כא' שבט ה'ת"שפ 16/02/2020
שם משתמש
סיסמה

כיצד נשמור את רמת הרעננות העכשווית

הקדמה
בפרק הזמן שעבר מאשתקד עד כה, עברו תמורות רבות על עם ישראל. במרכז האירועים עמדה מלחמת לבנון השניה, שעלתה לנו בקרבנות רבים. וגם הישוב נדרש לשלם בדם בניו, הי"ד. הפועל היוצא של מצבים כאלה, הוא שאנחנו עושים, בדרך כלל, חשבון נפש. ישנו רצון עז של קבלת הנהגות מיוחדות. ואולם, במשך הזמן, ההתלהבות מתפוגגת. והתכניות נותרות בגדר של תוכניות מגירה בלבד, ותו לא. כיצד ניתן לשמר את טמפרטורת ההתלהבות הראשונית?
 
כאילו עתה יצא ממצריים
דומה, כי קצה של חוט ניתן למצוא בלשונו הזהב של הרמב"ם שכתב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים. שנאמר: ′ואותנו הוציא משם...′ ועל דבר זה ציווה הקב"ה בתורה: ′וזכרת כי עבד היית...′ כלומר, כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות, ונפדית".
נמחיש את קביעתו של הרמב"ם בסיפור. אחד הרבנים סיפר כי אחד מבני הקהילה הגיע אליו וביקש לתת תרומה נכבדה לבית הכנסת. התברר, כי בשבת שעברה ארעה תאונת דרכים, שבה היו מעורבים האיש ומשפחתו, ורק בדרך נס הם נחלצו מן התאונה ללא כל פגע. הרב התעניין אצל האיש וחקר: בוודאי שמת לב שהתאונה ארעה לך בעת הנסעיה בשבת? האם העלית בדעתך אפשרות של שמירת שבת אחת, או שתים לפחות, לאות תודה על שנחלצת מן התאונה ללא פגע? בתחילה, האיש היה המום, אך אמר לרב: האמת היא, כי באותו רגע, הייתי מוכן להתחייב בכל, מכל, כל! כך, באותו הרגע... אבל...
הרמב"ם איננו מסתפק בחיוב כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אלא כאילו עתה יצא ממצרים! ואם קשה הדבר עליו, מותר לו להראות את עצמו. כלומר, בתחילה בדרך מלאכותית, אבל אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, והאדם נפעל לפי פעולותיו.
כל אחד עובר לעיתים אירוע קשה, אם ברמה הציבורית ואם ברמה האישית. ובדרך כלל, בעת צרה, בעת משבר, ישנן קבלות, ישנן החלטות, ישנה נכונות גבוהה, אך זו חולפת כלעומת שבאה, ככל שנוקפות השעות, וככל שחולף הזמן.
 
דע את האוייב
דוקא פרעה מתגלה כמתמיד גדול ועקבי, אך לרעה. כאשר אנחנו מתוודעים לכל מה שעובר על פרעה מלך מצרים, אנחנו שואלים את עצמנו מניין העקשנות הזאת? לרגע הוא נכנע, והנה, בחלוף המכה, הוא שוכח את כל ההבטחות ומתנער מכל ההתחייבויות. הכיצד? איך זה שהוא עומד בלחצים?
אבל, ניתן ללמוד מכאן מוסר השכל גדול. כשפרעה קורא למשה רבינו, ע"ה, ומתיר לו ולבני ישראל לצאת לעבוד את ה′ "בתנאים מגבילים" עונה משה רבינו, ע"ה, לפרעה: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. . . כי ממנו ניקח לעבוד את ה′!" הסביר הבעש"ט: "ממנו", מפרעה! נלמד מהעקביות שלו, לרעה, נלמד מהעמידה שלו בלחצים, נלמד מהפטריוטיות שלו ומהשמירה על האינטרסים של מצרים. ממנו ניקח דוגמה ומופת, איך עובדים את ה′!
וזהו בבחינת "מאויבי, תחכמני מצוותיך!". לעיתים, מהאוייב המר ניתן ללמוד דרכי פעולה בעבודת ה′.
המהר"ם שפירא מלובלין הסביר כך את וידויו של יעקב אבינו, ע"ה, ערב המפגש הדרמטי שלו עם עשו שם מצהיר יעקב: "עם לבן גרתי". ופרש"י: "ולא למדתי ממעשיו הרעים". יעקב ראה באיזו התלהבות, באיזה מרץ, באיזה חשק רב מנהל לבן את אורח חייו, והוא מתאונן על עצמו: חבל שלא למדתי להעתיק ממעשיו הרעים את הדבקות במטרה למעשיי הטובים!
באופן דומה מספר הבן איש חי על יהודי, ירא שמיים, שנקלע פעם למועדון של משחקי קלפים, וחזר הביתה כשכולו ממרר בבכי. שאלה אותו אשתו לפשר הדבר. והוא סיפר לה. לשאלתה, אבל אתה לא שיחקת, אם כן – מה מקום לבכי? השיב לה הבעל: ראיתי אותם משחקים שעות, בכזה מרץ, בכזו התלהבות! וחשבתי לעצמי: הלוואי עלי לנהוג כך בעבודת שמים!
מספרים על אחד מגדולי המוסר, שבהיותו נער צעיר לימים נהג לקום עם שחר, במצוות אביו, לעבודת הבורא. והנה, בבוקר חורף קר וסגרירי כשסופת שלגים משתוללת בחוץ הוא מתעורר, וקול פנימי לוחש לו: שכב בני, שכב! אתה רואה, כל בני הבית נמים עדיין, את שנתם. ואתה, מה אתך? מיד התעשת הנער, סילק מעליו את השמיכה, נטל את ידיו וגער ביצרו: שקרן! כולם ישנים! כולם ישנים! ואתה, מה איתך! מה אתה עושה בשעה כזו?
 
