טו' אלול ה'תש"עט 15/09/2019
שם משתמש
סיסמה

על כיבוד הורים וזוגיות טריה

לאחר שראה אדם הראשון את בת זוגו והכירה, הכריז ואמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" מפני שהבין שיש בעולם בת זוג שמתאימה לו. בשלב זה אומר הקב"ה ומגלה לדורות הבאים "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
מדוע יש צורך לעזוב את מקור גידולו כדי לדבוק באשתו? האם אי אפשר במקביל לבנות את דבקותו באשתו ולהמשיך את החבור ארוך השנים עם הוריו? מה פרושה של עזיבת ההורים, באיזו מידה ובאילו הקשרים?
מילדותו מקבל האדם את כוחו מהוריו "כגמול עלי אמו" הם מגדלים ומחנכים אותו והוא נשען עליהם ומושפע מהם. כדי שיוכל האדם לגבש את אישיותו העצמאית ולפתחה כבחירתו החופשית בדומה או בשונה מהוריו הוא חייב להתרחק מעט מהוריו.
בשנות הנערות קיימת באופן טבעי התרחקות ומרדנות מסוימת כלפי ההורים ותכליתה בטבע הנפש הוא לעזור למתבגר לעצב את אישיותו בבחירתו החופשית. אולם בדרך כלל גם בשלב זה המתבגר עדיין סמוך על שולחן הוריו, ובאופן מעשי מקבל מהם את צרכיו החומריים וכתוצאה מכך שחיים יחד באותו בית הוא נחשף לאורחות חייהם, דעותיהם ואישיותם.
השלב בו המתבגר יוצא לחלוטין מתחת ידי הוריו הוא שלב הנישואין.
אדם בוחר לו את בת זוגו כרצונו (ואינו צריך להיות כבול לרצון הוריו, אם כי טוב בדרך כלל להקשיב ולשמוע את שיקול דעתם) וצריך להתחיל באופן מעשי בחיים עצמאיים לחלוטין ללא השפעה ולחצים מהוריו ואף ללא השענות מתמדת עליהם.
אומר הקב"ה שבהגיע העת להתחיל את חייהם העצמאיים חייבים בני הזוג להתרחק קמעא מהוריהם ולדבוק ביחד שלהם בבניית חייהם העצמאיים. ההדרכה האלוקית היא לעזוב את התלות בהוריו ואת היותם מרכז חייו ולבנות את חייו יחד ובשותפות עם אשתו ולא כהמשך מוכרח להוריו.
חז"ל מנסחים זאת במדרש "וינחם יצחק אחרי אמו- ר′ יוסי אמר שלש שנים עשה יצחק אבל על אמו, ולאחר שלש שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו, מכאן אתה למד עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר אשתו שנאמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו וכו′ וכי יעזוב איש את מצות כבד? אלא שאהבת נפשו דובקת אחרי אשתו שנאמר ודבק באשתו."  
מערכת היחסים בין אדם להוריו המבוססת על כיבוד הורים לא משתנית בעקבות הנישואין ולא צריכה להשתנות, אלא שהתלות הנפשית שלו בהם צריכה להפסק מכיון שהוא גדול ומוכרח להיות עצמאי בשביל עצמו ובשביל משפחתו החדשה שמתחילה להבנות.
כדי שבני זוג יוכלו להתחתן עם בני זוגם ולא עם הוריו של בן הזוג חייב כל אחד מבני הזוג להשתחרר מתלותו בהוריו כדי לפתח אחריות ומחויבות מוחלטת לבן זוגו החדש.
אהבתו של אדם הולכת אחר מי שהוא מרגיש שנותן לו בטחון, תמיכה ,נאמנות, הארת פנים ושותפות. כל הדברים האלה (או חלק מהם) קיימים במידה רבה בתחושות של האדם כלפי הוריו (אפילו כאשר אינם ההורים הכי טובים). כעת, כאשר הוא נושא אשה ומקים בית, הוא צריך לבנות מערכת חדשה של אהבה כלפי מישהו אחר וזה מחייב שחרור משמעותי ממושא האהבה הקודם- הוריו.
