יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

להדליק את הנר

 ההתגלות בהדלקת המנורה

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה′ חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל (שמות כז, כ-כא)
במשכן ובבית המקדש, מקום השראת השכינה, מופיעה באופן תדיר התגלות אלוקית על טבעית בתוך העולם הגשמי והמוגבל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח).
ההתגלות האלוקית הופיעה במקדש בגילויים שונים (1) שאחד מהם היה הנר המערבי. על מיקומו של נר זה במשכן ובמקדש מצוה התורה "מחוץ לפרוכת העדות יערוך" (ויקרא כד, ג). חז"ל עמדו על הקשר שבין הביטוי בו בחרה התורה כאן "משכן העדות", לבין משמעות הדלקת המנורה:
 וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים (שבת כב,ב)  
 
סוד הגילוי האלוקי המופיע בהדלקת הנרות, מוטמן כבר בלשון הכתוב "להעלות נר תמיד ... יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר". דהיינו אהרן ובניו ישימו שמן בנרות בכמות המספיקה להדלקה מערב עד בוקר אך באופן ניסי יהיה נר אחד מיוחד, הנר המערבי, שידלוק תמיד ולא יכבה מעצמו גם בחלוף הבוקר (רמב"ן שם).
אפשר לומר שבהדלקת הנרות מתרחשים במקביל שני יעודים גדולים של העולם, השתדלותו של האדם לעשות את רצון ה′ מחד, וסיוע אלוקי מלמעלה המבטא את גילוי היחוד האלוקי, מאידך.
לוקח הכהן את השמן ומיטיב את הנרות בדיוק לפי ההדרכה האלוקית, בכך הוא ממלא את היעוד של השתדלותו של האדם. כתגובת שרשרת הוא רואה ומראה יום אחר יום באופן מוחשי שהאלוקים נותן לשמן מחדש כח לדלוק לא עפ"י חוקי הכיליון הפיזיקליים הרגילים.
הגילוי הניסי הזה מלמד את האדם מהו הכח הטמון בהקשבה שלו לרצון האלוקי, הכח הטמון ב"עשה רצונך כרצונו". מכח ההשתדלות של עמ"י לעשות את רצון ה′ מופיעה השכינה בתוכם ומגלה את קרבתו של הקב"ה לישראל :
על כן הוצרך הקב"ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר המערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר המערבי שם ה′ כי הוא שוכן בתוכם (כלי יקר).
 
הדלקת המנורה הפרטית
חז"ל במדרש הרחיבו את מושג הדלקת הנר מעבר לתחומו של הכהן המדליק את המנורה, והסבירו שמוסרית-רוחנית הציווי מופנה אל כל יהודי. חז"ל בארו ששליחותו של כל אדם בחייו היא לפעול ולהאיר הארה רוחנית בעולם דהיינו להשתמש במיטב כוחות נפשו באופן שיזכה את העולם בהשראת שכינה:
אמרו ישראל, ריבונו של עולם באורך נראה אור ואתה מצוה שנדליק לפניך נרות? אמר ר′ יצחק משל לבית מלא פנסא (אורות של פנסים), אמר בעל הבית לעבדו הדלק לנו בתוך החצר נרות! אמר לו כל הבית מלא אורה ואתה אומר שאדליק בו נרות? אמר לו הדלק בשביל העבדים שיהו מאירים להם (תנחומא תצוה ד)
מאז שחטא אדם הראשון, ובכך החשיך את העולם וגרם שהקב"ה אינו מופיע בעולם בגילויים מאירים וברורים, מוטלת על האדם האחריות להארת העולם מחדש. אמנם הקב"ה יכול להאיר בעצמו מחדש את כל המציאות ולהופיע במלוא טובו, צדקו וחכמתו, אין הוא "צריך" את האדם לצורך הארה זו, אולם הקב"ה רוצה מהאדם שותפות בהארת העולם ובהבאתו לתיקונו.
בנפשו האלוקית של האדם, שהיא "חלק אלוה ממעל", טמונה קדושה וטהרה רבה, אלא שהיא חסומה ולא מתגלית בכל מרחבי אישיותו. הקב"ה מבקש ומצוה את האדם להדליק את האור בחצר ולא להשאיר אותו בבית בלבד. משמעות הדברים היא שייעודו של האדם הוא לחשוף את היושר המוטבע בנפשו באמצעות חיזוק וטיפוח של הרצונות והרגשות הטובים. אל לו לאדם להסתפק באופי וברגישות שלתוכם גדל, עליו להיות בדרישה פנימית תמידית להוציא ולחשוף הענקה ושמחה, ויתור וענוה, הארת פנים ושאר מידות של טוב.
הציווי האלוקי המיועד לכל יהודי "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" נובע מן העובדה שלכל יהודי יש ′שמן זית זך′ ברכושו, לכל יהודי יש שפע של טוב בטבע נפשו, הדרישה האלוקית היא להיות מודע לקיומו של הטוב הזה ולחשוף אותו.
פעמים רבות מוצא האדם באישיותו רק את פרי הזית או שמוצא הוא שמן זית שאיננו זך, דהיינו כוחות נפש גולמיים שאינם מעובדים ואין ברצונו הגלוי מספיק טוב ורגישות. לכן מזכיר הקב"ה לאדם שכך טבעו של עולם, היכולת להפוך זית לשמן זך תלויה במידה בה האדם כותת את הזית, דהיינו במידה בה האדם מטפח את רצונותיו הטובים ומנקה את הפסולת שנקשרה בנפשו.
קשה יותר להאמין שמהזית יצא שמן מאשר להאמין שמהאדם יצאו מידות טהורות, כיון שבכדי להוציא שמן מזית יש לכתוש במלוא הכח ומתוך כך זב לאט לאט מעט שמן, אך באדם כבר בתחילת ההשקעה בטיפוח המידות הטובות מיד ניתן לראות כיצד המחשבות והמעשים משתנים ואחריהם יבואו גם הרצונות והרגשות (כמובא בתניא פי"ב). הבעיה א"כ אינה בתהליך עצמו אלא רק בקבלת ההחלטה להתמיד בעבודת ההתנקות והזיכוך הנפשי, מפני שמי שמתמיד  בעזרת הכוונה נכונה רואה פירות.
 
