ט' אב ה'תש"עח 7/21/2018
שם משתמש
סיסמה

שמיעת מוסיקה אחר החורבן

 
 
 
                                        
  שמיעת מוסיקה לאחר החורבן
כיום רווח שמיעת שירים ווקאליים בימי הספירה וימי בין המצרים, כאות לאבל וכאיסור שמיעת מוסיקה בימים אלו.
ננסה לברר מהיכן הגיע איסור זה, שהרי במקורו שייך הוא לכל השנה כאחת התקנות לאחר החורבן כמו השארת אמה על אמה לא מסויד בבית.
מקור האיסור
המשנה בסוטה מח. כתבה: "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: ′בשיר לא ישתו יין′." ושאלו בגמ′: וממאי דמשבטלה סנהדרין כתיב? א"ר הונא בריה דרב יהושע: דאמר קרא: ′זקנים משער שבתו – בחורים מנגינתם′. אמר רב: אודנא דשמעא זימרא תיעקר. אמר רבא : זימרא בביתא, חורבא בסיפא, שנאמר: ′קול ישורר בחלון חורב בסף כי ארזה ערה′. אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי שרי, ודגרדאי אסיר. ר′ הונא בטיל זמרא...ר′ חסדא זלזיל ביה..."
רש"י הסביר את החילוק בין סוגי הזמר: זמרא דנגדי- מושכי ספינות בחבל שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם. דבקרי- שמזמרין בשעה שחורשין, ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם, שהולכין לקול השיר דערב עליהם.   דגרדאי-של האורגים,שאינו אלא לשחוק. ולכן נאסר.
א"כ אנו רואים שאסרו שיר בבית המשתאות שענינו שחוק ובידור. וכן הוסיפו לאסור האמוראים זמר של שחוק ובידור גם שלא בבתי משתה.
אלא שיש להעיר שאיסור זה לא נתקן בעקבות החורבן עצמו אלא בעקבות ביטול הסנהדרין ועוד ניתן לדייק שזה לא נאסר כתקנת חז"ל[כדברים המובאים בב"ב ס אמה על אמה וכו′] אלא אפשר שבפועל נמנעו מלשיר. דבר זה יסביר מדוע אנו מוצאים שהאמוראים[ר′ הונא..] היו צריכים לאסור דבר זה למרות שלכאורה כבר נאסר עוד לפני החורבן. אא"כ נאמר שהתקנה היתה רק בבתי משתה ואלו האמוראים הרחיבו את האיסור לכל מקום.
ישנה גמ′ נוספת בגיטין ז. "שלחו ליה למר עוקבא : זמרא מנלן דאסיר? שרטט וכתב להו: ′אל תשמח ישראל אל גיל כעמים′ ולשלח להו מהכא: ′בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו′? אי מההוא, הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא אבל דפומא שרי, קמ"ל". כלומר, הטעם שלא שלח להם ראיה מהפסוק: "בשיר לא ישתו יין", משום שמפסוק זה אין ללמוד אלא איסור על שיר בכלי נגינה, שכן מסיים הפסוק הקודם: "שבת משוש תופים ...שבת משוש כינור". לפיכך הביא להם ראיה מהפסוק "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים", לאסור אפילו שירה בפה, ולכאורה אף שלא בבתי משתאות.
צ"ע מדוע מר עוקבא לא הביא את הלימוד של הגמ′ בסוטה? אפשר כמו שכתבנו לעיל שבסוטה לא נאסר ממש ואלו מר עוקבא מביא את הפסוק שאוסר לגמרי.
איזו שירה נאסרה ומתי
בבתי משתאות:
רש"י בגיטין הסביר את שאלת הגמ′ "זמרא מנלן דאסור"? מהיכן שאסור לשורר בבית המשתאות"? ש"מ ששירה שלא בבתי משתאות מותרת בין בפה ובין בכלי. וראיה להסבר רש"י ניתן להביא מהמשנה בסוטה שאסרה שיר בבתי משתאות[1]פירש בקונטרס: ′לשורר בבית המשתאות′. וכן משמע מדקאמר: ′ולישלח ליה מהכא ′בשיר לא ישתו יין′, ובפרק בתרא דסוטה תנן: ′משבטלה סנהדרין בטל השיר בבית המשתאות, שנאמר: ′בשיר לא ישתו יין.  וכן הוא בר"ח.. וכן הסבירו בתוס[2]
תענוג מיוחד:
אלא שהתוס′ מסיים: וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי [במעשה בראש הגולה] דהוה קאים ודמיך בזמרא, שמתענג ביותר., ז"א שראוי להחמיר גם במקרים הדומים לסיפור בירושלמי[5]מר עוקבה מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין ישראל אל תשמח כעמים אל גיל" ז"א ריש גלותא היה רגיל להתעורר בבוקר, וללכת לישון, לקולות של כלי נגינה ושירה לתענוג והנאה יתרה. וע"ז שלח לו מר עוקבא את הפסוק "ישראל אל תשמח כעמים אל גיל" וא"כ מכיון שזה זמר שלא על היין, ולכן צריך להיות מותר בכל אופן כתב התוס′ שראוי להחמיר גם בכגון זה שכן יש פה תענוג מיוחד. "
שיר של מצוה[6]:
וכן הוסיף התוס′ "ושיר של מצוה שרי, כגון בשעת חופה שעושין לשמח לשמח חתן וכלה". ז"א כל האיסור הוא על זמר הרשות בלבד[7]"דלשמח חתן וכלה שהוא שיר של מצוה מותר" וכ"כ הגהמ"י הל′ תעניות ה, ה. וניתן להסביר היתר זה שהרי לצורך מצוה הותרה שמחה ונישואין אפילו לאחר ר"ח אב[9].. וכן כתב הסמ"ג[8]
לגבי מה שאסר ר′ הונא צ"ל שאסר רק לבני עירו ובדורו. וכן מדוייק מרש"י שכתב "ר′ הונא בטיל זמרא...גזר על דורו שלא יזמרו בבתים ובבית משתאות.
