגם משום שהוא פוגע במידת האמת של האדם. האדם מתרגל לשקר ויש חשש שימשיך גם במקום שאין את ההיתר של דרכי שלום. הלכה למעשה פסקנו כבית הלל שצריך להיות מעורב עם הבריות ולכן עדיף לשקר מפני דרכי שלום,אבל צריך לזכור ולדעת כי שקר כזה הוא בעייתי והוא פוגע בנפש האדם ובעולם. לכן בסיפור מתו שני בניו של רב טביומי והוא גורש מהעיר.
במציאות עיר כזו שכולה אמת אינה יכולה להתקיים, והיא קיימת רק בסיפור. אבל הסיפור בא ללמד אותי כי יש מחיר למשקר מפני דרכי שלום.
בית שמאי סוברים שלא צריך לשלם את המחיר הרוחני של לומר שקר, גם אם הוא מפני דרכי שלום, ולכן העדיפו לומר לחתן את האמת גם אם החתן יסבול מכך.
כך הוא הדבר לגבי מידת האמת וכך גם לגבי איש מלחמות שבתוקף היותו חייל נאלץ להרוג אנשים.
דויד המלך כשרצה לבנות את בית המקדש אומר לו הקב"ה: דברי הימים א פרק כב (ח) וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְקֹוָק לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי:
(ט) הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו:
(י) הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:
אומר הרמב"ן במדבר פרק טז פסוק כא ....והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה....(והסיבה לכך שדויד לא בנה) והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים,
רואים אנו שוב את אותו עיקרון: יש דברים שאדם ,מתוקף המציאות, חייב לעשותם. להרוג גוים במלחמת מצווה. זהו דבר שנאלצים לעשותו, אבל זה לא דבר טוב, ואם אפשר היה להימנע מכך היה עדיף, ומה שדויד עשה אותם כי לא הייתה ברירה, והוא שילם מחיר כבד על כך- נאסר עליו לבנות את בית המקדש.
לשקר מפני דרכי שלום זה חובה. אדם לא יכול להתחמק מכך אבל היה עדיף לו לא היה מגיע לכך.
מכאן לשתי מסקנות.
א. יש דברים שאדם מצווה לעשות אותם אבל הם לכתחילה רק בגלל שהמצב הוא דיעבדי ואדם ישלם על כך מחיר רוחני. לכן ,כדי להגן על עצמו מאותו המחיר חייב הוא לחפש כל דרך להימנע מכך. דויד המלך לו יכול היה להשיג את מטרותיו בדרכי שלום ולא מלחמה היה מרוויח רבות, הוא היה ראוי לבנות את בית המקדש. כשיש מצב שבו בלית ברירה צריך להלחם, צריך לא לשמוח במצווה הזו, להרגיש ולחוש את הקושי שמעשה , לזכור כל הזמן שידינו יתמלאו בדמים וזה דבר נורא. כך גם ביחס לשקר מפני דרכי שלום או השקר שיעקב שיקר. יש מחיר לשקרים אלו- הפגיעה במידת האמת של האדם.
ב. מאידך המלאכה מוטלת עלינו ואין אנחנו יכולים להתחמק מכך. חובה עלינו לשלם את המחיר ולעשות את המוטל עלינו. כך במלחמה, כך בשקר מפני דרכי שלום וכך בשאר הנסיונות הרוחניים שהחיים מזמנים לאדם.
ונסיים במה שפתחנו. יעקב היה צריך לשקר בנסיבות חייו המסובכים. כתוצאה מכך , ברור שהיה צריך לשלם מחיר רוחני בפגיעה במידת האמת שלו.
גילתה לנו התורה כי זיכהו הקב"ה ליעקב שלמרות כל הנ"ל, הוא נשאר דבוק במידת האמת עד כדי כך שכשמאפיינים את מידותיהם של האבות, יעקב הוא בעל מידת האמת –"תיתן אמת ליעקב".
