כא' אלול ה'תש"עט 21/09/2019
שם משתמש
סיסמה

לשון הרע וענוה

 
במדבר פרק יב
(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:
(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְקֹוָק הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק:
(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס
 
במה חטאה מרים ? ומה הקשר בין דבריה לכך שהאיש משה עניו ?
תולדות יצחק במדבר פרק יב פסוק א :
ותדבר מרים ואהרן, ראוי לדעת מה הוא הלשון הרע שדברו, ורש"י פירש על אודות גירושיה כי אשה כושית יפת מראה, פירוש גרשה לאחד משתי סבות, או לפי שהיא כעורה או לפי שמדבר הקב"ה עמו, אם לראשונה יפה היא, אם בעבור נבואה הלא גם בנו דבר ולא פירשנו מדרך ארץ, ולפי זה הפירוש נאמר שמה שדברו עתה ולא קודם לכן, שמקודם לכן אמרו בטוב עשה בפירש ממנה, בעבור שהיה משא כבד עליו לפייס לכל ישראל ולטרוח בדיניהם ובכל עניניהם, אבל עתה שמסייעין לו שבעים זקנים למה לא חזר להיות עם אשתו. ועל זאת ההקדמה אפשר לומר שלזה אמר והאיש משה ענו מאד, כלומר לא ראה מימיו אם היא יפה או כעורה, ולשניה אם יהיה נביאכם, ולזה הפירוש העיקר חסר מן הספר שלא הזכיר הפסוק גירושיה, אלא לקיחתה כי אשה כושית לקח, ועוד למה לקח לשון כושית בעבור יפיה שהוא הפך הכוונה ואם תאמר על דרך סגיא נהור, בלשון חכמים מצינו כן ולא בלשון הפסוק, ונראה שהלשון הרע שדברו הוא שאם היה חפץ ביפה היה לוקח, ולקח שחורה דרך הוראה לומר שאין לו חשש מיופי אלא לקיים מצות פריה ורביה לבד, ואמר הכתוב שאין כוונתו להוראה אלא בעבור האמת והאיש משה ענו מאד.
 
1 – לפי רש"י מרים גינתה את משה בפני אהרון על שפרש מאשתו – וטענה שאם עשה כן בגלל שהיא לא יפה הלא אשה כושית לקח שהיא יפה (רש"י – כשית בגימטריא =יפת תאר, וכן בלשון סגי נהור שלא ישלוט עין הרע אדם קורא לבנו היפה כושי, וכן ברור יפיה ככושי שברור צבע עורו) ואם בגלל שה′ מדבר איתו הלא גם בנו דיבר ה′.
מה הקשר בין דיבור מרים על משה לכך שמשה עניו ?
בפשטות מרים טענה שמשה פרש מאשתו כגאוה שה′ מדבר איתו – ולכן מעיד הכתוב שמשה עניו מכל אדם ולא עשה כן בגלל גאוה ובהמשך אומר הכתוב שדרגת נבואתו מיוחדת מכל הנביאים. – וכך משמע בא"ע.
2 – רמב"ם – התורה מלמדת אותנו שלמרות שמשה היה עניו ולא הקפיד על דברי מרים בכל זאת יש כאן עבירה גדולה לדבר לשון הרע. – הרבה פעמים אנשים אומרים לא אכפת לו שאני מדבר עליו או צוחק עליו.

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י
ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
 
3 - רמב"ן במדבר פרק יב פסוק ג
וטעם והאיש משה ענו מאד - להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע.
 
4 - דברים פרק כד
(ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: ס
(ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: ס
 
רמב"ן דברים פרק כד פסוק ט
(ט) זכור את אשר עשה ה′ אלהיך למרים - אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז), כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה′ לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל:
ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג), כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד) הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו′. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה′ אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת - מנגע הצרעת, לשמר מאד - שלא תבואך, ולעשות - בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים - וזכור את אשר עשה ה′ אלהיך למרים - שתהא מזכיר זה בפה תמיד:
ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו:
 
תורה תמימה דברים פרק כד פסוק ט
(ט) זכור - וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשה"ר [ספרי]:
זכור וגו′ - אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור - שתהא שונה בפיך [תו"כ פ′ בחקתי, כ"ו א′]:
 
בעל התורה תמימה בדברים פרק ט′ הערה א′ נשאר בצ"ע מדוע לא מנו את מצות זכירת מעשה מרים כמו זכירת עמלק, וכמו שאנו מהדרים בשבת זכור לקיים מצוות עשה מדאורייתא של זכירת עמלק ע"י קריאה מס"ת כדי לקיים זכירה בפה כך צריך לעשות גם לענין זכירת מעשה מרים.
 
רמב"ם הלכות דעות פרק ז
אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו.
 
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב
משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא.
 
 אומר רב יוסף אל תגידו שבטלה ענוה אחרי מותו של רבי מכיון שעדיין אני קיים בעולם ! - לכאורה לא מובן מה שאומר רב יוסף שנראה כדברי גאוה, ומזכיר את הבדיחה על בחור ישיבה שכל שידוך שהציעו לו פסל בגלל שהיה גאותן, עד שרבו אמר לו שיעבוד על מדת הענוה, ולאחר כמה חודשים שוב הציעו לו שידוכים ושוב פסל וכשנשאל על כך הסביר שאם לפני זה היא לא התאימה לו אז עכשיו שהוא ענו ק"ו !!!
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לח עמוד א
אמר ר′ יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה.
 
ר′ חיים מוולוזין שואל בשביל מה צריך הנביא להיות גבור ועשיר ? ומסביר שעיקר המעלה שנביא צריך היא ענוה, אלא שאם הוא חלש או עני או לא חכם לא נדע אם זו ענוה אמיתית.
ולפי זה גם מבאר רבי אליהו רגולר (אחיין של הגר"א) שמימות משה עד רבי לא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד ולכן משמת רבי בטלה ענוה = בטלה האפשרות לענוה אמיתית, לכן אמר רב יוסף שיש אותו – לא שאמר שהוא עניו אלא שהוא היה סיני = בקי גדול וגם ראש ישיבה שהיה לו עושר וכבוד ולכן יש לו את האפשרות להקרא עניו אמיתי.
מהי מדת הענוה ? – אין הכוונה שישקר את עצמו שאינו שווה אלא מכיר במעלותיו אך מודה לה′ שנתן לו אותם ויודע שכל מה שיש לו הוא מה′ וממילא אין לו סיבה להתגאות בכך.
וזה הקשר בין לשה"ר לענוה כשאדם רוצה להרגיש מעל כולם הוא עושה זאת בשתי דרכים – מנפח את עצמו ומתגאה וגם מוריד ומשפיל אחרים. ולכן בטהרת המצורע הוא לוקח עץ ארז אזוב ושני תולעת.
רש"י ויקרא פרק יד פסוק ד
ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח:
ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב:
 
אך הדרך לדבקות בה′ ולזכות בתורה היא מדת הענוה ולכן אנו מבקשים בסוף שמונה עשרה –
נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך.
וכך ידוע המדרש שבגלל ענותנותו של הר סיני זכה שעליו תנתן התורה.