*קריעת הבגדים משפיעה:
פרשתנו חותמת בפרשת הגביע שנעלם, כביכול, במפתיע, מעל שולחנו של יוסף. היה זה בעת ביקור האחים בארמונו, ומיד לאחר שיצאו האחים את העיר, בטרם הרחיקו באורח משמעותי, וכלשון הכתוב, "מגלים" שהגביע נעלם, מתפתח מרדף, והאחים מושבים לאחר כבוד, על כס הנאשמים, ומתנהל חיפוש: "ויחפש, בגדול החל ובקטן כלה, וימצא הגביע באמתחת בנימן. ויקרעו שמלתם, ויעמס איש על- חמרו וישבו העירה. ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, והוא עודנו שם ויפלו לפניו ארצה".
וכאן מתחילה שרשרת של תחנונים ותחינות. האחים מבקשים על נפשם ועל נפש אחיהם בנימין, כפי שרואים זאת מתוך הכתובים.
כל קריעה, שנזכרה בדברי ימי עמנו, השאירה מאחור שובל של תלאות. ועם ישראל והנוגעים בדבר שלמו על כך טבין ותקילין, מחיר יקר, רחמנא ליצלן.
קריעת מעילו של שמואל לאחר חטא שאול במלחמת עמלק סימלה את קריעת הממלכה מעל שאול.
קריעת מעילו של שאול על-ידי דוד במערה עלתה לו לדוד בצמרמורות ובקר באחרית ימיו: "ויכסהו בבגדים ולא יחם לו".
אחיה השילוני סמל את קריעת ממלכת ישראל לשתי מלכויות: יהודה וישראל, בקריעת שמלתו החדשה.
קריעת הכתנת של יוסף נרשמה באותיות של אש מעל דפי ההיסטוריה. והקב"ה גבה את מחיר הכתנת מעשרת הרוגי מלכות. וכמו שמובא בקינה המפורסמת לתשעה באב.
*הכל נלקח בחשבון:
אף כאן, נגבה מס ערך מוסף על הקריעה של השבטים: "ויקרעו שמלתם". וזאת חרף העובדה שאותה קריעה שעליה נתן עם ישראל במהלך ההיסטוריה את הדין, היא עצמה שמשה כפרעון לקריעה קדומה. מהי?
אומר המדרש על הפסוק: ""ויקרע יעקב שמלתיו": ר′ פנחס בשם רבי הושעיא אמר: שבטים גרמו לאביהם לקרוע והיכן נפרע להם? במצרים שנאמר: "ויקרעו שמלותם וגו′" יוסף גרם לשבטים לקרוע, עמד בן בנו ונפרע לו. שנאמר: "ויקרע יהושע שמלתיו". בנימין גרם לשבטים לקרוע, והיכן נפרע לו? בשושן הבירה שנאמר: "ויקרע מרדכי את בגדיו". מנשה גרם לשבטים לקרוע, לפיכך נתקרעה נחלתו חציה בארץ הירדן וחציה בארץ כנען". מפחיד!
שלושה אנשים גרמו לאותה קריעה מפורסמת של "שבטי י-ה עדות לישראל": יוסף, מנשה ובנימין.
יוסף, הוא שנתן את ההוראה לערוך לבצע חיפושים.
מנשה, הרודף והמתחקר והמודיע. הגלאי. כך באר ה"חזקוני" וזהה את "אשר על ביתו" של יוסף כמנשה. "ועל-ידי שעל ידי רדיפתו קרעו השבטים בגדיהם, נקרעה גם לו נחלתו, שהירדן מפסיק נחלתו". עד-כאן.
ואחרון חביב: בנימין. "הגנב", שבאמתחתו נמצא הגביע.
כל אלו גרמו במישרין או בעקיפין לקריעת השבטים. אשר על כן שלם כל אחד מהם, וליתר דיוק: אחד מיוצאי חלציו במילי דמיטב, ארבעה וחמישה בשל אותו קרע. כאשר, כאמור, אותה קריעה, "כולא עלא בעדא", היא עצמה באה כפרעון חב לא כל כך ישן: "ויקרע יעקב שמלתיו".