א"כ לסיכום שיטת רש"י ותוס′ עולה:
1.      שירה בפה ובכלי אסורה רק בבתי משתאות [הגהות הרמ"א: עם יין בלבד]
2.      ראוי להחמיר בזמר שמענג ביותר [מרובה]
3.      לשם מצוה הכל מותר.
וז"ל המאירי בגיטין: כל מיני זמר העשויים לנגן בהם לשמחת הוללות ואין בהם כוונה לשבח את הבורא יתברך, או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה, אסור לשומעם ולהשתעשע בהם, בין שנעשה הזמר בכלי שיר בין בשירה בעל פה, וכל שכן במקום שנשים מצויות שם שהדבר מביא להרגל עבירה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה להשם יתברך, כגון פיוטים ומזמורים, מותר אפילו בבית חתנים ומשתאות, שכל שאין בו פריצות מותר, ואין לו לדיין בדברים אלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם. ואף המקראות שהביאו מלמדים שלא נאסר אלא כשעושים כן דרך פריצות וקלות ראש, והוא שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כלומר כמנהג העמים, וכן בשיר לא ישתו יין, שכל אלו דרך פריצות והוללות הם. וכן נראה בהדיא בסוטה (מח).  
שיטת הרמב"ם במשנה תורה
בפרק ה′ מהל′ תעניות, הלכה יד′ פסק הרמב"ם כך: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר [כולן –נוסח כ"י], וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החרבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר:′בשיר לא ישתו יין′. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות, או של שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".
בפסיקתו של הרמב"ם יש לברר 2 שאלות: מתי אסר כלי שיר? והאם "שירי תושבחות" מותרים גם בכלי שיר?
א.     הטור בסימן תקס′ הבין כך את הרמב"ם: "ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה דוקא על היין" וכן נראה שלמד גם הב"י שם. וכן פשט לשון הרמב"ם.
אלא שלפי הסבר זה צ"ע מנין לקח הרמב"ם את החילוק בין זמר בפה לבכלי, שהרי בגמ′ לעיל אין חילוק, ועוד שהרי בסוטה דברו על זמר בכלי שיר על היין "מנגינתם.."
ב.      ולכן בשו"ת "פרי הארץ"[10], הכנה"ג[11] הסברו שלדעת הרמב"ם אף בכלי שיר אין לאסור אלא דוקא על היין, ומה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו "על היין", קאי גם על תחילת דבריו דמיירי בכלי שיר, וזהו כשיטת רש"י ותוספות.
המ"מ הביא כמקור להיתר של הרמב"ם לשירות ותשבחות לה′[12]פירש גאון הא דאמרינן זמרא בפומא אסיר[בגיטין] ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורים להם אשעא"ר אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת. והם מתוך תשובתו[13] והא דשלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסיר וכו′. הכין חזינא כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם וכל שכן בית חתן וכלה שמשמחין בקולות שלשמחה ואומ′ דברי שירות ותושבחות לפני הקב"ה וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם וקיווי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובים ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל ופיוטין הרבה על אילו הדברים וכיוצא בהן בקול נגינות ובבתי חתנים וכלות שמחות וזכר חופות וברכות להצליחם ולהכשירם ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה. אבל זמרא דאסר מר עוקבא דברים שאינן כסדר הזה אלא נגינות שלאהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביופיו ולקלס גיבור בגבורתו וכיוצא בזאת כגון שלישמעאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל לא מיבעיא במנא דאסיר אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר. ובעיקר דבר זה שנינו משבטלה סנדרי בטל שיר מבית המשתאות שנ′ בשיר לא ישתו יין וג′. ואמרינן עלה ממאי דבסנדרי כתי′ אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמ′ קרא זקנים משער שבתו וג′. ודאמרינן רב הונא אסר ומארא רב חסדא זלזיל ביה לא על שירות שלישראל אמרו אלא על דברי הגוים ואמרינן אמ′ רב הונא זמר ניגדי ובקרי שרי זמר גילדאיי אסיר וזה הזמר שאומ′ מושכי הספינות שהן ניגדי וזמר רועי בקר דאינון בקרי אינון אינן משירות שלישראל ואע"פ כן התירו רב הונא שחקר וראה כי לא היו בו דברי גידופין ולא דברים מכוערין ויש בו עזרה ומסעד למושכין ולרועין אבל זמר שלבורסיים חקר כי היו בו דברים מכוערין ואסרו.: את דברי ר′ האי גאון שהובאו ברי"ף בפרק חמישי בברכות וז"ל:
ונראה מדבריו שמתיר שירות ותשבחות אפילו בכלי שיר שהרי כתב "בקול נגינות ובקול שמחה" ועוד שהרי מדובר בשמחת חתנים "ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר[14]"
ומה שכתב בפתיחת דבריו "הא דאמרינן זמרא בפומא אסיר ה"מ כגון..." מדובר על מה שנאסר בבתי משתאות וזה הרי אסרו בגיטין גם בפה.
שיטת הרמב"ם בתשובה
הרמב"ם בשו"ת שלו סימן רכד′ ענה תשובה שונה מאשר פסק בהל′ תעניות לגבי שמיעת זימרה בזמן הזה. וכך נשאל: האם מותר לשמוע שירה בפיוטים הערביים והזמר?