בנוסף לכך, בטבעו מרגיש האדם שהוא מחפש את צלעו שאבדה לו, וכאשר הוא מוצא אותה יש לו צורך להתקשר אליה גם על חשבון קשרים חשובים אחרים שיש לו (הורים, אחים, חברים) מפני שהוא מרגיש שהיא עצם מעצמיו ושייכת אל שורש ותכלית חייו ואינו דומה  לקשרים חברתיים אחרים השייכים רק לחלק מחייו.
וכך מבאר הרמב"ן "בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ... ויחפוץ בה להיות תמיד עמו כאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהן עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד ... והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקרבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם".
צרכי החיים מחייבים הקדמת והעדפת אדם אחד על פני השני ופעולה מסוימת על פני אחרות, ולכן כדי שהבעל יתקשר אל אשתו באופן החושף נאמנות ומסירות גדולה יש לממש את הקשר עם אשתו באופן שמקדים אותה בסדרי העדיפויות על פני הוריו. בפעמים שחש האיש התלבטות בין כבוד אשתו והענות לצרכיה מול כבוד הוריו והענות לצרכיהם יש להעדיף את אשתו, מפני שכך מתאים בטבע נפשו ובמהות הזוגיות וכך ציותה התורה.
הקדמת בן הזוג על פני ההורים מובאת כהדרכה לבעל מול הוריו ומחויבת כציווי לאשה מול הוריה כדברי חז"ל על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו"- "איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה", כדי לבנות כראוי את הבית החדש.
בתבונת חיים רבה יכול האיש להמנע מרוב הניגודים הקיימים בין רצון הוריו לרצון אשתו ולא לתת למאבק להתחדד ולצאת מפרופורציה עקב דמיונות, פחדים וחולשת מידות של שני הצדדים, אך בשעה שיש ניגוד ביניהם ההעדפה צריכה להיות ברורה.
הרצון הטבעי של המתבגר הצעיר להתקשר אל בת זוגו גם על חשבון הוריו מובן ופשוט בעיני הזוג הצעיר אך קשה לעיכול רגשי בעיני ההורים. אחר שהשקיעו שנים רבות בפיתוח וטיפוח התינוק עד היותו בוגר ועכשיו מישהו אחר עלול להכנס אל חייו ולהשפיע עליו לשלילה, לנצל אותו ולבלבל אותו לפגוע בו ולהשפיע עליו ואפילו להרחיק אותו מהם.
החשש הגדול של הורים מתוצאות הקשר בין בני זוג צעירים (חשש, שכמובן לפעמים מוצדק) גורם להם לפעמים להפריע להיווצרות הקשר או להתערבות בהחלטה הסופית על מימוש הקשר לחתונה. אולם החששות לא מסתיימים לפני החתונה אלא ממשיכים באופן טבעי גם לאחר הנישואין בבדיקה מתמדת האם הקשר בין בני הזוג מוליד את התוצאות הרצויות בעיני ההורים. ברוב המקרים יהיה קשה מאוד לבן הזוג הצעיר להגשים את הציפיות הרבות של ההורים המבוגרים מפני שהחתן והכלה הם צעירים ונפשם אינה בשלה כמו אצל מבוגר מנוסה ובנוסף לכך הם בעלי אישיות אחרת ולפעמים שונה מאוד מההורים.
אל חשש זה של פגיעה ואפילו איבוד של ילדם היקר מכל מצטרף גם החשש ממשפחתו של החתן/כלה הצעירים מפני שגם הם ירצו שלא לאבד את ילדם וכל אחד משני הצדדים ינסה לנכס את הזוג אליו כדי לחוש בטחון שהם שלו ואצלו ולא התבטלו כלפי המשפחה השניה. חז"ל ביטאו חשש עמוק זה בספור על חלומו של אביי שראה בחלום את הפסוק מפרשת הקללות "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי" ופרשו לו שהכוונה "בנך ובנתך נפישי ומינסבן בנתך לעלמא ומדמיין אפך כדקא אזלן בשביה" (ילדיך יגדלו, ובתך תנשא לגבר מסוים ותלך אחריו ויראה בעיני האב כאילו נלקחה בשבי). המהרש"א שם מבאר שהציפיה הטבעית של ההורים היא לראות את ילדיהם תחת חסותם וממשיכים את דרכם וכאשר הם יוצאים מתחת חסותם קיימת תחושה של איבוד ותסכול כמו ילדים שנלקחו חס וחלילה בשבי.