הדבר מפחיד. "משפטיך תהום רבה!". נקרעה הקריעה, עלתה לרקיע, נשקלה, נמדדה תחת שבט הבקורת. והא לנו התוצאות. שם בשמים גם נמדד משקל הגרמא של כל אחד ואחד מן השלושה: יוסף, מנשה ובנימין הושגו התוצאות, והוסקו המסקנות, ונקבע הפרעון.
הכל הכל נלקח בחשבון: המעשים, הנסיבות, המניעים, הכוונות.
וכך נקבע, למשל, כי קריעתו של יהושע שווה לתכונתו של יוסף. קריעתו של מרדכי מאזנת את בנימין. נחלה קרועה תואמת את מדתו של מנשה . הכל מתקזז. יש דין ויש דיין!
*יוסף גורם ליהושע לקרוע בגדיו:
שלושה גרמו לצערם של השבטים: יוסף, בנימין ומנשה.
כל אחד מהם חתום בשטרו, ועל-כן שלושתם יפרעו את השטר באמצעות צאצאיהם. זה על-ידי יהושע, זה על-ידי מרדכי וזה באמצעות נחלת שבטו.
ננסה לבחון את הרקע לקריעה של כל אחד מן הצאצאים.
בספר יהושע נאמר: "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, וירדפום לפני השער עד-השברים, ויכום במורד, וימס לבב- העם ויהי למים. ויקרע יהושע שמלתיו, ויפל- על-פניו ארצה לפני ארון ה′, עד-הערב, הוא וזקני ישראל, ויעלו עפר על-ראשם".
אין ספק. היתה זו שעה קשה לישראל. תבוסה בקרב, "על ההתחלה". דמורליזציה בשורות הצבא, חילול השם. והנה, יהושע וזקני העם משתטחים בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם, נותנים עפר על ראשם ושבים בתשובה שלימה. כובשים פניהם בקרקע ומחפשים פשר לתבוסה, והכן הם מקבלים אותו: "חטא ישראל וגם עברו את-בריתי... ולא יכלו בני ישראל לקום לפני איביהם ... עד-הסירכם החרם מקרבכם".
הנה לנו פענוח התעלומה. פשוט ולעניין, הייתה כאן מעילה. נמצא המעל, עכן נרגם ואז "וישב ה′ מחרון אפו".
מי יכול להעלות בדעתו, כי קיימת סבה נעלמה נוספת לקריעה מעבר לפשט הכתובים?
מה יותר לגיטימי בשעה קשה כזו, מאשר העובדה שהמנהיגות הרוחנית והצבאית, קרי: יהושע וזקני ישראל יקרעו בגדיהם ויתייצבו בתפילה ובתחנונים לפני מי שאמר והיה עולם לשם פענוח תעלומת התבוסה? וכי יש משהו חריג בכך?! הכל כל כך מובן, הגיוני, מתבקש.
באו חז"ל וגילו לנו ברוח קודשם, כי ישנו מארג טמיר, נעלם, הקושר בחוט "אלחוטי" פרשה זו עם פרשה רחוקה מאחור. כלומר אלמלא קריעת השבטים, אזי היה מתקיים יום תענית, יום תפילה, באותה המתכונת שנתקיימה, כולל הכל, אבל בלי הקריעה. כלומר, אלמלא קריעת השבטים, בהחלט ייתכן, כי הכל היה נראה אחרת. יתכן, והמציאות לא היתה מחייבת קריעה.
יוסף גרם לקריעתו של יהושע. חוט טמיר, נעלם, קושר בין שתי הקריעות וחוט טמיר נארג בין השתיים.
*הכל מדוד ומחושב:
נבדוק הלאה. תם הפרעון של יוסף, מגיע עת תורו של בנימין.
עברו חלפו דורות, ושוב עננה שחורה מכסה את שמי התכלת של גולת ישראל. הנה מופיע המן הרשע על מפת ההיסטוריה, וניתנת הוראה להכחדה לאומית של עם ישראל. "ומרדכי ידע את-כל-אשר נעשה, ויקרע מרדכי את-בגדיו, וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדלה ומרה".
