ו' סיון ה'תש"עח 20/05/2018
שם משתמש
סיסמה

דיני שלושת השבועות


 דיני שלושת השבועות

למרות שהמשנה בתענית[כו:] קבעה משנכנס אב ממעטין בשמחה.. בכל אופן אנו מוצאים כמה מנהגים שונים בימים אלו כדלהלן:
 1. חשש למזיקים: א. שלא ילך יחידי מ4 עד 9 שעות היום. ב. שלא יכו את התלמידים.
איכא רבה[1]: ד"א כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי כמד"א (תהלים צ"א) מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים, ר′ אבא בר כהנא ור′ לוי, ר′ אבא בר כהנא אמר דהוא גזיז סוגיא דטיהרה מרישהון דשית עד סופיהון דתשע, ור′ לוי אמר דהוא גזיז סוגיא דיומא מסופיהון דארבע עד רישיהון דתשע, ואינו מהלך לא בחמה ולא בצל, אלא בצל הסמוך לחמה, ר′ יוחנן ורשב"ל, ר′ יוחנן אמר כולו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות, ורשב"ל אמר עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת.
שו"ע תקנא יח: צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט′ באב שלא לילך יחידי מד′ שעות עד ט′ שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם:  משנ"ב: וכן יזהרו בימים אלו שלא לילך בין חמה לצל
מכאן אסרו הפוסקים להכנס לסכנה או אפילו ספק סכנה וכן ליזהר יותר בימים אלו מכל מיני משחקים או דברים שיכולים להגיע לסכנה מהם כמו שחיה בים, נהיגה בכביש...
בספר חסידים[2] כתב: יש חסידים מחסידים הראשונים, שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט′ באב, כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט′ באב.
השו"ע שם סעיף יז′ פסק: טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה. הוסיף הרמ"א: וכן בפרי שלא ימצא אחר ט′ באב מותר לברך ולאוכלו בין המצרים.  
לפי דברי הד"מ לעיל יצא שיש מח′ בין השו"ע לרמ"א, ולמרן גם פרי שלא ימצא אח"כ ראוי לא לברך עליו שהחיינו.   מכאן הוסיפו שלא לקנות דברים חדשים שמברכים עליהם שהחיינו.
3. אמירת תיקון חצות:
המשנ"ב שם ס"ק קב′ הביא בשם האר"י שיתאבל בימים אלו אחר חצות היום, ויבכה כמו חצי שעה. והסבירו האחרונים שהכונה לאמירת תיקון רחל מתוך "תיקון חצות"
תענית כו: משנכנס אב ממעטין בשמחה - למאי נפק"מ?
מאירי[כט.]: המשנה השביעית משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו′ כונת המשנה לבאר עניני ט′ באב ואמר שמשנכנס אב ממעטין בשמחה שאם אירע לו שמחת נישואין ממעט בשמחת החופה ואין צריך לומר בשמחת מריעות וכ"ש בשאר שמחות של רשות
גמ′ שם: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה.   וכן הביאו השו"ע בסימן תקנא′ סעיף א′ להלכה
2. יבמות מג. ותניא: קודם הזמן הזה[קא ס"ד קודם ט′ באב דהיינו כל השבת שחל להיות בתוכה] העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין! כי תניא ההיא - קודם דקודם [קודם שבת שחל ט"ב בתוכה דהתם מותר לכבס אבל תוך השבת כשם שאסור לכבס אסור נמי ליארס]
א. משא ומתן, קניות ומכירות שלא לצורך הימים האלה] גם לא של שמחה ממעטין
ב. בנין ונטיעה רק של שמחה[הכנות לקראת חתונה או בניה ונטיעה לשם הרווחה ותענוג] נאסרו.
ג. נישואין אסורים גם ללא סעודה אלא שלרווק מעיקר הדין מותרים ונאסרו רק משום סימנא מילתא. הרמ"א אסר נישואין מיז′ בתמוז.