בכל לבבך- בשני יצריך
זהו שאמרו חז"ל על הפסוק: "′ואהבת את ה′ אלוקיך בכל לבבך′...′בכל לבבך′ – בשני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע". וכי איך ניתן לעבוד את הקב"ה ביצר הרע? תלמד ממנו! מהמרץ שלו, מהמוטיבציה שלו, מהעקשנות שלו. ובאותן עוצמות תגייס את היצר הטוב שלך לעבודת הבורא.
אומר לנו הרמב"ם: בכל דוד ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים. תקבל עליך קבלות והחלטות כמו ברגע של אמת!
מספרים על אדם שהתייגע אך לשוא, למצוא לעצמו מקום חנייה. אך לשוא, החניון היה מלא. ואז נכנס האיש להתחייבות: רבש"ע, עזור לי למצוא כאן חנייה, ותקבל מה שתרצה! כשלפתע, צדה עינו מקום חנייה פנוי, מיד קרא לקב"ה: רבש"ע, תודה לך! כבר הסתדרתי בעצמי...
שוב מעשה באדם אחד, שהיה אמור לחצות נהר גועש ורועש, כאשר גשר צר מאוד חוצה את הנהר מן הקצה האחד אל הקצה השני. האיש עומד ורואה את הגשר המתנדנד והמפחיד, והוא נודר נדר: אם יהיה ה′ עימדי ושבתי בשלום אל הגדה השניה, "כל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך!" ובאמת, חוצה הוא את הגשר, עם הרגשה בטוחה. והנה, מטרים ספורים לפני שדורכת כף רגלו על שפת הנהר מעברו השני, חושב האיש לעצמו: מה עשיתי? לאיזו התחייבות "הכנסתי את הראש"? בעודנו צועד ומהרהר לעצמו, והנה, נחשול אדיר מציף את הגשר ומאיים לפרקו. ואז שואג האיש בבעתה: רבש"ע! מה קרה לך?! מה, כבר אינך מבין בדיחות?!
לכן, חשוב שבלילה הזה ידמיין כל אחד לעצמו אותה סיטואציה של שבי, של גלות, של עבדות, שלצערינו, עדיין היא נחלתם של רבים מאחינו. יש לנו שבויים, יש לנו נעדרים! ישנם אסירי ציון! ובזכות אותה הזדהות, תצא תפילה זכה מעומק הלב לשיבת ציון "ושבו בנים לגבולם!"
רק כך עבודת ה′ תזכה לאותה רעננות וחיוּת שהן כה חיוניות בקשר עם הבורא. בוודאי שבליל הסדר, ליל האמונה, הדברים נכונים שבעתיים. לילה זה הוא לילה מכונן ובאותה חדווה שנחוג את הסדר נזכה שהיא תהיה בבחינת סימן לבאות.
 
 
 
בפ"ז מחו"מ ה"ו.
 וכמאמר ספר החינוך במצווה טז′, העוסקת באיסור שבירת עצם מן הפסח.
 
 שמות י′, כד-כו
תהלים קיט′, צח′
 בריש פרשת "וישלח".
בברכות נ"ד ע"א