מערכת היחסים בין ההורים לילדם עלולה לעבור מתחושת אחריות, הענקה והכונה למצב של דאגה וחשש, ולבחינה של הזוג מתוך ציפיות שלא מתממשות דבר הגורם לאכזבה, קנאה ועלבון. אין זה אומר שעיקר הקשר בין ההורים לילדיהם שקוע רק בצד השלילי אחר החתונה אבל בדרך כלל חלק מתחושות הלב והמחשבות מתנקזות לצד זה. הבעיה היא שפעמים רבות ההורים לא מודעים למה שעובר עליהם או שהם מודעים אך אינם מדברים על כך באופן פשוט ובכנות עם ילדם (מסיבות שונות שחלקן צודקות מאוד) עובדה היוצרת מתח סמוי ובלתי מובן מצד הזוג הצעיר. יש גם פעמים בהם ההורים מטיחים בזוג האשמות או תביעות שיוצרים מצד הזוג תחושה שמנסים להשתלט עליהם וחוזרת תגובת נגד או חוסר אונים מצידם.
דברי הרמב"ן "ויראה שאשתו קרובה לו מהם" אינה הכוונה לתגובה של זלזול וחוצפה כלפי ההורים אלא קודם כל תגובה כלפי עצמו. המתחתן חייב להפנים שבן הזוג שלו צריך להיות יקר וקרוב לו מכל, אין כאן שני צדדים אלא בשבילו צריך להיות ברור שהיעד הראשון הוא "ודבק באשתו". יותר מכך, זה לא מספיק שכך יחשוב האיש לעצמו אלא האשה צריכה לחוש שהיא יקרה בעיני בעלה יותר מאשר הוריו ושהיא עומדת בראש מבחינת שיקוליו ואהבתו.
 גם התשדורת כלפי ההורים צריכה להיות בהעמדת גבול לציפיותיהם ותביעותיהם מתוך הבהרה שחובתו המוסרית לדאוג קודם לאשתו מתוך אחריותו כלפיה, אולם התשדורת כלפי ההורים צריכה להיות מתוך כבוד רב ששני בני הזוג יתנו להורים.
חז"ל מלמדים שחייב אדם (איש ואשה) לכבד את הורי בן זוגו כהוריו, כמובא במערכת היחסים שבין דוד ושאול (חותנו- אבי מיכל) "כיון ששמע דוד אמר לו ′ואבי ראה′ מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו כאביו", וכך נפסק להלכה בשו"ע "חייב אדם לכבד את חמיו" ומוסיף הברכי יוסף  "וכן האשה חייבת לכבד את חמיה וחמותה במה שתוכל דאיש ואשה שוו בשיעורין אלא שהאשה רשות אחרים עליה אבל במה שתוכל חייבת ויגדל חיוב האשה שהיא חייבת יותר בכבוד בעלה וזהו כבודו".
משעה שאדם מתחתן יש לו למעשה שתי משפחות רחבות שהוא חי בתוכן, משפחתו ומשפחת אשתו.
 במצב טוב ובריא זוכה הזוג שמשעה שהם מתחתנים יש להם שתי משפחות שיתמכו בהם ויקרבו אותם והזוג יחזירו להם חיבה ונחת רוח, על מצב כזה אמרו חז"ל "אין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו"  מפני שבאמת הנישואין הכניסו לאינטימיות וליחד המשפחתי שותף חדש הצומח מעתה עם המשפחה מעניק ומשתתף תומך ומקבל כמו כל אחד מילדי המשפחה.
יש פעמים שדווקא החתן והכלה החדשים הם בעלי אישיות מיוחדת ובעלי הכרת הטוב והתבטלות יותר מהילדים הגנטיים ויש כלפיהם חיבה והערכה רבה ואף שותפות סוד גדולה.