והשיב: התשובה ידוע, שעצם הזמר והניגונים כולם אסורים, אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל, לאומרם ז"ל אודנא דשמעא זמרא תעקר. וכבר באר התלמוד שאין הבדל בין שמיעת הזמר או ניגון על מיתרים או השמעת הנעימות בלא [מלים], אלא כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה, (הוא) אסור, כמו שאמרו, וסמכו דבריהם אל איסור הנביא, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. וטעם זה (הדבר) ברור מאד, לפי שכוח תאוה זה צריך לכובשו ולמונעו ולמשוך ברסנו, ולא שיפעל ויחיה מתו ואין משגיחים באחד היוצא מן הכלל שמעטים כמותו, אשר (זה) מביאו לידי שמירת הנפש ומהירות התפעלות להשגת מושכל או כניעה לדברים האלהיים, לפי שדיני התורה לא נכתבו אלא לפי הרוב והרגיל, שדברו חכמים בהווה וכבר בארו לנו הנביאים זאת ואמרו בגנותם השימוש בכלי השיר על דרך הפולחן ע"י שמיעתם, וזה אומרם הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר. וכבר בארנו בפרוש אבות שאין הבדל בין הדיבורים העבריים לדיבורים הערביים, ואין זה אסור או מותר אלא לפי העניין הכלול באותם הדיבורים. ואליבא דאמת אסור לשמוע דבר טפשות, אפילו נאמר שלא בשירה, ואם מנגנים אותו על כלים, יש כאן שלשה איסורים, איסור שמיעת דבר טפשות ונבלות הפה איסור שמיעת שירה, ר"ל זמרא בפומא, ואיסור שמיעת (כלי) מיתרים. ואם זה במקום שתיית יין, יש איסור רביעי, והוא אומרו יתעלה והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם ז"ל קול באשה ערוה, ומכל שכן אם היא מזמרת. (וכבר) התבארה האמת במופת, והיא, שהכוונה בנו, שנהיה גוי קדוש ולא יהיה לנו מעשה ולא דיבור אלא בשלמות או במה שמביא אל השלמות, ולא שנעורר הכחות המונעים מן כל טוב, ולא שנפקיר (עצמנו) בהוללות ושחוק. וכבר בארנו בזה הענין במורה בחלק האחרון שבו, מה שיש בו מספיק, בדברים (שהם) מופתיים לאנשי מעלה. ומה שאמרו הגאונים ז"ל הוא זמר דברי שירות ותושבחות, כמו שכתב בעל ההלכות ז"ל. אבל חס ושלום להזכיר שירי (החול) בהם, לא נשמעה זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הדיוט. והתימה על אומרכם במעמד כשרים, והכשרים לפי דעתי אינם מצויים במקומות שתית משקה משכר. וכבר בארנו גם בזה במורה מה שיש בו מספיק. ומכל שכן (אינם כשרים), אם יוסיפו על זה ע"י שמיעת כלי שיר. ושלום. וכתב משה:
א"כ עולה מתשובה זו שכל שירה בפה אסורה גם שלא על היין. ואפילו שרים שאינם שירי נבלות או טיפשות[15]"בטל השיר מבית משתאות", צ"ל לאו דוקא[ב"ח]. וכן הביא הטור שם "אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפי′ בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי כ"ש אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון". והראיה היא שמר עוקבא אסר אפילו ללא משתה וכן ר′ הונא בסוטה. ומה שכתבה המשנה בסוטה
הטור בסימן תקס′ הביא את המח′ המשולשת, אלא שבדעת התוס′ הבין שהמיוחד שהיה אצל ריש גלותא היה שהיה רגיל בכך[16] ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה ופירש"י כגון לשורר בבית המשתה והתוס′ מפרשים דאפי′ בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירוש′ ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפי′ בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי כ"ש אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון וה"מ שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופיו וכיוצא בו אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה, ועוד כתב לאסור במקרה זה והדומים לו, מה שבתוס′ פסק רק "ראוי להחמיר":
הבית יוסף: מביא את המקורות לדברי הטור.
בשו"ע סימן תקס′ סעיף ג′ פסק כרמב"ם במשנה תורה וז"ל: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הרמ"א העיר: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם[17], ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. והוסיף הרמ"א: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי., כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה
א"כ יוצא:
1. שהשו"ע פסק כרמב"ם בהל′ תענית. היינו דבכלי אסור אפילו שלא על היין[מ"ב]
אלא שיש לברר בפסיקה זו של השו"ע כמה נקודות:
א.     האם נגינה בכלים נאסרה גם שלא על היין? נראה לומר כפי שהסברנו לעיל בהבנת הטור/ב"י ברמב"ם שאוסר נגינה בכלי תמיד.
ב.      האם מתיר שירת ותשבחות גם בכלי נגינה? מפשט לשונו עולה שלא, אלא רק בפה "לומר.." אלא שניתן לומר שכל ההיתר רק בפה הוא מכיון שמדובר על היין, בבתי משתה. אך לשמוע שירי תשבחות בבית וכו′ אפשר שאפילו בכלי נגינה יהיה מותר. וכ"ש לפי פשט דברי הבה"ג שהתיר גם בכלי נגינה.
ג.       האם מסכים להיתר של הרמ"א בצורך מצוה? לענ"ד נראה שכן מסכים להלכה שכן בב"י מביא עוד חיזוקים להיתר זה, ועוד כפי שכתבנו לעיל אפשר שהרמב"ם לא חולק אלא שדיבר על היין ולכן התיר רק בפה, בשירות ותשבחות. ועוד יש להביא ראיה שהשו"ע עצמו בהל′ שבת סימן שלח′ סעיף ב′ פסק את דברי אבי העזרי שהביא בב"י אצלנו כראיה שלצורך מצוה הכל שרי אפילו בכלי נגינה מכיון שאין שמחת חתן וכלה ללא כלי נגינה. וז"ל: יש מתרים[18] לומר לאינו יהודי לנגן בכלי שיר בחופות. אלא שעדין יש לברר האם יתיר גם שירי חול? אפשר שיתיר גם זאת שהרי סו"ס לא הוי על היין סתם אלא במקום מצוה, וכן ניתן להביא ראיה מהדין בשבת לעיל שלכאורה אלו ששירים הגוי ניגן?! ודוק.   