הסיבות לחוסר אמון עצמי
פעמים רבות חסר לאדם האמון בעצמו שבאמת יצליח לעבור את מסלול ההתנקות ויחשפו מנפשו מידות טובות שיקרינו ויאירו גם לסביבה. חוסר הערכה נכונה של הפוטנציאל הטבוע בנפשו ושל כוחה והשפעתה של עבודת ההתנקות נובע מכך שהמבט של האדם שקוע ותקוע במה שהתגלה עד עכשיו מאישיותו והשעבוד לגלוי מתגבר על האמון בחבוי.
הפסימיות של אנשים מעבודת המידות יכולה לנבוע עקב יאוש שהוא תוצאה של המשברים וכישלונות העבר, אך גם עקב מבט שטחי הנובע מחוסר אמונה בכוחות הקיימים בנפש ועדיין לא הופעלו ולא התגלו.
לכן ממשיך המדרש ומוסיף :
פקח וסומא היו מהלכים בדרך, היה הפקח סומך את הסומא. לערב אמר הפקח לסומא: צא והדלק לנו הנר. א"ל עד עכשיו אתה מנהיגני באפלה ואפילו עצמי איני רואה ואתה אומר לי הדלק לי את הנר? הפקח זה הקב"ה ... אמר הקב"ה לישראל אם תדליקו לפני נרות אני מאיר לכם מן המאור הגדול לעתיד לבוא
עבודת המידות עוסקת בלימוד שיטות של תפעול הכוחות הקיימים בנפשו ביתר יעילות ובאופן מוסרי יותר. אך במקביל היא חייבת להיות משותפת להבנה והפנמה שהאדם אינו לבד במסע, הוא בעצם משתמש בכח אלוקי חי ותוסס שבכוחו יכול אדם לשנות עולמות.
רצונו של אדם הוא קשור ברצון האלהים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלקית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלוקי, לפי מידת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהוה, מחדש וגוזר (אורות הקודש ג, לח, עמ′ נג).
האופטימיות של איש האמונה נובעת מכך שיש בו כוחות טהורים שיכולים בכל רגע לעשות טוב, להתחדש וליצור. לכן הוא אוהב לחפש עוד מחשבות, שאיפות ומעשים טובים שאותם אפשר לחשוף ולגלות בעולם אפילו לזמן מסוים(2). מן הסיבה הזאת הדגישו חז"ל את כח היצירה הרוחנית-מוסרית שיכול האדם לבנות בכל רגע :
 יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז)    
כוחה של נפש האדם הוא כזה שיכול להוביל את האדם למסלול חיים של שליטה עצמית במחשבותיו, דיבורו ומעשיו,
כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאות משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה ... (תניא יב)
 ההבנה שיש לאדם את העוצמה הנפשית להתגבר על חולשותיו חשובה כדי ליצוק בתודעתו את האמון ביכולתו להתמודד ולנצח ולא לפחד מהתגלות חולשתו במצבים היוצאים מעט מן האיזון שבו הוא מורגל.       
 
