טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

שיחה לפרשת וארא

נלכה נא דרך שלשת ימים
פרשתינו מספרת על מכות מצריים הניחתות על פרעה מלך מצריים ועמו, על היד החזקה והזרוע הנטויה של הקב′ה.
כאשר בוחנים את המשא ומתן שמתקיים בין משה שליח ה′ לבין פרעה מלך מצריים ניתן להבחין כי הדרישה מפרעה איננה שילוחם של עם ישראל לחופשי לאחר 210 שנים של שעבוד. הבקשה של משה מפרעה לכאורה מוזרה במקצת "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" (שמות ה, א), יש כאן בקשה לחופשה קצרה, מעין "רגילה" קצרה אפילו פחות ממה שנהוג בצבא, "דרך שלושת ימים נלך במדבר" (שמות ח, כג). פרעה מנסה להתווכח, אולי רק "בארץ" (שמות ח, כא) ולא במדבר, אולי לא כולם הולכים אלא רק חלק מן העם "מי ומי ההולכים" (שם), ותשובת משה היא "בנערינו ובזקנינו נלך , בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה′ לנו" (שמות י, ח-ט).
אמנם מן המדרש נראה כי לקראת מכת הארבה מתחיל פרעה לחשוד בבקשה הקצת מוזרה שגוררת אחריה מכות איומות כל כך, ואומר "ראו כי רעה נגד פניכם לא כן לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשים" (שמות י, י-יא). וכך מסבירים חז"ל את הדברים במדרש (שמות רבה יג) :
מהו רעה נגד פניכם אמר להם דרך הבחורים והזקנים לזבוח שמא הקטנים והטף {לשון תמיהה} ומי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח לא כמה שאתם אומרים (שמות ה, ג; ח, כג) דרך שלשת ימים, לפיכך ראו שאותה שאתם מחשבים שיש בדעתכם לברוח היא תשוב נגד פניכם שלא תצאו מכאן
גם לאחר ההסכמה שנכפתה עליו לשלח את עם ישראל בקריאה "קומו צאו מתוך עמי" (שמות יב, לא) מדגיש פרעה שאין כאן שחרור עבדים מוחלט, אלא רק "נכונות" לההענות לתביעתם לחוג במדבר - "כאשר דיברתם ולכו". זו גם הסיבה בגינה שולח פרעה עם בני ישראל איקטורין {מרגלים} שלאחר שלושה ימים חוזרים אל פרעה ומספרים לו על התגלית החדשה "כי ברח העם" (שמות יד, ה).
הראשונים כבר שאלו לפשר בקשתו של משה לצאת לשלשה ימים, שהרי מדובר פה בצווי אלוקי של הקב"ה למשה להוציא את בני ישראל ממצרים, שכל ענינו הוא "אחרי שפרעה בעל כורחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם" (אברבנאל בהקדמה לפרשת הסנה), ומוסיף על כך בעל העקידה "שאינו דרך כבוד למעלה לעשות כן רק להוציאם ביד רמה מתחילה ועד סוף" (שער לה′).
אומנם גם האברבנאל וגם בעל העקידה עונים על כך : שהבקשה בדבר מועט "דרך שלושת ימים" הייתה על מנת להבחין בו עורפו ומצחו הקשה, שבלי ספק לא יאבה להם ולא ישמע עליהם לשלחם מארצו, ואפילו על בקשה כל כך מועטת אינו מוכן לשמוע, דבר זה כמובן ישמש עילה לפעול כנגדו ואף לחזק את ליבו ולקחת הימנו את בחירתו החופשית.
 
שמוש נוסף בהערמה
נראה כי פרשה זו צריכה להבחן ביחד עם עוד שני פרשיות המופיעות בתחילת ספר שמות שהמכנה המשותף בין שלושתם הוא בעצם מעין מעשה הונאה מכוונים כנגד פרעה ועמו בצווי מפורש של הקב′ה.
ונביא את הדברים בקצרה :
הפרשה הראשונה מופיעה בפרשת בא (פרק יא, ב), שם אנו לומדים כי הקב"ה מבקש מהעם להשאיל כלי כסף וכלי זהב :
דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב
"אין נא אלא לשון בקשה". עם עושה ישראל כדבר משה ומשאיל ומנצל את המצרים בידיעה ברורה כי אין מדובר בהשאלה על מנת להחזיר אלא בקניין גמור :
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלת: וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם: (שמות יב, לה-לו).
פרשה זו גרמה להרבה ביקורת על היהודים והיהדות על הגניבה וההונאה מהמצרים "הישרים והמסכנים" לכל אורך היסטוריה.
הפרשה הנוספת מופיעה בפרשת בשלח. לאחר היציאה ממצריים מבקש הקב"ה ממשה לפתע לעצור את התנועה קדימה ולהחזיר את העם אחורה לפני פי החירות. המטרה בחזרה זו היא ליצור רושם אצל פרעה כי עם ישראל לא בדיוק יודע להיכן הוא הולך, ועל ידי כך לגרום לו לנסות אולי להחזיר את העם הבורח :
וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּו (יד, ה′ – ו′).
 