ד. אירוסים[המקוריים] מותרים רק ללא סעודה גם בת"ב ["וורט" נראה שניתן לעשות ללא סעודה ושמחה]
3. תיקון וקנית כלים חדשים
ירושלמי פסחים[פרק רבעי הלכה א′]: נשייא דנהגן דלא למישתייא מן דאב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתייה מה טעם כי השתות יהרסון. הסביר קרבן העדה: שלא לסדר ולערוך החוטין שהולכין לאורכו של בגד מלשון או שתי או ערב. מר"ח אב ואילך. וזה מכיון שבחודש אב פסקה אבן השתיה והיא האבן שממנו הושתת העולם, והיה מונח בבית ק"ק.  המרדכי: ורשב"ט כתב ופסק דה"ה כלים חדשים דאסור ללובשן ואסור לתקן ולהניח[בשבוע שחל בו]...וראוי להחמיר בזה אפילו מר"ח. בפרק החולץ תניא קודם הזמן הזה העם ממעטין בעיסקיהם מלישא ומליתן ומלבנות ומלנטוע ואית דמוקי לה מקודם שבת וקודם והינו מר"ח אב, וה"ה לתיקון בגדים חדשים דהוא נמי בכלל מיעוט שמחה.
השו"ע בסעיף ז: יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשים[מ"ב: ר"ל שאסור לעשות בגדים חדשים] ומנעלים חדשים בשבת זה, ויש להחמיר בזה מראש חודש.   הגה: וה"ה דאסור לקנותן[מ"ב: אפילו דעתו שלא ללובשן עד אחר ט"ב] וכן אומן ישראל אסור לעשותן לאחרים[מ"ב: ואם אין לו מה יאכל שרי] בין בשכר בין בחנם ונהגו להקל בזה[מ"ב: ומשמע דאפילו לישראל נהגו להקל ומיירי שנתנן לו קודם ר"ח] אבל אם ידוע ומפורסם שהמלאכה של אינו יהודי, שרי. וכן נהגו לתת לאומנים אינם יהודים לתקן כלים חדשים תוך זמן זה, כדי שיהיו מוכנים לאחר התענית; ומיהו טוב למעט בזה במקום דאפשר, דלא עדיף משאר משא ומתן דממעטינן.
משנ"ב[מו]: ולצורך נשואין מי שאין לו אשה ובנים מותר לעשות בגדים חדשים דהא מדינא מותר לו אפילו לישא.
סעיף ח′ נשי דנהיגי דלא למשתי (פירוש לסדר ולערוך החוטין שהולכין לארכו של בגד והוא מלשון או בשתי או בערב) עמרא מדעייל אב, מנהגא. משנ"ב נד: וטוויית החוטין לתפור בהן בגדים מותר שאינו בכלל זה.  
ולכן אסור לסרוג כיפות סוודרים מר"ח אב. אך תפירה לצורך תיקון בגד כגון כפתור שנפל יש
איסור כיבוס:
המשנה בתענית כו: כתבה: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת.    גמ′ שם כט: אמר רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור אמר רב ששת תדע דבטלי קצרי דבי רב...מיתיבי אסור לכבס לפני תשעה באב אפילו להניח לאחר תשעה באב וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ תיובתא. ולכן פסקו כר′ ששת שנאסר ללבוש בגד מכובס בין מעכשיו ובין לפני ר"ח, וכן נאסר לכבס אפילו ע"מ ללובשו לאחר ט"ב כדי שלא יסיח דעתו מהאבל, ולכן גם כיבוס במכונה נאסר. וא"כ מעיקר הדין אדם היה צריך להשאר עם אותו בגד כל השבוע שחל בו.
כיום כל כיבוס בכל מקום נאסר שכן אנו מכבסים במים נקיים ובחומרי כביסה. וכן נאסר לכבס את כל סוגי הבגדים.
מרן בסעיף ג′: שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו לאחר ט′ באב, ואפילו אין לו אלא חלוק אחד, אסור; וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש בין להציע בהם המטה; ואפי′ מטפחות הידים והשלחן, אסור...בין ללבוש בין לכבס ולהניח...ובזמן הזה אין מכבסים במים לבד ונמצא שכל כיבוס של זמן הזה הוי גיהוץ.[ואסור] הרמ"א העיר שמנהגם[3]ואנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחלת ר"ח[מ"ב: למעט מי שאין לו אלא חלוק אחד] עד אחר התענית, אם לא לצורך מצוה, כגון אשה הלובשת לבנים מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה, אבל בט′ באב עצמו לא תלבש לבנים רק לובשת חלוק בדוק ויפה וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות. ואסור ליתן כלים לכובסת אינה יהודי לכבס מראש חודש ואילך, אבל קודם ר"ח מותר לתת, אע"פ שכובסת אחר ראש חודש. משנ"ב לב: אם אין לו בגד מכובס לשבת ניתן גם לכבס לכבוד שבת. לאסור כיבוס מר"ח חוץ מדבר מצוה. וז"ל:
בגדי קטנים: מהרם מרוטנבורג: כתוב בהלכות שמחות[סי′ כה] אסורים הגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. והא דאסר לכבס כסות קטנים משמע דלא בגדים שמלפפין בהם קטנים המוציאים רעי ומשתינים בבגדיהם קאמר דהנהו מישרא שרי ודייק לישניה שכתב לשון כסות ולא לשון בגד. ש"מ שבגדי קטנים רגילים אסור
התה"ד כתב: לא נהגו כן וגם אנו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן. וכן פסק הרמ"א.