תפקידו של כל אחד מבני הזוג הוא לקרב את בן זוגו למשפחתו, להאהיב אותו עליהם ולהאהיב אותם עליו וליצור אצל שני הצדדים את התחושה שהם מרוויחים מההתקרבות שביניהם. כשהולכים בדרך זו הלבבות נפתחים והמתח מתפוגג מתוך ההערכה והארת הפנים.
אולם פעמים רבות, לפחות בתקופה הראשונה של הנישואין (שאי אפשר להגדיר את אורכה בזמן) קיים המתח שדובר לעיל בין ההורים לחתן/הכלה החדשים.
המתח נובע מהחשדנות והקנאה הן מצידם של ההורים (בדר"כ האמא-חותנת) והן מצידם של החתן/הכלה, כדברי חז"ל בדיני עדות
 "הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ... ר′ יהודה מוסיף אף אשת האב והכלה ... בשלמא חמותה סניא לה לכלה דאמרה קאכלה לגירסני (רש"י- חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי?) ... כלה מאי טעמא סניא לחמותה דמגלה לבנה כל דעבדה, ורבנן כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם." 
לדעת ר′ יהודה כלה חשדנית וכועסת על חמותה בגלל שהיא חושדת או רואה באופן מציאותי שחמותה מבקרת אותה באופן לא הוגן ואף גוררת את בנה-בעלה למבט שלילי עליה. רבנן סוברים שהיחס השלילי מצד הכלה הוא תוצאה של החמצת הפנים של החותנת כלפיה הגורר כתגובת נגד רגשית ניכור שתוצאתו הוא החמצת פנים של הכלה.
מכיון שאצל כל אדם שונה האישיות, תפיסת העולם והנסיבות אין מענינינו לברר דיני נאמנות ונגיעה אישית בעדות, אלא להעיר על המתח שעלול להיוצר מסיבות שונות בין הזוג והוריהם משני הצדדים. צריך להשתדל לגשר ולפרק את המתחים אם מצליחים להניח בצד את הדמיונות והפחדים ולהשתדל להאיר פנים ולקרב זה את זה.
אחריות רבה ששכרה בצידה מוטלת על כל אחד מהנוגעים (חתן,כלה,אב ואם) להשקיע ולהסיר מחסומים, לקרב ולהבין, לעודד ולתת מרחב מחיה, ולעסוק כל הזמן במחשבה כיצד אפשר לבנות את היחד המשפחתי באופן שיהיה נעים לכולם להיות יחד.
והעיקר – לדבר, להסביר את הציפיות ולתת אמון בזולת.
ההורים צריכים לדעת שאומנם יש להם ציפיות מילדיהם והם ינסו לעודדם לכיוון שנראה להם טוב ורצוי, אך בסופו של דבר ההחלטה עם מי להתחתן, ובעיקר אחרי החתונה, זו החלטתו הבוגרת של ילדם זה והתערבות בחייו תגרום לו מצוקה גדולה שלא תביא תועלת אלא בלבול וסחרור נפשי. דווקא לאור בגרותם ונסיון חייהם מצופה מההורים שינהגו בצורה בוגרת יותר ולא יתפסו לקטנות וינסו לקרב מכיון שההורים המבוגרים הם לרוב בעלי הכח במערכת המשפחתית.
הילדים צריכים לדעת שהוריהם רוצים בטובתם והתערבות היתר נובעת ממחשבה של ההורים שכך יוטב לילדים ולדעתם הילדים צריכים להענות לשיקול הדעת המנוסה והצודק של ההורים. ההורים עלולים לטעות ולכפות דעתם ורצונם אך בדרך כלל כוונתם לטובה ובמקרים רבים אף הצדק עמהם מתוך נסיון חייהם. כמו כן מצד דיני כיבוד הורים על הילדים להתאמץ ולשמח את הוריהם ולעשות מאמץ ניכר להענות לבקשותיהם, אך את הגבולות יקבעו הזוג הצעיר כי אלו חייהם הפרטיים.  
גם כאשר ההורים לא נחמדים ואף מציקים יש להתאמץ ולכבדם אך תוך כדי התרחקות משהות רבה יחד כסייג מפני הפיצוץ וכן תוך כדי השמת גבולות כדי לאפשר לזוג לפתח את עצמאותו ולהבהיר להורים את הגבולות שמסוגלים בני הזוג לקבל.
