ראש הישיבה הרב שמואל הבר |
בס"ד
חוקי התורה וחוקי המדינה והצבא
בעקבות האירועים האחרונים בכל מה שקשור לויכוח המתנהל בין איגוד ישיבות ההסדר לבין משרד הבטחון, ראיתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם. לדעתי, ישנה בורות מסויימת בצבור בכל מה שמתרחש בויכוח זה, כי לדאבוני, חלק גדול מהצבור מחובר לתקשורת אשר מציגה תמונה שונה מהמציאות.
בכל מה שקשור לקיום חוקי המדינה, הנחת היסוד הראשונה שלנו היא שאנו מקיימים את חוקי המדינה אך ורק מכח חוקי התורה. גם העמדה הנותנת לחוקי המדינה סמכות מכח הכלל ′דינא דמלכותא דינא′, אומרת בעצם שמתוקף ההלכה יש לקיים את חוקי המדינה, ושוב, חוקי התורה הם הבסיס ליחס לחוקי המדינה.
הנחת יסוד זו נכונה גם לגבי הצבא שהוא בעצם זרוע של המדינה. איננו הולכים לצבא מכח חוקי המדינה, אלא מכח חוקי התורה. גם קיום הפקודות של הצבא הם מכח חוקי התורה שהיא זאת שנתנה סמכות הלכתית לפקודות הצבא.
התוצאה הישירה מהנחות אלו היא שבמידה וישנה סתירה בין חוקי המדינה או חוקי הצבא [אשר פועל מכח חוקי המדינה], לבין חוקי התורה, ודאי שחוקי הצבא לא תקפים לגבינו, בבחינת ′דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים′. שהרי כל תוקפם של חוקי הצבא הוא מכח חוקי התורה כך שהם לא יכולים לסתור את חוקי התורה.
גם אם נאמר כי לממשלה יש כח וסמכות של מלך, כמו שכותב הרב קוק במשפט כהן שכאשר אין מלך כח הסמכות חוזר לאומה והאומה נותנת את כח המלכות לשלטון בו היא בוחרת, עדיין אין בכח השלטון לסתור את חוקי התורה. שכן כבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ג ה"ט "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".
על דברים אלו לית מאן דפליג, וכל יהודי הכפוף להלכה יודה בהם. לזה מודים כל ראשי הישיבות ללא ספק ולא על כך נסוב הויכוח הנ"ל.
גם הויכוח על סירוב פקודה הוא ויכוח הלכתי. כל המתרעמים על כך שהצבא אינו סובלני ואינו נותן ′חופש אקדמי′ בישיבות- אינם מוכנים לשמוע דעה בהלכות ארץ ישראל הנוגדת את דעתם. אין סובלנות גם אם נקודת המוצא הלכתית. דעת הסוברים כי אין לסרב פקודה נובעת מההנחה שכך ניתן להגן טוב יותר על המדינה ולקיים את מצוות כיבוש הארץ וישובה.
שותפות בהקמת המדינה
המצע של הציונות הדתית בהקמת המדינה היה – שותפות מלאה בהקמת המדינה, קיומה וביסוסה. וזאת למרות חילוקי הדעות הרעיוניים בינינו לבין שאר הקבוצות בעם ישראל באותה התקופה. אין זה סוד כי בין החותמים על מגילת העצמאות היו חילוקי דעות לגבי המדינה שבדרך, כל אחד ראה בחזונו מדינה אחרת (סוציאליסטית, רביזיוניסטית, מדינת הלכה וכדומה). אולם, למרות כל זאת כולם איחדו כוחות וניכנסו לשותפות אחת על מנת להקים את המדינה, ועל דעת זו חתמו על מגילת העצמאות. כל אחד מהחותמים קיווה וציפה כי חזונו באשר לדמותה של המדינה שבדרך יתקבל בסופו של תהליך והוא יהיה זה שיקבע את דמותה של המדינה. גם אנו נכנסנו לשותפות הנ"ל בדעה זו וגם כיום הצבור שלנו מאמין כי מדינת ישראל היא הבסיס למדינת הלכה שבדרך אשר היא תהיה המדינה של משיח צדקינו.
כל אחד הבין אז ומבין גם היום שהתוצאה לה אנו מקווים תבוא רק בעזרת שיתוף של הכוחות כולם. אמנם אנו נדרשים להאבק על כך שהחזון שלנו הוא יהיה הדומיננטי, אך ודאי שלשם כך צריך איחוד כל הכוחות כולם ולא ניתן לפרק את השותפות בעבור חזון זה, שהרי אז גם החזון עצמו לא יתממש.