סעיף יד: אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. העיר הרמ"א: מיהו בגדים שמלפפין בהם הקטנים לגמרי, שמוציאים בהם ריעי ומשתינין בהם, הני ודאי משרא שרי.[מ"ב: מ"מ לא יכבסו הרבה ביחד. ויכבסו בצנעא] ואפילו בגדי שאר קטנים נוהגים להקל (ב"י). והסביר המשנ"ב את טעם ההיתר: דאין בכיבוסן של אלו משום שמחה
בגדים תחתונים: לענ"ד מלשון השו"ע והרמ"א לעיל משמע שגם זה נאסר והותר רק לצורך מצוה[נידה..] אלא שיש שמתרים ללבוש מכובסים שכן החלפתם הוא משום זוהמא ולא לתענוג כלל. אלא שלמעשה מכיון שהותר לנו[בגלל החום וכו′] להחליף בגדים בזמן זה ע"י שנלבש את הבגדים האלה כמה זמן לפני ר"ח א"כ נראה שראוי לעשות זאת גם בבגדי התחתונים.
 בגדי שבת? הרמ"א על סעיף א′ כתב: אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כ"א הכתונת[גופיה] לבדגר"א: זה חומרא בעלמא, שהרי לא יהיה יותר חמור מכיבוס שהתירו לכבוד שבת, ועוד הרי אפילו אם חל ט"ב בשבת, מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו ואין נוהג שום מנהג אבל, בשבת זו כ"ש שבת חזון. וכן המנהג כיום. אלא שיש שנהגו להשאיר את הכיפה[בגד אחד] של חול זכר למנהג זה
במשנה בכו: כתוב "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת" גמ′ כט: אמר רב לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו מותר ושמואל אמר אפילו לאחריו נמי אסור...תנאי היא דתניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית דברי רבי מאיררבי יהודה אומר כל החדש כולו אסור רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד ותניא אידך ונוהג אבל מראש חדש ועד התענית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כל החדש כולו אסור רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד אמר רבי יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה מאן דאמר מראש חדש ועד מחגה ומאן דאמר כל החדש כולו אסור מחדשה ומאן דאמר כל השבת כולה אסור משבתה אמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואמר רבא הלכה כרבי מאיר ותרוייהו לקולא.  וכן פסק בשו"ע בסעיף ג: שבוע שחל בו ט"ב אסורים לספר ולכבס... ובסעיף ד: לאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד.
הכלבו כתב: ..מכל מקום מנהג הזקנים שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנסו ליום התענית כשהם מנוולין וגוערין מאד במי שיספר. וכן פסק הרמ"א: ונוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס, אבל תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז (מנהגים). יש גם מעדות הספרדים[ג′רבא, ומרוקו] שנהגו שלא להסתפר מיז′ בתמוז, ויש[תוניס ואלג′יר] שאין מסתפרים מר"ח. 
ח"א: לקטנים אין להחמיר לענין תספורת אלא בשבוע שחל בו.
יום עשרי באב? הביאור הלכה "עד חצות" בסימן תקנח′: הרש"ל: אסור גם ברחיצה ותספורת וכיבוס עד חצות,   המאמ"ר כתב דמסתימת מרן ומור"ם כאן וכן ממ"ש לעיל סימן תקנ"א ס"ד משמע דאף ממנהג כשר לא אסור אלא בבשר ויין אבל לענין רחיצה ותספורת לא החמירו. המשנ"ב הכריע: ומ"מ קשה להקל בזה שכמה אחרוני זמנינו העתיקו ד"ז למעשה.
ת"ב בשבת: שו"ע ד:ואם חל תשעה באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשתי השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה′ ויום ו′. משנ"ב[לח] את דעת הי"א: היינו היכי שחל בשבת ונדחה אבל חל ביום א′ מותר אף לדעה זו.