גם כאן, מי יעלה בדעתו, כי קיימת עילה נסתרת נוספת, פרט לזו המפורטת בכתובים לקריעה? האם אין זה מתבקש שבעת צרה כזו ליעקב, יעשה מרדכי הכל, ואף יקרע את בגדיו?!
ובכל זאת, מגלים חז"ל את אזנינו כי בהחלט יתכן, כי אלמלא בנימין, הסבא רבה של מרדכי, הכל היה מתבצע באותה המתכונת ובכל זאת, בלי קריעה.
יתר על-כן, במדרש רבה לפרשת "תולדות" מצביעים חז"ל על אקט נוסף של מרדכי שהיה מיותר שם, אלמלא הוא קשור בחוט נעלם לסוגיא מפרשיות העבר. וכך מובא שם: "אמר ר′ חנינא: כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב: "כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה" והיכן נפרע לו?! בשושן הבירה, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד"".
זאת אומרת: אלמלא "הזעיק" יעקב את עשיו, אזי לזעקת מרדכי היה צליל שונה, פחות צורמני, פחות כואב. לאמור: הכל מדוד. הכל מחושב. יעקב חתם על השטר בזמנו, ואחד מיוצאי חלציו פורע אותו. נמצא הזמו והמקום המתאים ונבחר האיש, והפרעון בוצע.
*הגורם לענישה נענש בעצמו:
גם אצל מנשה היתה קריעה ואמנם, הפעם קרע מסוג אחר. קרע מאדמת ארץ ישראל. קריעה של נחלה. משום שקריעת בגדים במקרה הזה איננה מאזנת את החשבון.
שוב, אם נעיין בפרשת בנחלות, בפרשת "מטות" לא נגלה שום קושי בעובדת חלוקת נחלת שבט מנשה לשני עברי הירדן, זה המערבי וזה המזרחי.
אבל חכמים גילו לנו ברוח קודשם, כי גם למנשה היה חלק בקרע של השבטים. וקרע זה תובע את חלקו. נמדד השער, נבחנת המדה, מוערך הפרעון, והשטר נפרע.
וכפי שאמרנו בראש הדברים, גם הקריעה של השבטים באה באיחור של כשלוש עשרה שנה כפיצוי על קרע אחר: "ויקרע יעקב שמלתיו".
קבלנו, אפוא, תמונת מצב מה פירוש: "ומשפטיך תהום רבה!".
אבל טרם סיימנו. המדהים ביותר הוא חלקו של בנימין, באותה גרמא. היתכן להכלילו בין הגורמים לקריעתם של השבטים?! והרי הגביע הוטמן באמתחתו מבלי ידיעתו בכלל! כלום יכל למנוע את זאת?!
אבל את מידת הדין אין זה מעניין. משום שכל מי שחברו נענש על ידו, גם אם אין בה באותה הענישה מצדו לא אשמה ולא גרמא, דבר זה מוציאו ממחיצתו של הקב"ה.
בשו"ע נפסק כי על האב לברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה" בהגיע בנו לגיל בר מצווה. מדוע? משום שעד לאותה השעה עלול האב להיות נדחה ממחיצתו של הקב"ה בגלל שבנו נענש על ידו. כך כתב ה"לבוש".
אשר על כן משגדל הבן, על האב להודות לה′ יתברך, כי מעתה לא ייענש שוב בסבת בנו, והדרך למחיצתו של הקב"ה פנויה.
סימן שבידו של האדם למנוע גם גרמא מסוג זה. ולכן, גם בנימין נחשב כגרמא בנזקין.
ועיין כתובות בעניין רב רחומי.
וכן בעניין פנינה שנענשה בשכול טראגי, חרף כוונות הלשם מים שהיו ברקע, בעת שצערה את חנה צרתה.
קבלנו פרק מאלף ושיעור חשוב בעומק הפשט של "ומשפטיך תהום רבה!".