המצב כיום
אנו מאמינים כי ע"י שותפות זו נוכל להתקדם בתהליך אשר בסופו תהיה כאן מדינת הלכה. לדעתנו מבט זה הוא ריאלי לחלוטין, לולי זאת לא היינו מתחברים עם שאר העמדות. לו היה ברור כשמש שחזוננו בדבר דמותה של מדינת ישראל ודאי לא יבא על מקומו, ולא תקום כאן מדינת הלכה, ייתכן שהיינו מפרקים את השותפות. אולם בראיה של המצב הנוכחי בעין ריאלית אפשר בהחלט לראות שיש כאן התקדמות רבה מהמצב ממנו התחלנו את הדרך, וישנה אפשרות מסתברת מאוד שתהיה כאן מדינת הלכה. תהליך החזרה בתשובה והקרבה אל המסורת מתפתח ומתקדם וישנם היום צבורים שלמים אשר חוזרים בתשובה ומשנים אורח חייהם בהתאם לתורת ה′. תמונת המציאות הנוכחית אינה משקפת את העתיד להיות, ומסתבר שבתבונה, בשום שכל ובאחריות, יש סיכוי שבתהליך של כמה שנים טובות נגיע בסופו של תהליך למצב בו יחול שינוי בתפיסות העולם גם בצבור שמתקרי חילוני.
גם אם במבט על מנהיגי האומה העסק נראה קצת אחרת, ומבט על תהליכים המובלים על ידי הממשלה גורם לנו תחושת יאוש וחוסר אונים, אין בזה כדי להוביל למסקנה כי התקווה נגוזה, שהרי בפעמים רבות הממשלה אינה בהכרח המייצגת של העם במדינה. אמנם בדרך כלל הממשלה מייצגת את הרוב בכנסת, אך לא פעם אין זה נכון, ולעיתים גם הרוב בכנסת לא מייצג את דעת רוב הצבור.
בנוסף לכך, גם אם יש במצב נתון רוב זמני במדינה שמתנגד לתפיסות העולם שלנו, אך אם אנו חושבים שנוכל לשנות את דעתם של הרוב ולהוביל בסופו של תהליך למצב של מדינת הלכה – דיינו. הרי לשם כך השתתפנו בתחילה עם שאר הדעות, למרות שרוב הדעות היו שונות מאיתנו. כי תפיסת עולמנו, שהיתה ריאלית, היתה שיש כאן מדינה שהיא הבסיס למדינת הלכה, וגם אם כרגע הרוב לא כמונו הדברים יכולים להשתנות, לא רק מבחינה תיאורטית אלא גם מבחינה מעשית.
ודאי שבתחילת השותפות המצב היה הרבה יותר גרוע מן המצב כיום, ולמרות זאת הצבור הדתי, כולל הרבנים מכל הגוונים [עיין בכרוז המופיע בספר "התקופה הגדולה" של הרב כשר אשר חתומים עליו צבור רחב של רבנים מגוונים שונים בצבור הדתי], הסכימו ללכת לשותפות זו.
דבר זה נכון לא רק לגבי הגישה לתורת ישראל אלא גם בהקשר של גבולות הארץ. בהקמת המדינה דובר על גבולות החלוקה ועל דעת זה נכנסו לשותפות בשמחה גדולה. המחשבה היתה כי הצבור עשוי לשנות עמדתו בדרך למדינת הלכה ולהרחיב את גבולות ארץ ישראל. המציאות כיום מלמדת כי אכן היום המצב הרבה יותר טוב, למרות הקשיים הקיימים.
שתי הגישות בציונות הדתית
בתוך המחנה המגדיר עצמו כציוני דתי ונושא בעול הגיוס לצבא, ישנן שתי גישות ביחס למדינה ולמוסדותיה, הגישה הישנה, השמרנית, וגישה חדשה, שהתפתחה לאחרונה.
הגישה הראשונה – השמרנית – גורסת כי אנחנו שותפים מלאים במדינה, בצבא, רוצים את טובת המדינה וטובת הצבא, ואיננו רואים את שלטונות הצבא והכנסת כאויב אלא כשותף. עמדה זו תקפה גם אם אלו עושים דברים שאינם נכונים וגם אם הם פועלים בדרכים שאינם נראות לנו ראויות. גם אם יש לנו ביקורת על דברים מהותיים, אינם מוסרים, ואפילו מרושעים, עדיין המדינה והצבא הם מפעל ענק שבחסדי ה′ זכינו לו, ויש אומרים שזהו תחילתו של תהליך הגאולה. מחובתינו לראות את חצי הכוס המלאה, לנסות ולחזק שותפות זו ולא לחפש כל הזמן את החסרונות והעימותים.
כן הוא גם בנוגע ליחס לארץ ישראל, גם אם ח"ו היו מחליטים להחזיר את אדמות ישראל עד הקו הירוק לידי המחבלים - עדיין המדינה קיימת. ברור לי כי אם היו שואלים מישהו בהקמת המדינה האם הייתם מוכנים להקים מדינה עד הקו הירוק? איש לא היה מתנגד, שהרי הסכימו על הקמת מדינה בגבולות החלוקה.
כל זאת למרות הביקורת שצריכה להיאמר בצורה בונה ולא בצורה הרסנית. דברים אלו נכונים ויציבים למרות שהשותפים האחרים נוקטים לעתים גם בדרך שאינה מוסרית ודורסנית, למרות זאת, עדיין האור רב על החושך.