ד.      ערוך השולחן כתב שהשו"ע יתיר שירות ותשבחות גם שלא לצורך מצוה וז"ל: וכתב רבינו הב"י בסעיף ג′ דכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדיו של הקב"ה על היין עכ"ל כלומר דבכה"ג אפילו בסעודת רשות מותר.
2. ואלו הרמ"א הכריע כרש"י/תוס′. ויותר, שהרי אסר למי שרגיל בתענוג מרובה של זמרא, מה שהתוס′ כתב "שראוי להחמיר" העיר המ"ב[יב]: ודע דאפילו בפה אסור על היין לכו"ע. וע"כ יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל יום עושין כן דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג]. ומה שהתיר בדבר מצוה זה לאו דוקא חתונה אלא כל שמחת מצוה כברית מילה, סעודת מצוה וכו′ וההיתר יהיה לכאורה אפילו שירי חול ובכלי נגינה.
3. הב"ח פסק כרמב"ם בתשובה לאסור אפילו שירה בפה בלא יין. וז"ל "דכל שאינה של שירות ותשבחות אסור אפילו שלא במשתה ואפילו בפה. כדגרסינן בסוף סוטה "אמר רב אודנא דשמע זימרא תעקר, אמר רבא זימרא בביתא חורבא בסיפא...אבל הנגינות שמנגנים האורגים והוא הדין שאר האומנין באומנותן אסורין שאינן אלא לשמח לבבם...וכ"ש שאסור לשמוע כלי זמר. ולפיכך יש להזהיר על המקלים לשתות בכלי זמר ואפילו בשבתות וימים טובים דלא התירו אלא בחופה, משום שמחת חתן וכלה. וכן נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות בהן..." וכן נראת דעת המג"א[ט] שהעיר מדוע השו"ע לא פסק כרמב"ם בתשובה[19]וא"כ הנשים המשוררים בשעת מלאכתן שלא כדין הם עושין.   וכן הביא את דעת הב"ח, וסיים:
גם המשנ"ב[יג] הביא את דעת הב"ח, אלא שלענ"ד זה לא אומר שפוסק כמותו אלא רק הביא פסיקה זו[20].
א. בעל שו"ת חלקת יעקב[21]מי יתן והי′ אשר יתכשר דרא להיזהר מבלתי שמוע זמרת הרדיו, אבל לדאבונינו העולם אינם נזהרים כלל בזה ורק חסידים ואנשי מעשה, וראיתי בני עלי′ והם מועטים, וצריכין למשכוני אנפשי′ להתיר וללמד זכות, ומי התיר שארי הדברים הנאמרים בשו"ע תק"ס לאסור משום אבלות לאחר החורבן, לבנות בנינים מהודרים מבלי לשייר אמה על אמה ובעניני עריכת השולחן ותכשיט יעו"ש ועי′ בחכ"א וז"ל וצ"ע שכל זה אין נוהגין כלל, וזמרת הרדיו עכ"פ יש לסמוך על שיטת רש"י ותוס′ בגיטין דרק בבית המשתה על יין או שרגיל בכך כלשון הרמ"א כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, וכלשון התוס′ גיטין ז′ א′ ד"ה זמרא, "שמתענג ביותר" ובהגהות מרדכי ריש גיטין דדוקא במשתה בלא אכילה הוא דאסור שכן דרך עכו"ם אבל במשתה של אכילה מותר, ומובא גם במשנ"ב להלכה.   ויש עוד סברה גדולה להתיר כיון שבשעת הגזרה לאסור הזמרא מטעם אבלות, לא היה עדיין הרדיו, לא חל הגזרה על הרדיו. וכהאי דב"י בסימן יג′ מובא במג"א ומחה"ש סו"ס′ שא′ וז"ל "כיון שבימיהם לא היה גנאי לא אסרו חכמים אע"פ שבימינו יש גנאי מ"מ לא נגזור ונחדש גזרה חדשה, ונשאר בהיתרו. ואין זה דומה למין כלי זמר שיתחדש אע"פ שלא היה בשעת הגזרה דודאי אסור משום דהגזרה היתה על כל מיני כלי זמר. והסברה נותנת דאף כ"ז שיתחדשו בכלל, אבל רדיו שאין רואים כלל המנגן ובא ממרחק רב, עפ"י חדשות הטבע מיקרי פנים חדשות ואינו בכלל הגזרה..."    יצא לחדש שלשמוע שירה וכלי שיר דרך הרדיו והטיפ יהיה מותר גם לדעת השו"ע והרמב"ם שכן אפשר שעל רדיו, שלא היה אז, ולא דומה לכלי שיר. לא חלה הגזרה כלל. וז"ל:
עוד יש להוסיף טעם להיתר אפשר שכל הגזרה היתה על שמיעת הכלים ממש["בהופעה חיה"] שבה יש שמחה והנאה מרובה, אך בשמיעה חיצונית, אין שמחה גדולה[22].
מצאתי עוד לבעל שערים המצוינים בהלכה[23]"הרדיו שמשמיע חדשות בעולם ודברי מסחר, ובין דבר לדבר משמיע גם שירים על כלי שיר וא"א לצמצם, יש לומר דאזלינן בתר רוב תשמישו, והעיקר והרוב נעשה לחדשות ודברי מסחר, ודומה למה שכתב בשו"ע או"ח[24] דאזלינן בתר רוב תשמישו, וחומרת הרמ"א [ שכתב "ויש מחמירין להגעיל בכלי ראשון" ] לא שייך כאן" אלא שהעיר עליו בעל שבט הלוי[25] "ודברים תמוהים כתב, דאין הכלי קובע אלא השמיעה קובעת דאסור לשמוע כמש"כ הרמב"ם, ומה לי אם הכלי אין רובו לכך, ומה דא"א לצמצם זה יתכן, דאז אינו מכוון לאיסור הנ"ל. : שכתב להתיר שמיעת תוכניות חדשות וכו′ שבאמצע מושמעים שירים כדרך אגב, וז"ל:
ולענ"ד יסוד החילוק שלו הוא שכל מה שאסרו זה שכל המטרה היא שמיעת המוסיקה וזה שמחה גדולה, אך אם מטרתי היא שמיעת החדשות וכו′ ודרך אגב יש שיר אני לא שמח ממנו כל כך...