היכן אסור להסתפר? רמב"ן ותספורת של שבת זו נמי כדינו לענין אבל אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ובזקן כל שמעכב אכילה מותר. בשו"ע שם סעיף יב
נשים? משנ"ב[עט] ואחד האיש ואחד האשה שוין לאיסור, פנים מאירות: לאישה אין איסור תספורת בימים אלו כדין שלה באבלות וכן פסק בילקו"י. גם האוסרים מתרים לה לקצר שערות שיוצאות מתחת לכיסוי הראש. 
קטנים? הלכות שמחות: אסורים הגדולים לספר לקטנים...בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה וכן הוא בשו"ע סעיף יד′. משנ"ב: ישנם 2 טעמים לאיסור זה, האחד הוא משום חינוך, והשני הוא משום עוגמת נפש, ז"א כדי שגם בקטנים יוכר שהם אבלים ומצטערים על החורבן. יש להחמיר גם בקטנים שלא הגיעו לחינוך בגלל הטעם השני.
האיסור מדינא רק בסעודה מפסקת שאוכלה אחר חצות היום: תענית כו: ערב תשעה באב - לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. ובגמ′ שם ל. אמר רב יהודה: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה - מותר. ואמר רב יהודה: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר. ותרוייהו לקולא. שו"ע תקנב א-ב: ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעודה המפסקת, שאוכלה אחר חצות, בשר, ולא ישתה יין...  
תבשיל של בשר, בשר עוףכלבו: ויש נמנעין מאכילת בשר משנכנס אב לפי שאין שמחה אלא בבשר ואע"פ כן אין צריכין להמנע מתבשיל שנתבשל בו הבשר דלצעורי נפשיה קא מכוין והא אצטער, ועוד דאמרינן בנדרים הנודר מן הבשר מותר בתבשיל.
מרדכי סו"ס תרלט:פסק ראב"י העזרי ורשב"ט דמותר לאכול בשר עוף אפילו בסעודה מפסקת וראיה מפ"ק דחגיגה[ח.] גבי ישראל יוצאין יד"ח בנדרים ונדבות ושמחה, יצאו עופות שאין בהם שמחה. ומיהו לדידן דנהגינן איסור, אסור מר"ח אפילו בשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס.
שו"ע סעיף י: יש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים, מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר, ואסורים בבשר עוף ובשר מלוח ויין תוסס. מנהג מצרים לאכול בשר עוף, מנהג לוב היה לאכול בשר יבש. משנ"ב[סג] והאידנא נהגו עלמא לאסור אף תבשיל של בשר.
מנהגי חומרא
1. בערב התענית: מ"מ/מאירי: המהודרים במידת החסידות אין דרכם לאכול בשר בכל היום של ערב התענית.
2. שבוע שחל בו: רמב"ם: וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו.
3. מר"ח עד התענית: ריטב"א לעיל: יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר מר"ח ועד התענית וסמכו לזה לפי שאמרו במסכת חגיגה אין שמחה אלא בבשר ולפיכך ממעטין בשמחה.
מהרא"ק: משנכנס אב ממעטין בשמחה. לפיכך יש שאין אוכלין בשר ואין שותין יין מן א′ אב עד י′ באב, כדאמר בירושלמי, א"ר זעירא דנהגינן דלא לשתות יין מן א′ אב על מנהג התורה שנפסקה אבן שתייה, מ"ט כי השתות יהרסון. רמב"ם ה′ ו′: ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מר"ח עד התענית"
4. מיז′ בתמוז:  טור: ויש פרושים שמתענין מי"ז בתמוז ואילך ויש מתענין מבשר ויין וגרסינן בירושלמי מה יש ביניהם בין י"ז בתמוז לט"ב כ"א יום משהובקעה העיר עד שחרב הבית וי"א כנגד שלשה שבועים שהתענה דניאל. בכלבו: וכתב ה"ר אשר ז"ל וראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתית היין משבעה עשר בתמוז עד עשרה באב ואומרות שכך קבלו מאימותיהן דור אחר דור, ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד וכן בעונותינו בטל נסוך היין ויש מן האנשים שנהגו כן     
השו"ע בסעיף ט′ כתב: יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו; [ומותר בחומץ של יין]; ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז. נראה שדעתו לאסור בשבוע שחל בו.  