 אך תמיד צריך להקפיד על נתינת כבוד כערך גדול ביותר ולהיזהר מלביישם. 
לכאורה לאשה יש קושי גדול יותר במערכת המשפחתית מכיון שהיא חייבת בכבוד בעלה גם על חשבון כבוד הוריה והיא עלולה להיות קרועה ביניהם (בנוסף לעובדה שאשה בדרך כלל קשורה יותר לבית הוריה)?
הדיון ההלכתי על הקדמת כבוד הבעל על ההורים הוא הדרכה למצב בו יש ניגוד בין ההורים והבעל אך יחד עמו תפקידו של הבעל לעודדה לכבד את הוריה ולא לשמש כמחסום בינה לבין הוריה ככל אשר יוכל, אולם במקום שבו כבוד הוריה יפגע בקשר בין הזוג או יפגע בבנין ביתם צריכים שני בני הזוג יחד להבין ולזכור שקודם כל האשה מחויבת לבעלה וגם הבעל ינקוט בדרך של "ודבק באשתו" באמצעות עזיבת אביו ואמו.
חז"ל הדגישו גורם מלבה אש נוסף במערכת היחסים שבין ההורים והזוג והוא יחסי ההורים משני הצדדים.
 חז"ל ניסחו זאת באמירה "לית כתובה דלא רמו בה תיגרא" המבטאת שסכסוכי הממון בין המשפחות כתוצאה מהצורך לקיים עיסקה ממונית בהבאת הזוג לחתונה ולהמשך קיום החיים, יוצרת מריבות וכעסים רבים.
המריבות אינם רק מסביב לממון אלא פערי השקפות העולם, נורמות החיים, היכולת הכלכלית ועוד מביאים למאבק סמוי או גלוי בין הצדדים על אופי השותפות. זה מתחיל בהכנות לחתונה ובהחלטות המשותפות הבאות בעקבותיהן, וממשיך במאבק מסוים על זהות המשפחה שבני הזוג יותר משתייכים אליה, מעריכים אותה ורוצים בקרבתה.
מתחברים למתח זה בין המשפחות ציפיות, רצונות ודמיונות שונים שחלקם מודע ומובן וחלקם תת מודע ושייך למצוקותיהם וחולשותיהם האישיות של ההורים, ומתוך הלחץ שהם מצויים בו התנקזו הרגשות אל תוך המולת החתונה ובניית הזוגיות.
יש לזכור שחז"ל תארו מציאות רווחת של "תיגרא" אך לא הכתיבו את קיומה. ההחלטה האם לריב תלויה בבני אדם וזה חלק מהתמודדות מידותית שלהם לקראת חתונת ילדיהם.
אין בשורות אלו אפשרות להדריך כיצד להימנע ממריבה מאחר ובני אדם שונים כל כך וקיימות אין ספור נקודות חיכוך אפשריות, אך יסוד חשוב ברוב המקרים הוא להשאיר את פרטי החיכוך בין ההורים ולא להפיל את העומס על הילדים. יש ערך להסביר לילדים את פערי המנטליות, ההשקפות והיכולות אך להיזהר מלגנות ולזלזל במשפחה השניה בודאי שלא בפני הזוג, זה אסור מצד גדרי לשון הרע ורכילות וזה מעליב את החתן/הכלה ומתחיל מעגל של מתחים רגשיים שלא תמיד יודעים היכן יסתיים.
 בדרך כלל אין לזוג הצעיר יכולת לגשר בין ההורים והעירוב שלהם רק יוצר עצב ומשקעים חסרי תועלת.    
בכל מקרה של לחץ מצד ההורים בני הזוג צריכים לשדר איש לרעהו שהם יחד ומגבים זה את זה מול ההורים, גם כאשר יש נטיה לאחד מבני הזוג להסכים עם ההורים (כמעט תמיד הוריו מפני שהוא דומה להם במנטליות ומזדהה עם צרכיהם הרגשיים) צריך להעביר תשדורת ברורה לבן הזוג "אני איתך, וביחד נחליט מה טוב לנו".