ב. האג"מ[26] וע"י הרדיו אם נשמע זמרא דפומא מותר ואם בכלי זמר אסור. ז"א למרות שאסר גם בפה תמיד דרך הרדיו יהיה מותר. וכן תפס בעל ציץ אליעזר[27] שאלתו השניה היא אודות טייפרקורדר ופטיפון אם השירה והזימרה ששומעים מהם דינם כזמר - בכלי, ואסור לשומעם, לשיטות האוסרים.    הנה לדעתי יש חילוק בזה, והוא אם השירה והזימרה ששומעים מהם המה שירה וזימרה דפומא, זאת אומרת, מה שאנשים השמיעו את תוכם משירת וזימרת פיהם, אזי דינם כשירה וזימרא דפומא דמותר, ואם השירה והזימרה היא מכלי - שירה שניגנו והקליטו אל תוכם אזי דינם אז כזמר - בכלי, ובדומה לזה מצאתי בספר שו"ת אגרות משה חאו"ח סי′ קס"ו שהעלה כיו"ב על כלי הרדיא דאם נשמע, שירה דפומא מותר.: לא עושה חילוק בין שמיעה מכלי נגינה לשמעה מרדיו שכן בשניהם יוצאים צלילים ערבים ומשמחים וז"ל:
האגרות משה לעיל סיכם: היוצא מזה דבפומא אין לאסור שלא בבית משתה ולמי שאינו רגיל משום דכמעט כל הראשונים מתירין רק הרמב"ם בתשובתו נגד עצמו בהלכותיו. ולא קשה מזמרא דגרדאי שאסור שהקשה מזה הב"ח, דהוא משום דכיון שלעולם מזמרין בעת מלאכתן לשחוק הוא כרגיל בכך בשעת שכיבה וקימה שאסור דמ"ש באיזה זמן הוא הרגילות. אבל ודאי מהראוי לבעל נפש להחמיר כהרמב"ם בתשובתו והב"ח פסק כותיה אף שראייתו אינה כלום מ"מ ראוי להחמיר. ובזמרא דמנא אסור בכל מקום שכן סובר הרמב"ם והמחבר, ולמה שבארתי אפשר שגם רש"י ותוס′ לא פליגי לכן אף שהרמ"א והד"ח סברי שפליגי ומתירין שלא בבית משתה ואינו רגיל יש להחמיר אף שהוא איסור דרבנן.
ואלו בעל ציץ אליעזר לעיל חיזק את פסיקת הרמ"א ופוק חזי מה עמא דבר.. וז"ל: אין לפקפק ולהרהר כלל על מה שבנ"י יוצאים בזה ביד רמ"א [כפי שכבו′ מדגיש בשאלתו שזה די נפוץ בימינו אצל רבים מת"ח ובני תורה יר"ש] שפוסק בסי′ תק"ס שם שהגזירה שלא לנגן בכלי שיר היא רק על מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה. ופוק חזי בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז ז"ל ח"א סי′ ט′ שכותב בתוך דבריו וז"ל: וזה כלל גדול שהי′ מוסד בידנו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ה′ את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה עכ"ל.      
הגרע"י היחוה דעת[28] סיכם: המקילים לשמוע מהרדיו או מהרשם קול שירות ותשבחות והודאות להשי"ת, כל שאינם דרך קלות ראש והוללות, יש להם על מה שיסמוכו, ואע"פ שהם מלווים בכלי נגינה, והנח להם לישראל. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ואע"פ שאנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, והוא סתם כלשון הרמב"ם... מכל מקום נראה שיש לצרף טעמו של החלקת יעקב הנ"ל שברדיו וכן ברשם קול יש מקום להקל יותר משאר כלי שיר שרואים אותם ושומעים מהם. וכמו שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש. ולכן שירות ותשבחות להשי"ת בליווי כלי נגינה, הנאמרים ברדיו או ברשם קול, אין איסור לשומעם, שיש כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שלא נאסר לשמוע כלי שיר אלא על היין, ואם תמצא לומר כדעת הרמב"ם, שמא גם הוא יודה לרוב הפוסקים, שאין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין כדברי הכנה"ג והפרי הארץ, ואם תמצא לומר כפירוש הטור והבית יוסף, שמא ברדיו וברשם קול שאינם נראים לעין יש להקל כששומעם שלא על היין. ועל כל פנים נראה שמכיון שלדעת רוב הפוסקים אין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין, ויש שמפרשים כך בדברי הרמב"ם, אין למחות במקילים, כיון דהוי מילתא דרבנן והמחמיר תע"ב. בחלק ו′ סימן לדברי יש להוסיף שנהגו להקל גם בקהילות הספרדים כרמ"א[29].
אלא שצ"ע מדוע למרות כל הספ"ס הנ"ל מתיר בדוחק רק שירי קודש בכלי נגינה ולא מתיר בשופי גם שירי הרשות, ואף לאו דוקא דרך הרדיו.מה עוד שלענ"ד שירות ותשבחות מותרים גם בכלי נגינה אף לרמב"ם/שו"ע. כ"ש וכ"ש דרך הרדיו.