הגישה השניה, אשר לדעתי התפתחה אחרי הגירוש מגוש קטיף, היא שהיחס שלנו למדינה ולצבא צריך להשתנות. עלינו לחדד מחלוקות ועמדות כמה שיותר. חדל סדר ′הדתי הנחנח′, צריך להרים את הראש ולהתנהג כמו במדינה שהיינו רוצים שתהיה, הכל לכתחילה. אם חלק מן הציונות החילונית, אשר חש שהוא בעל הבית במדינה, נוהג בצורה פטרונית ושתלטנית, גם בציונות הדתית יש לאמץ דרך זו ולהשיב מלחמה השערה, גם עלינו לחדד עמדות ומחלוקות ולעמוד בכל תוקף על כל קוצו של יו"ד. עלינו להפסיק את ההתנהגות של שותף מדוכא ומסכן, אלא עלינו לחדד מחלוקות ולהגיע לעימות. עימות זה יבוא לידי ביטוי בכל התחומים, ולאו דווקא בנושא של א"י, אלא בכל תחומי ההלכה.
מנסים להתעמת עם מוסדות השלטון בכדי לבטל החלטות ממשלה בכח, ולא כמקובל בכללי הדמוקרטיה. ולמרות שלדעתי ניתן להפגין לפי הנורמות המקובלות במשטר דמוקרטי, ולא רק לפי החוק היבש, אלא המטרה לא לבטל החלטות ממשלה בכח אלא להפגין בנורמות המקבלות ואם אלו ישנו את ההחלטות – מה טוב.
מתוך כך גורסים בעלי עמדה זו כי על החייל הדתי לחתור לעימות עם פקודות הצבא בכל הקשור לקיום מצוות, גם אם אין הכרח בהתנגשות זו.
דוגמא לדבר: טירונים אשר נדרשו להכניס את הציציות בזמן האימונים, סירבו פקודה ונכנסו לעימות על עניין זה. שיקול הלכתי פשוט היה מוביל למסקנה כי כיון שלא ניתן לבצע אמוני חי"ר עם ציציות בחוץ (-מעבר לביזיון הציצית שיש כאן), יש להסכים עם הפקודה להכניס את הציציות. בנוסף לכך, סברא נוספת לאשר את ההוראה שלא להוציא ציציות היא שיש חשיבות להרגיל את החיילים שהציציות ישארו בפנים כדי שגם בפעילות מבצעית כאשר הוצאת הציציות כרוכה לעיתים בפיקוח נפש, יתרגלו שלא לגלות ציציות.
אך חיילים אלו נקטו בתפיסת העולם הנזכרת לעיל ועל כן הקפידו להוציא ציציות ואף ′הידרו′ במצווה וגילו ציציות באורך של כ- 50 ס"מ, למען ישמעו ויראו את ציציותיהם. גם אם יסבור מי שיסבור כי השיקולים ההלכתיים שנאמרו לעיל אינם נכונים, ודאי שדי בהם בכדי למנוע התנגשות מיותרת עם פקודות הצבא. אולם כאשר הגישה היא לחפש את נקודות החיכוך, אזי מציאות זו מזמנת את מימוש הגישה.
ודאי שגם לדעתי אם אומרים לחלל שבת בצבא יש לעמוד על כך בתוקף, אין כל היתר לעבור עבירות כדי לשמור על חוקי הצבא, כפי שהדגשנו בראשית דברינו, אך בניגוד לעמדה הנ"ל לדעתי אין צורך לחפש את העימותים ויש לחתור למציאת פתרונות על מנת לשמור על השותפות.
בעלי גישה זו מתיחסים לעתים לצבא כאל אויב שיש להתמודד איתו בדרכים שמתמודדים עם אויב, על כך יורו הדוגמאות הבאות. יהודי שנעצר בגין הפגנה בלתי חוקית וישב במעצר 15 יום, קיבל היתר, על סמך הגישה הנ"ל, להשתמט משירות מילואים במשך 15 יום, יום כנגד יום. חייל לבוש מדים שהגיע לחתונה נתבקש להחליף את מדיו לבגדים אחרים כי זה בזיון לבוא לחתונה עם מדי צה"ל, שכן צה"ל שעשה דברים מבוזים, הוא דבר מבוזה. [הדברים מזכירים לי תגובה של אחד מגדולי התורה בעולם החרדי אשר נשאל על ידינו אם יש לברך שהחיינו על הכומתה האדומה. תשובתו היתה - האם אדם שנמצא בבית הסוהר ומקבל בגדרי אסירים חדשים, צריך לברך שהחיינו?].
על דברים אלו אני עומד ותמה, איזה אחוז ממה שצה"ל עושה הם דברים רעים? מה היינו עושים אם לא היה כאן צה"ל? מי מגן על המדינה הזו לולי צה"ל? וכמובן כל זאת בזכות הסיעתא דשמיא.
צריך להבין שהמפעל הענק הזה ששמו – מדינת ישראל, אשר יהודים במשך 2000 שנה ציפו לו בכליון עיניים, תופעה היסטורית ענקית זו בחיי העם היהודי שאותה זימן לנו רבש"ע כנס אחד ארוך ומתמשך. מחייב אותנו להיות שותפים פעילים בתהליך זה כמו בתפיסה הראשונה.
סוכם ע"י תלמיד. בלתי מוגה