החבור שבין הפרשיות
מבין הפרשנים הראשונים שמנסים לראות את כל הפרשיות הנ"ל כמקשה אחת מצאנו את האבן עזרא (שמות י, י) :
וטעם ראו כי רעה נגד פניכם... ועתה חשב פרעה שהם רוצים לברוח. ודע כי משה אדונינו לא אמר לפרעה שישובו עוד שיכזב. רק אמר שירחיקו דרך שלשת ימים. ודעת המצריים הייתה שישובו על כן השאילום. ובעבור דבר אחר שאילו נתן להם פרעה רשות ללכת ולא ישובו. לא היה רודף אחריהם. והשם צווה לעשות כן עד שירדוף אחריהם. ויטבע... ואין להרהר אחרי מעשי השם שהכל עשה בחכמה אע"פ שהיא נעלמה מעיני החכמים...
מדברי האב"ע אנו למדים כיצד הפרשיות מתחברות זו לזו בעצה עמוקה של הקב"ה השוזרת את הפעולות אחת אל אחת, ומובילה את פרעה ועמו בסופו של תהליך לקבל את עונשם הראוי להם, אותו עונש אשר קיבלו בים סוף - "סוס ורוכבו רמה בים". הפרשיות שהובאו לעיל, מהוות כל אחת כשלעצמה סיבה שתגרום לפרעה לרדוף אחרי עם ישראל 1. "כי ברח העם" ואין לו כוונה לחזור 2. הרכוש הגדול שלקחו עימם עם ישראל ואין מדובר בהשאלה 3. נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר ואולי בכל אופן נצליח להחזירם .
 
נוסיף עוד בקצרה מדבריו של הר"ן בדרשותיו (דרשה יא) וז"ל :
ורצה לומר שה′ מביא עצות מרחוק להנקם מצריו להביא פלאיו על הדרך שהוא רוצה. וה′ יתברך כוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו: עתה ידעתי כי גדול ה′ וגו′, ורצה להביאם בעניין שהם בעצמם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה. ואלו הודיע משה לפרעה העניין בתחילה שהגיע קצם להיגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המכות, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושלחם מאתו, לכן לא רצה הש"י שיאמר משה לפרעה העניין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים, שכאשר יגידו לו אחר כך "כי ברח העם" יחשוב פרעה מה שחשב... ולזאת הסבה עצמה צוה: וישאלו איש מאת רעהו. שעם היות שממונם היה מותר להם ויכולין לקחתו ביד רמה, צוה שיבואו בעקבה, שאע"פ שיראה זה לישראל דבר זר, וזה אמרו. דבר נא באזני העם, ואין נא אלא לשון בקשה, והוא כאמרו ידעתי שהם אנשי חיל שלא יחפצו במרמות ותוך, עם כל זה תחלה פניהם בשמי שיעשו ככה ולא ישאלו למה. וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו, שישראל בורחים אין ספק שחשדום כאנשי דמים ומרמה. שאם לא כן למה יתנכלו אליהם בדברים האלה, וכל זה הגיעם בלי ספק לרדפם.
הר"ן מסביר כי גם עם ישראל היה מאוד מבולבל מהדרך בה התנהלו הדברים ורק בסופו של דבר על ים סוף הם רואים כיצד הדברים מתחברים. שם הם רואים את עוצמתו וחכמתו של הקב"ה "וירא ישראל את היד הגדולה" הם רואים כיצד הוא מוביל את פרעה ואת עמו לקראת עונשם מידה כנגד מידה כפי שאנו שומעים מאוחר יותר מפיו של יתרו :
ויאמר יתרו ברוך ה′ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה ... עתה ידעתי כי גדול ה′ מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם  (שמות יח, י-יא)
 ומבאר רש"י :
הם חישבו להאבד אתכם במים ואבדו הם במים.
 העם מבין שמעבר לכך שהקב"ה מעניש את מצרים ומלכם פרעה על פועלם הרע, הוא גם מענישם בהנהגה של מידה כנגד מידה. מתוך כך נתחזקה אמונתם של עם ישראל והם מגיעים לאמונה שלימה בקב"ה ובמשה עבדו, וכפי שמעידה התורה לאחר קריעת ים סוף "ויאמינו בה′ ובמשה עבדו " (שמות טו, לא).
 
אם כן לסיכום אנו למדים מפרשה זו כי במלחמה מותר לעשות כל הערמות ותחבולות נגד האויב ואף לרמותו בדברים כזבים ואין בדבר שום נדנוד של איסור. הנהגה זו כלולה בציווי התורה "כל הבא להורגך השכם להורגו". לכן היה מותר לישראל, על פי צווי מפורש מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, לעשות כך למצרים הרשעים, שאל לנו לשכוח להם את אשר מיררו את חייהם בעבודה קשה בלא לשלם על כך שום תמורה והטביעו את בניהם ביאור.
" ואין להרהר אחרי מעשי השם שהכל עשה בחכמה אע"פ שהיא נעלמה מעיני החכמים"