א. הציץ אליעזר לעיל התיר וזה נימוקיו: ואם כן מותר דבר זה בכלל אליבא דכו"ע, כי המחבר בשו"ע בסי′ תק"ס שם מדגיש לכתוב שהאיסור הוא כשמנגן בכלי שיר וכו′ כדי לשמח בהם. אבל לא איפוא כשמנגן כדי ללמוד המקצוע, דטריד אזי בעבידתיה, היינו לדעת המקצוע ולא נקרא על כן בגוונא דא שהוא כדי לשמוח או לשמח בהם, ובכה"ג התירו האחרונים לאבל אומן לנגן בכלי שיר, ובספר שו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א אות קצ"ו קובע מסמרים בהיתר ומוסיף וכותב בזה"ל: וכ"נ מהא דקיי"ל סי′ רצ"ז דהמרביע גופיה שרי משום הרהור דטריד בעבידתיה, וה"ה הוא אינו שמח בעמלו כלל ונושא נפשו אל שכרו עכ"ל, וכך מצינו בפרמ"ג באו"ח סי′ תקנ"א בא"א סק"א שמתיר לישראל שפרנסתו בכלי זמר לזמר משנכנס אב אצל עכו"ם בבית המשתה, והובא זה גם בביאו"ה בשו"ע שם ורק מוסיף דמהדה"ח משמע שההיתר הוא מי"ז בתמוז עד ר"ח ע"ש, והכל מבוסס על הטעם מפני שבכה"ג לא נקרא ששמח כי בעבידתיה טריד, ואם כן איפוא גם בנידון שאלתו עצם הלימוד מותר אליבא דכו"ע אם הוא לא לשם לשמוח עי"כ כי אם כדי לדעת המקצוע כדי שתוכל בזמן מן הזמנים להתפרנס מזה, או לשמח בשמחות של מצוה, ולאחר מיכן תוכל להשתמש בידע זה בשמחות של מצוה (או אצל נכריות לשם פרנסה), וכפי פסקו הנוסף של הרמ"א בשו"ע שם /או"ח סי′ תק"ס/ שפוסק דלצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי.
ב. לעומתו שבט הלוי היתר רק לצורך מצוה.
בימי הספירה וימי בין המצרים
בשו"ע בסימן תקנא′ שבו מרוכזים כל דיני האבלות בימי בין המצרים לא מופיע איסור או מנהג לגבי שמיעת קול זמרא או נגינה בימים אלו. ולכאורה הטעם פשוט שהרי נאסרו כל השנה. אלא שגם הרמ"א שהתיר שלא על היין לא העיר שיש לאסור נגינה ושמיעת מוסיקה בימים אלה. ועוד אפילו לשו"ע הרי שירות ותשבחות מותרות גם לאחר החורבן א"כ מדוע לא אסרם מר"ח אב..
ואפשר שבאמת אין בדין שמיעת מוסיקה[המותרת] משום אבלות כמו שלא מוצאים איסור מפורש באבל[30]. כ"ש שירי קוש וכ"ש דרך הרדיו.
לעומת זאת באחרונים אנו מוצאים שאסרו שמיעת מוסיקה פה אחד. אלא שהנימוקים לאיסור אינם מדינא אלא מחומרא כפי שנפרט.
א. האגרות משה לעיל סיים: ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין. אך לא נימק את דבריו. אפשר שהטעם הוא שהרי לשיטתו כל השנה ראוי לאסור אפילו בפה בלי יין[כרמב"ם בתשובה], וא"כ בימי אבל ומיעוט בשמחה כולם צריכים לאסור. הגרע"י ביחוה דעת[31] שלח לעוד כמה מקומות באג"מ אך לא מצאתי אותם. וכן כתב שאסרו בשו"ת כפי אהרון[32]. ועוד אחרונים.
ב. במנחת יצחק[33] כתב לאסור מכח המנהג וז"ל: הנה זה אין ספק דהמנהג שלא להתענג מכלי זמר בימי הספירה, וגדול כח המנהג, עד די"ל דנוגע באיסור דאורייתא דהוי כמו נדר...וע"כ אף אם יהיה מנהג זה של איסור כלי זמר בימי הספירה, רק תוספת חומרא, על המבואר בש"ע ונו"כ (בסי′ תצ"ג), די לנו, שלא להתירם מטעם הנ"ל. צ"ע מה הדין במקומותינו שלא נהגו לאסור? ועוד מתי התחיל מנהג זה? ו
ג. ועוד הוסיף לאסור מכח דברי המג"א לענין ספירת העומר [בסי′ תצ"ג סק"א] "אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות" וכן הוא לענין ימי בין המיצרים [בסימן תקנ"א ס"ק י′] "ונ"ל דאסור לעשו′ ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך" וז"ל: ולדעתי הוי איסור כלי זמר, בכלל מה דאיתא במג"א (סי′ תצ"ג סק"א), דכתב דאסור לעשות ריקודין ומחולות, בימי הספירה, ואף דלא הזכיר כלי זמר, מ"מ כלי זמר הוי כל שכן, דהוי שמחה יתירה, מריקודין ומחולות, ועי′ בטור וש"ע (או"ח סי′ של"ח), דיש מתירים, לומר לא"י, לנגן בכלי שיר בחופות, דאמירה לא"י במקום מצוה שרי, ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר ועיין רמ"א שם, והב"י (בסי′ תק"ס) הביא זאת לענין היתר בכלי שיר, בשמחת חתן וכלה בזמה"ז, עיי"ש, ובמג"א (סי′ של"ח סק"ד) הביא, בשם מהרי"ל, שפעם אחת גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר, וצוה להוליך חתן וכלה לעיר אחרת, לעשות שם החתונה, כדי לנגן בכלי שיר עיי"ש, ומוכח מזה, דכלי שיר הוי שמחה היותר גדולה, שאפשר לעשות לחתן וכלה. ומחזק את דברי מפסיקתו של הפמ"ג: והדרן לנד"ד דבכלל איסור ריקודין ומחולות, שכתב המג"א, הוי גם כן כלי זמר, מטעם כש"כ, ועוד יש להוכיח כן, מהא דאיתא במג"א (סי′ תקנ"א סק"ט), דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך, עיי"ש, הרי לא הזכיר רק ריקודין ומחולות, ומ"מ הלכה פסוקה היא בפי גדולי האחרונים, דגם כלי זמר בלבד אסור דעל דברי מג"א אלו, הביא הפמ"ג הנדון, לענין ישראל שפרנסתו כלי זמר, אצל אינו ישראל בבית המשתה, וראה כדי פרנסה שרי ודאי, עיי"ש, ואף גם בזה מבואר בספר דה"ח (סי′ קכ"ט), דדוקא מי"ז בתמוז עד ר"ח, אבל מר"ח עד אחר התענית אסור, עיי"ש, ועי′ בת′ מהר"מ שיק (חיו"ד סי′ שס"ח) לענין אם רשאים ללמוד חכמת המוזיק בשעת אבלם, כיון דמתכוון לידע האומנות כדי להחיות נפשו ולא לשמחה, והביא ראיה מדברי הפמ"ג הנ"ל עיי"ש, וראיתי מובא בשם שו"ת זכר שמחה (סי′ ס"ז) שהתיר מכח זה לתלמידים ללמוד חכמה זו, מי"ז בתמוז עד שבוע שחל בו ת"ב, דאבלות ישינה קיל מאבלות סתם עיי"ש, ובודאי כוונתו בלומד לצורך פרנסה, (ועי′ בזכור לאברהם ח"ג יו"ד ה′ אבל אות שמחה ובשד"ח מע′ אבלות אות רט"ו), וש"מ דזולת כל הנ"ל, פשיטא להם, דאף כלי זמר לבד, בלא ריקודים ומחולות אסור, ואף דבמקור הדין לא איתא רק ריקודין ומחולות, מכל מקום פשיטא להם, דכלי זמר לא יבצר מהם, וא"כ הה"ד לענין ימי הספירה.