יחו"ד ח"א סימן מא: בירושלים נהגו שלא לאכול בשר החל מראש חודש אב.  
הגה: ומצניעים מראש חודש ואילך הסכין של שחיטה, שאין שוחטים כ"א לצורך מצוה כגון לחולה או שבת או מילה או פדיון הבן וכיוצא בו. כמנהגם מר"ח.
יום ר"ח? א. יחו"ד ח"א סימן מא: בירושלים נהגו שלא לאכול בשר החל מראש חודש אב, אלא שביום ראש חודש אב עצמו נהגו להתיר. ב. בשער הכוונות העיד שהאר"י ז"ל היה נוהג שלא לאכול בשר בראש חודש אב. וכן נראה לי מפשט דברי המשנה והראשונים שאסרו מר"ח אב משמע מא′ אב, והוא משנכנס אב. וכן העיד המשנ"ב[נ"ח] למנהג באשכנז 
יום העשירי באב? ר′ דוד אבודרהם בעמוד רנג′ כתב שהרא"ש היה נוהג שלא לאכול בשר בליל עשירי.  ובהגהות מיימון כתב: יש בני אדם שמתענים מבשר ויין עד חצי יום עשירי,   הטור בסימן תקנח′ כתב: ואנו בזמן הזה תש כחנו ואפי′ ביה"כ שהיה ראוי לעשות מספק ב′ ימים אין אנו מספיקין ומ"מ מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר בליל י′ ויום י′ רק להשיב הנפש שיהא קרוב לעינוי
שו"ע שם סעיף א′ כתב: בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי, ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי.
הגה: ויש מחמירין עד חצות היום ולא יותר (הגהות מיימוני)
מנהג בגדאד הוא לאכול בשר במוצאי התענית. וכן לענ"ד נהגו בגבאס שבתוניס
יין בהבדלה ובבהמ"ז: שו"ת מהרי"ל סימן טו′: ולשתות יין הבדלה משנכנס אב, לא ראיתי רבותי′ נזהרים. וגדולה מזו אמר לי מה"ר שמואל שפירא ז"ל שדן לפני מהר"מ ז"ל  שמותר לברך ברכת המזון על כוס יין ולטועמו והודה לו מהר"מ ז"ל. אכן לבי מגמגם בזה כיון מדמי, ליה לנדר כמו שפסק מהר"ם שצריך התרה לפי שנהג איסור. וכן נפסקו הדברים בשו"ע סעיף י: יש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים...ומותר לשתות יין הבדלה וברכת המזון. הגה: ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה. אלא נותנים לתינוק; ובמקום דליכא תינוק, מותר בעצמו לשתות הבדלה.  
סעודת מצוה: מהרי"ל: ולפי זה שאין חובה, אם אירע מילה או פדיון הבן או סיום מסכתא דהן סעודת מצוה משנכנס אב, אז מותר לקרואין שם לאכול בשר וגם לשתות יין. ודוקא קרובים משום קורבא, אי נמי ריעות, אבל ההולכים שם רק לשתות, ובלאו הכי לא היו הולכים הוי להו מצוה הבאה בעבירה. וכן פסק הרמ"א: ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה; אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט′ באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק לו מנין מצומצם, וזה אפילו בערב ת"ב שרי, ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה.
האיסור מדינא: בתענית ל. תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. אלא שהגמ′ מביאה דעה שאוסרת רחיצה מתחילת ערב ת"ב: תניא אידך: כל שהוא משום תשעה באב[סעודה המפסיק בה] - אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין, ואסור לרחוץ. כל שאינו משום תשעה באב[סעודה שאינו מפסיק בה]- מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואסור לרחוץ. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול [בשר] מותר לרחוץ. 
הריטב"א הסביר את המח′: דקס"ד דמשעה שקיבל עליו קצת אבילות זו היינו אכילת בשר ושתיית יין אסור לרחוץ ואע"ג דאכתי לא חייל ט′ באב   ורבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו אמר כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ והיינו עד בין השמשות.