"הקב"ה עוזרו"
כמו כן, איש יהודי צריך לזכור תמיד שאינו מתמודד לבד עם השליחות של טהרת נפשו ויצירת טוב בעולם אלא הקב"ה עומד לצדו תומך בו ודוחק בו "ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (קדושין ל, ב).
ההבטחה האלוקית המופיעה במדרש "אמר הקב"ה לישראל אם תדליקו לפני נרות אני מאיר לכם מן המאור הגדול לעתיד לבוא", מגלה על השלכות עתידיות של השראת שכינה בא"י, אך היא גם חושפת טפח מן ההשגחה האלוקית במהלך חיי האדם כשכר להשתדלותו להאיר לטובה. כאשר אדם פועל ועמל על תיקון מידותיו הוא מקבל כוחות נוספים מהקב"ה, מקור הברכה. הכוחות הנוספים מגיעים לפעמים באופן של גבורה המתגלית ברצון חזק יותר להתגבר, או באופן של פתיחות הלב (3) המתגלית בענווה, בחמלה ובצורות נוספות אחרות.
האחריות והזכות להאיר את העולם החשוך והשבוי בשבי הבהמיות והפרטיות האינטרסנטית, לתת דוגמא אישית ולהקרין טוב על הזולת, היא קנין אמיתי של האדם הנשאר עמו לנצח. "להעלות נר תמיד", אע"פ שאין אנו רואים תמיד את פירותיו באופן מידי.
 לפעמים קיימים אנשים עדיני נפש שהחברה שלצידם אינה יודעת להעריך את מעלתם וערכם ואת הטוהר שהם מוסיפים לקהילתם, ולכן לפעמים אפילו הם נשחקים ומתיישרים קצת עם כללי גסות הלב של ה"עלמא דשקרא". הידיעה של עובד ה′ על כך שהקב"ה צופה מתבונן ומעריך במבט של עולם האמת את ההיטהרות של האדם, שהיא השתנות פנימית שרק חלק ממנה נחשף החוצה במעשים ודיבורים, מוסיפה לשאפתנות של האדם לעמול על הזיכוך כיון שהקב"ה מצפה להתנקותו של האדם וגומל לו על כך בעולם הבא ולפעמים אף בעולם הזה,
אמר ר′ שמעון בן לקיש מפני מה זכה שאול למלכות מפני שהיה זקנו (קיש) מדליק נרות לרבים במבואות האפלים (תנחומא תצוה ח′) 
הקב"ה מגלה לאדם שכוחו של הנר אינו כה קטן כמו שנגלה לעיניים אלא כוחם הסגולי של אנשים טהורי לב וישרי דרך המנסים לזכך את עצמם ולהביא לעולם מוסרי יותר פועל בעמקי המציאות ומזכך את העולם. כך מתקדם העולם אל תיקונו עד המצב שיוכל לקלוט את האור שישפיע הקב"ה בזכות התיקון שעשו האנשים שהיו בבחינת נר.
 


1) כמו עשרת הניסים המופיעים במשנה באבות (ה, ה) ובתוכם "לא כבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ...", וראה עוד ביומא כא.
2) אם יאמר המקטרג בעל העין הביקורתית והצינית שאולי זו התלהבות רגעית ולא משהו אמיתי מן הנפש, על כך משיב בעל התניא (פי"ג) שהעובדה שאדם יכול ע"י הכנה והשתדלות לחשוף ולייצר מחשבות ומעשים טובים ולחזור עליהם פעם נוספת ומשולשת מראה שהם קיימים בנפשו, אולם אינם זורמים ומופיעים עדיין באופן פשוט וטבעי אלא רק ע"י הכנה ומאמץ, אך ההופעה שלהם באמצעות המאמץ נזקפת למעלתו של האדם "לפום צערא אגרא". התגובה הצינית היא זו שתייאש את האדם ותדכא את רצונו לעמול כדי לחשוף את הטוב עד מצב של זרימה טבעית.
 3) פתיחות הלב היא המצב הבריא נפשית-רוחנית המנוגד למצב האדישות והאטימות הנפשית המוגדר בתניא (פכ"ו) כ"טמטום הלב".