ושוב יש לשאול האם בשמיעת שירים בצורה רגועה, יש שמחה יתרה, האם הוי כריקודים ומחולות? [מה שמביא ראיה מההיתר לשכור גוי מנגן מדובר שם שבשמחת חתן וכלה יש ריבוי שמחה גדול אם זה יהיה עם כלי נגינה ולא רק ריקודים ומחולות. אך אם אתה בא להשוות שמיעת מוסיקה ברדיו/טייפ לעומת ריקודים ומחולות, לענ"ד פשוט שריקודים ומחולות משמחים יותר.]
ד. הציץ אליעזר שם הביא את דברי האג"מ והוסיף לאסור גם שמיעת שירים ווקאליים[ללא כלי נגינה] מהרדיו. וז"ל: ולדעתי מכיון שבבין המצרים אסור גם בריקודין ומחולות (עיין משנ"ב סי′ תקנ"א ס"ק ט"ז). א"כ אסור אפי′ אם השירה והזימרה היא ממה שהקליטו משירה וזימרה דפה, וה"ה גם בימי ספה"ע, וכך נוהגין. וצ"ל שלמרות ששירה בפה הותרה לאחר החורבן אך בימים אלו של צער מרוכז ואבלות צריך לאסור גם זאת.
ה. ביחוה דעת לעיל פסק שראוי להחמיר גם בשמיעת שירי קודש בימים אלו למרות שלכאורה שירים אלו לא היה כלל בגזרה ולא נאסרו לאחר החורבן[וא"כ אפשר שאין להוסיף ולאוסרם בימים אלו, מה שלא אסרו חז"ל] ומדמה זאת לאיסור ברכת שהחיינו.. וז"ל: אולם נראה שכל זה בשאר ימות השנה, אבל בימי ספירת העומר, שמבואר בשלחן ערוך שמנהג כל ישראל שלא להסתפר ושלא לישא אשה בימים אלה מפני האבל על תלמידיו של רבי עקיבא שכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, וכן בימי בין המצרים, שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שמנהג כל ישראל להתאבל בהם על חורבן בית המקדש, ולכן כתב המגן אברהם (סימן תצג סק"א, וסימן תקנא סק"י) שאסור לעשות ריקודים ומחולות בימים אלה. וכן כתבו האחרונים שם. לפיכך בודאי שאסור גם כן לשמוע בהם שירים עם כלי נגינה, וביותר יש להחמיר בימי בין המצרים, כמו שאסרו בהם חז"ל כמה ענינים של שמחה, כמו לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש, שאין לברך בימי בין המצרים, אף על פי שבימי הספירה מותר לברך שהחיינו על פרי חדש, וכמו שכתבנו בשו"ת יחוה דעת חלק א′ (סימן כד). ולכן בודאי שיש להחמיר גם כן שלא לשמוע בהם שירים המלווים עם כלי נגינה דרך הרדיו או רשם - קול.  אלא שסיים שנעימה בפה מותרת, ומכל מקום שירה בפה כשהיא דרך הודאה להשם יתברך, בלי כלי נגינה, מותר, וכן מותר להשמיע נעימה בתפלה, וכמו שנאמר, עבדו את ה′ בשמחה בואו לפניו ברננה. וכל שכן בשבת. וכן יש להקל כשעוסק בתורה, ללמוד בנעימה.
ויש להעיר: אין איסור מוחלט שלא לברך שהחיינו בימים אלו אלא רק "טוב ליזהר" ועוד זה רק המגבלה היחידה מיז′ בתמוז לספרדים. ואם נדייק מדברי המג"א[כדלעיל] א"כ לספרדים שמתחילים את מנהגי האבלות רק מר"ח, רק אז יתחיל האיסור.
