טו' אלול ה'תש"עט 15/09/2019
שם משתמש
סיסמה

"ונשמע קולו בבואו... ובצאתו."

 
 פרשת השבוע מקדישה כר נרחב לגרדרובה של הכהן הגדול. למעלה מארבעים פסוקים מייחדים את הדיבור סביב מלתחתו של הכהן גדול. ונשאלת השאלה: את מי מעניין העיסוק הרב בחדר ההלבשה? מה מבקשת התורה ללמדנו בזה?
חכמינו ז"ל חיפשו ומצאו בכל פריט ופריט ממלתחתו של הכהן הגדול מסר חינוכי. וציינו כי כל אחד ואחד מן הבגדים היה בו כדי לתקן פגם כלשהו בהתנהגותנו וכדו′.
נתייחס להלן לדוגמה אחת. ונראה מה ניתן להסיק מדוגמה זו.
המעיל. משה מצטווה: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת... ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותועלת שני על שוליו סביב. ופעמוני זהב בתוכם סביב. פעמון זהב ורימון זהב ורימון על שולי המעיל סביב. והיה על אהרן לשרת." (שמות כ"ח, ל"א- ל"ה).
לשם מה הצורך בפעמוני הזהב? הכתוב מנמק ומשיב בעצמו: "ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה′ ובצאתו..." (שם). בשלמא, "בבואו" ניחא! זהו כבודו! והרי זה כמו "השאוויש". אבל "בצאתו" לשם מה? איזה כבוד יש לו לכהן הגדול כשנשמע קולו בצאתו מן הקדש להחתים את "כרטיס העבודה" שלו?
 
התשובה לשאלה טמונה בסיפור המופיע בכתובות ס"ב ע"ב ובילקו"ש לפרשתנו או"ק שפ"ב על הפסוק הנ"ל.
 
ר"ח בן חכינאי ורשב"י הלכו שניהם ללמוד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברק. שם שהו שלוש עשרה (!) שנה. רשב"י היה בקשר רציף עם הבית. וניהל קשר יומיומי על המשפחה. הוא טלפן מפעם לפעם הביתה. שלח וקבל פקסים. והיה מתעדכן על הנעשה בבית. אולי, גם שלח וקבל תצלומים, תמונות של בני המשפחה. בקיצור, הוא "היה בעניינים". רבי חנינא, לעומתו, התנתק מן הבית לחלוטין. עד כדי כך הגיעו הדברים לידי כך, שאשתו נאלצה להתלונן בפני רבי עקיבא, כי בתם הגיעה לפרקה, "ואבא" איננו בבית! ואמנם, ר"ח נדרש ע"י ר′ עקיבא לשוב הביתה. בשלוש עשרה השנה שחלפו, השתנו כל פני הישוב עד לבלתי הכר. הוצבו כבלים תת קרקעיים, רחובות "הולנדיים" וכו′. ור"ח לא "התביית" על הבית. מה עשה? הלך וישב על פי הבאר, ושם שמע, היאך חברותיה של בתו פונים אליה בשמה: בת חכינאי! נו! תורך למלא מים!קדימה!היידה! ואמנם, הוא זיהה את בתו, והלך אחריה, עד הגיעו לביתם. אשתו, שראתה אותו ברקע מאחורי בתו, וזאת ללא התראה מוקדמת מצדו, אבדה את הכרתה במקום, וכמעט שפרחה נשמתה, רח"ל. משראה ר"ח את אשר ארע, לאשתו, התפלל עליה: רבש"ע! עניה זו, זהו שכרה לאחר המתנה של שלוש עשרה שנה?! ומיד שבה נפשה של האשה אליה. מה קרה כאן? רבי חנינא פשוט, התנתק מן הבית, ואלו היו התוצאות.
זהו בדיוק מטרת הפעמונים, בשולי המעיל. להחזיר את הכהן הגדול למציאות. הפעמונים נועדו "לאפס" את הכהן הגדול, להנחית אותו. שכן, כשהוא נכנס לקודש הקודשים, הרי שבתוקף תפקידו הרוחני, הוא עלול להתנתק מצאן מרעיתו. מן הסתם, הוא ממריא אל על, הוא נוסק. הוא מגיע לספירות גבוהות, לגילוי שכינה. אשר על כן, מן הסתם, יקשה עליו בצאתו, לחזור לשגרה. באים הפעמונים ומנחיתים אותו ומייצבים אותו מחדש על הקרקע.
תפקידם של הפעמונים, אפוא, מתמצה במשפט קצר אחד: להחזיר את הכהן הגדול אל המציאות!
לעיתים יהודי נמצא, במיוחד בשמחה – בזמן החתונה,  "על הגובה", תרתי משמע!כולם מקיפים אותו, הכל מגפפים בחם ובאהבה. ואכן, ניתן לומר שהוא ב- High!
אבל המבחן האמיתי מתחיל לאחר האירוע. ממחר. החכמה היא לדעת להשתלב בחיי המעשה, תוך שמירה קפדנית על חמימות המשפחה.
התקווה שטמפרטורת האהבה העכשווית השוררת בין בני הזוג תמשך עד מאה ועשרים.
 
 "ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה′ ובצאתו". על משקל נבואתו של ירמיהו אשר מתנבא על עם ישראל ומבטיח: "עוד ישמע במקום זה... בערי יהודה ובחוצות ירושלים... קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה..." (ירמיהו ל"ג, י′- י"א). וכבר הסבירו בדרך צחות: אימתי יש בבית "קול ששון וקול שמחה"? כאשר נשמר בבית "קול חתן וקול כלה". דהיינו, כאשר שומרים בבית על ווליום של חתן וכלה. כאשר החתן והכלה ממשיכים לדבר זה לזה באותו הסגנון ובאותה האוקטבה ובאותו הטון של ליל כלולותיהם, או אז נשמע בבית "קול ששון וקול שמחה".
 
וזוהי רמת הציפיות מן הכה"ג גם כן: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש.. ובצאתו", אותו קול, אותה תשומת הלב, אותה התייחסות כלפי צאן מרעיתו.