כמי נפסק? 1. הר"ן/רמב"ן/ריטב"א הכריעו כת"ק ונראה [דהלכה] כרבנן דרבים נינהו ויחיד ורבים הלכה כרבים...הלכך מכי מתחיל בסעודה המפסיק בה מו′ שעות ומלעלה אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ואסור לסוך כת"ב עצמו.  2. דעת הרי"ף:  ונראה בדברי רבינו אלפסי ז"ל שהלכה כר′ ישמעאל שהוא מיקל, וסתמא דמתני′ רהטא כוותיה דלא קתני אלא איסור בשר ויין ולא איסור רחיצה ולפיכך לא הביא בהלכותיו ברייתא זו וסמך על משנתינו. וכן הוא ברמב"ם ובשו"ע בסימן תקנד′ א′  
א.  בר"ן וברי"ף משמע שהעם לא נהגו מנהג חומרא בדין זה אלא שהר"ן סיים: אלא שהצנועין נוהגין איסור בעצמם שלא לרחוץ כל אותה שבת"
ב. ריטב"א: ונהגו ג"כ שלא ליכנס למרחץ בשבת שחל בה ט′ באב, ואסור לשנות מנהג זה דכל כיוצא בזה שיש איסור קבוע והוסיפו לנהוג חומר באיסורו מנהג הוא וכדכתיבנא בפרק מקום שנהגו. וכן כתב הרמב"ם: "ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית"
ג. המרדכי בשם הראבי"ה: "איסור רחיצה וסיכה משמע דוקא בט"ב. ומיהו נהגו אבותינו שלא לאכול בשר..ולא לרחוץ מר"ח. ועלינו לקיים דכתיב ואל תטוש תורת אמך." וכן הביא הטור להלכה.
השו"ע בתקנא′ טז′: יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זוויש מתענים מי"ז בתמוז עד ט"ב" מנהג ספרדים כדעה השניה.   הרמ"א העיר: ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך
רחיצה בצונן: התרומת הדשן שאלה: מר"ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו?
תשובה: יראה דלכאורה משמע דאסור, דהכי מסיק פ"ק דתענית כל שהוא משום אבל, בין בחמין בין בצונן אסור...אע"ג דלשון הרמב"ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור, דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ"מ נראה דכיון דא"ז ומרדכי פליגי עלה בהא, דאינהו סברי דנהגו מר"ח ואילך, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, ה"נ נימא דבהא נמי פליגי, דנהגו אפילו בצונן ולהכי נקיט נקטי אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב"ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה. המהרי"ל התיר רחיצה בצונן רק בערב שבת חזון   
הש"וע לא חילק בסוג המיים ורק הרמ"א העיר: ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך.   העיר המשנ"ב[צד]: אבל פניו ידיו ורגליו שרי לרחוץ בצונן
כיום כתבו האחרונים שמכיון שאנו נמצאים בארות חמות והרגלי ההגינה והרחיצה שלנו הם כשל איסטניס, לכן ניתן להקל להתרחץ בימים אלו שכן לא הוי רחיצה של תענוג אלא של העברת זוהמא או לרפואה. אך ודאי שראוי למעט בכמות מי שיכול, וכן להתרחץ בצונן.
לשם תענוג ושמחה: נראה שיש לאסור לכו"ע, לשם התעמלות נראה שיש להתיר לספרדים שהקלו בצונן ולמנהג אשכנז נראה שיש מקום להקל אך ראוי להימנע.  
בילקו"י: התיר ללכת לים כרחיצה.
רחיצה לכבוד שבת:  הד"מ[ז] כתב שמכיון שמדינא רחיצה מותרת א"כ לכבוד שבת היה לנו להתיר מכ"ש דכיבוס דאסור מדינא ואפילו הכי מותר לכבוד שבת. אלא שנהגו איסור אפילו ברחיצה. והביא ממנהגי המהרי"ל[4]בשבת של חזון מותר לרחוץ ראשו במים צוננים, אבל לא בחמין. והביא כחולק את תשובת מהר"י מולין שמתיר לרחוץ בערב שבת גם בחמין. :
וסיים ואפי′ בערב שבת של חזון אסור לרחוץ כ"א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן; ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת. משנ"ב[צז]: ח"א דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין למי שרגיל בכך כל השבת.  
כיום נוהגים להקל ולרחוץ כל גופו בצונן, ומי שקשה לו בצונן יכול להתרחץ אף בפושרין.
הספרדים נהגו להתרחץ כרגיל בער"ש חזון בחמין ובסבון וכו′ הכל לכבוד שבת קודש.
 
 
 
 


[1] פרשה א′ סימן כט
[2]סי′ תת"מ
[3] בשם המהרי"ל הל′ ת"ב לב: הובא בד"מ ס"ק ו′
[4] הל′ ת"ב עמוד רמב′ ס"ט