ו. מצאתי לרב אבינר שחילק בין סוגי השירים והיתר שירי קודש בימי הספירה וימי בין המצרים[34]. וז"ל: "הכלל הוא, שמה שאנו מקילים בו כל השנה בעניני זכר לחורבן, נחמיר בו בבין המיצרים, אך מה שמותר כל השנה, אין הכרח לאסור אותו בבין המיצרים אם לא אסרוהו חכמים בפירוש, והרי גם לאוסרים כלי שיר כל השנה, שירי קודש לעבודת ה′ מותרים, וכלשון השו"ע: ′וכבר נהגו כל ישראל לאמר דברי תושבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין′. וק"ו שמותר הדבר אם אינו על משתה היין. ההיתר כולל בין שיר בפה בין שיר בכלי, כמבואר באריכות ב"מאירי" ורק בעל "אורחות חיים" אסר שיר עם כלי נגינה ואפילו שירות ותושבחות, אך המנהג להתיר זאת כל השנה לכן אין סיבה לאסור זאת בבין המצרים, ואם שומעים זאת מרשם-קול או מרדיו, הדבר עוד יותר קל, כי יש סברא לומר שאלה לא נכללו בגזירת חז"ל"
 - א"כ האשכנזים היוצאים ביד רמ"א יכולים לשמוע גם שירי חול בזמן זה שהרי הם מחותרים כל השנה שלא על היין.
 ז. בפניני הלכה[35] פסק להקל בשירים שקטים או עצובים.
א"כ אנו רואים שסיבת האיסור המרכזית היא מכיון שימים אלו הם ימים של צער ואבלות ולכן כשם שממעטים בשמחה, צריך לאסור שמיעת מוסיקה. וחיזקו את פסקם בדברי המג"א שאסר ריקודים ומחולות ביז′ בתמוז.
 
 
 


[1] אלא שמהאיסור שם של האמוראים בגמ′ משמע שכל שירה של שחוק נאסרה שהרי האורגים לא שמרו בבית משתה אלא בעבודתם ודוק.
[2] בגיטין "זמרא"
[3] בתענית דף א′ במרדכי הערה ראשונה "משום ישוב" מהמלים "זמרא מנלן..."
[4] שכן לא מצינו חילוק זה בתוס′ ועוד שאם זה מצוה אפשר שגם ביין לבד יהיה מותר
[5] מגילה פרק ג′ הלכה ב′
[6] צ"ע האם מדובר רק ב"שירי קודש" או שגם שירים רגילים אך לצורך מצוה מותרים.
[7] נרחיב בהמשך למקור לחילוק זה בתוס′
[8] בהלכות תשעה באב, עשין דרבנן ג′ רמט ע"ג
[9] ע′ שיטת ר′ אי גאון בר"ן בתענית ה.
[10]חלק א, צב, ד
[11] בהגהות הטור סימן תקס′ "ולכן"
[12] שהרי בגמ′ לא חילקו.
[13] תשובות הגאונים הרכבי סימן ס′
[14] ב"י שם בשם אבי העזרי.
[15] יש להעיר שבכל התשובה הנ"ל לא מופיע טעם האיסור מפני החורבן, אלא טעם של איסור המשכות אחר תאוות והנאות..
[16]צ"ע א. כיצד למד זאת בתוס′, ב. אם רגיל בכך הרי אין פה הנאה ושמחה גדולה וא"כ צריך להיות מותר? מצאתי לפנני הלכה[ח"א
   הל′ זכר לחורבן שהסביר שריש גלותא היה רגיל לשמוע זמרא כל היום מהרגע שקם עד שהולך לישון. וע"ז אמר התוס′ דהוי
   מתענג ביותר.
[17] ע′ בהסבר שהבנו לעיל לדברי הטור האלה.
[18]ואין לדחות ולומר שמכיון שהשו"ע כתב זאת בשם "יש מתירים" ולא הביא זאת בסתם, משמע דלא ס"ל הכי, כיון דלפעמים כותב
   השו"ע הלכה בשם "יש מי שאומר" או "יש אומרים" או "יש מתירים" וכיו"ב ולא מביא דעת החולקים שהביא בב"י, ונראה שתפס
   כדיעה שהביא בשו"ע, ולא כתבה בסתם משום שרצה לרמוז שאין זו הלכה פסוקה מן הש"ס, או הסכמת כל הפוסקים המפורסמים
   [מבוא השולחן עמ′ קל"א].
[19]ובדעת השו"ע נסביר "ונראה שכאשר אין יישוב ברור בין סתירת דברי רבינו בחיבורו ובתשובותיו, נקטינן עיקר בדעתו כמש"כ
   בחיבורו, וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהובאה באורחות חיים [הל קס"ת סי′ ה] ובכל בו [סוף הל′ קס"ת] ובספר אבודרהם [ סוף
   סדר שחרית של-חול ] ובב"י [ או"ח קמג ] וכ"כ בשו"ת הרשב"ש [ סי′ יא ] דהעיקר כמש"כ רבינו בחיבורו נגד תשובותיו" - הרב ר′
   דוד יוסף שליט"א בהקדמתו לשו"ת פאר הדור.
[20] שהרי לא סיים וכן יש להחמיר..
[21] או"ח סימן סד′
[22] אולי יש לחלק כאן באדם השומע האם הוא שומע פסיבי[מוסיקת רקע] או שהמוסיקה מעוררת אותו לריקוד וכו′
[23]ג, קכו, הערה ד
[24]תנא, ו, לענין הגעלת כלים בפסח
[25] ח"ו סימן סט′
[26] ח"א סימן קסו′, ע"ש כיצד מסביר את הגמ′ לפי כל שיטה.
[27] ח"טו′ סימן לג′ ב′
[28] ח"א סימן מה′
[29] אפשר שזו היתה גזרה קשה, כ"ש בימינו שהרדיו והמוסיקה הם חלק משגרת היום ולא ביטוי של שמחה מיוחדת.
[30] וכל מה שנאסר לו זה להכנס לבית המשתה..[ע′ ביו"ד סימן שצא′ ששם יש שמחה גדולה] אלא שהאחרונים הוסיפו איסור זה.
[31] ח"ו סימן לד′
[32] אפשטיין סימן נב′
[33] ח"א סימן קיא′
[34] שאילת שלמה ח"ה סימן מג′, נראה שההיתר בתנאי שלא ישמע שירים רועשים המעוררים לשמחה יתרה.
[35] חלק זמנים עמוד 145