 |
|---|
בס"ד
לאחר הודעת הקב"ה למשה רבינו כי עומד הוא להאסף אל עמיו, מבקש משה (במדבר כז)מה′ שימנה איש על העדה.
(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:(טז) יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
ראוי לשים לב לפתיח דבורו של משה- "וידבר משה אל ה′ לאמור". משה אינו מסתפק בבקשה, אלא גם מבקש תגובה. כך מבאר הספרי פסקא רלח: מה ת"ל לאמור אלא אמר לו הודיעני נא אם אתה ממנה פרנסים אם לאו. עד שהודיעו הקב"ה.
באופן חריף מבאר אור החיים הקדוש, משה התנה את הסתלקותו במינוי מקדים של מחליפו בהתאם לדמות שצייר. כך לשונו(שם פס′ טז):′שאם ימצא איש כזה הנה הוא מסכים גם הוא ליאסף אל עמיו כמאמרו יתברך′.
מה פשר בקשה זו, היעלה על הדעת שהקב"ה לא ימנה מחליף ראוי למשה?
מסתבר כי משה אכן הניח שהקב"ה ימנה מנהיג במקומו, אלא שרצה להיות שותף לעיצוב דמותה של ההנהגה העתידית. משה ידע שאופיו ותוכנו של המינוי יכול להקבע בדרכים שונות, כפי שלימים, מינויו של שאול המלך היה שונה בתכלית ממינויו של דוד, אף ששניהם נעשו על פי ה′. מינויו של שאול בא מיוזמת העם, מתוך מאיסת מלכות ה′ ודחיקתו של שמואל הנביא. גם אופיו של מינוי שאול נרמז בדבריהם של ישראל, כפי שמבאר בספר דגל מחנה אפרים: "תנה לנו מלך"-שיהיה המלך בידם′! לא בקשו מלך שיוביל ויראה את הדרך לעם, אלא מלך שישמש אותם לתועלתם. ואכן, הבעיה הבסיסית שהתגלתה במנהיגותו של שאול היתה בענין זה. כפיפותו לעם הביאתו שלא לעמוד על קיומו של הדיבור האלקי והיא שגרמה להדחתו לבסוף. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר... וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְקֹוָק לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל... וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק?! ודימה ר′ ישראל סלנטר הנהגה זו על פי מאמר חז"ל-פני הדור כפני הכלב, תכונתו של הכלב לרוץ קדימה אך מדי זמן מפנה מבטו לאחוריו לראות האם אדונו הולך אחריו ומסכים לדרכו (מוכר, משהו?...).
משה ידע שמינוי מקדים מאת ה′, יכול להביא להנהגה שתוביל את העם ליעדיו האמיתיים ולא הנהגה חלשה ונגררת. הנהגה, שתהיה המשך להנהגתו האלקית של משה. ברם, ראוי לשים לב שמשה לא ביקש לדלג על העם ולמנות להם מנהיג מעל ראשם מבלי התחשבות בדעתם ורצונם. משה הבין היטב כי פניה של המנהיגות כפניו של הדור. לפיכך ראוי לשים לב לבקשתו: יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. הפניה היא אל ה′ שימנה, אך תוכנה רמוז בתואר האלקי הייחודי-′אלקי הרוחות לכל בשר′-′אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו(רש"י).
משה רצה מנהיגות אלקית כללית לעם, אשר אופיה יהיה ′אנושי′, סובל כל אחד. עמידה על היעדים האלקיים הכלליים מתוך הכלה של היחידים כל אחד לפי דעתו. ומסדר הדברים נראה שתחילה משה מבקש איש אשר סובל כל אחד-אל אלקי הרוחות. ומתוך כך יוכל להנהיגם הנהגה כללית-אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם. בכך דאג משה לרציפות הנהגתית, שכן, גם הנהגת משה היתה הנהגה שעמדה מול הכלל כולו, כפי שמובא בתיקוני זוהר שהיה שורש כל הנשמות של דור המדבר. אך בשונה לאופי הנהגתו, ביקש שההנהגה הבאה תהיה קרובה יותר וסובלת יותר את העם. ויתכן כי זהו הלקח האישי של משה רבנו אשר סבל מחוסר אמון חוזר ונשנה, שהביא לבסוף לכשלונו, המלמד שהדור לא עמד על איכות הנהגתו.
לאור האמור, ראוי לבחון את התגובה האלקית, אשר במבט ראשון נראה שלא נענתה לבקשת משה. משה ביקש מנהיג אשר יבא לפניהם ואשר יוציאם′ והקב"ה העמיד את יהושע כמנהיג, אך אינו מעמידו לבד, אלא לפני אלעזר. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְקֹוָק עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:
הביטוי על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא תגובה ישירה לבקשת משה. אך, למי כוונת ה′ באומרו-′על פיו יצאו′? מבאר רש"י על פי אלעזר!
ונראה לאור מה שנאמר, שהתגובה האלקית היא מדוייקת ומותאמת לבקשה. כנגד הבקשה למנהיגות שתהיה סובלת כל אחד, התמנה יהושע-′אשר רוח בו′-כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד (רש"י). וכנגד הבקשה-אשר יצא לפניהם, אשר משמעה הובלה של העם ליעדיו האלקיים, הוא מעמיד את אלעזר אשר ינחה את יהושע במשפט האורים.
ניתן לראות את תגובתו של הקב"ה כאמירה שאין אדם אחד שיכול להכנס לנעליו של משה וצריך חלוקת סמכויות.
אך, על פי האמור נראה יותר, כי חלוקת הסמכויות איננה שיהושע המנהיג ואלעזר הוא הנביא, משום שמפשט הפס′ משמע שמשה האציל מרוחו על יהושע דהיינו נתן לו כושר נבואי. אלא דווקא מנהיגות שהופעתה כלפי העם היא אנושית וקרובה, יכולה להביא את העם ליעדיו טוב יותר. כך כותב בספר מאור ושמש (פרשת פינחס ד"ה ′והנראה′):
דהנה מצינו שדורו של משה כמה פעמים היו מתרעמין ומתלוננים עליו, אף על פי שראו יקר תפארת גדולתו שעשה נסים הרבה ועיר גבורים עלה חכם והוריד עוז מבטחה ועל כל זאת לא שמו לבם גם באו לידי טעות. ודורו של יהושע היו עובדי ה′ באמת והכתוב העיד עליהם ויעבדו בני ישראל את ה′ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים וגו′ ובודאי לא היה זאת חלילה מחמת פגם משה ח"ו. אך הענין הוא כן מחמת גודל בהירות השכל של משה וגודל קדושתו שנתעלה יותר מכל הנבראים...על כן לא היו יכולים בני דורו להשיג שכלו ואפילו בחינותיו הקטנים לא השיגו...כמו מי שרוצה להביט בשמש ואינו יכול מגודל בהירותו שעיניו כהות. ומפני זה היה ההכרח שיסתלק משה למרום וימלא מקומו איש כפי שכלם אשר יוכל לסבול וממנו יוכלו להשיג דרכי עבודה על נכון כפי מוח שלהם.
מעתה המגמה היא ליצור הנהגה אלוקית/אנושית על מנת שיוכל העם להתחבר למדרגתו של המנהיג ולקבל הנהגתו. ואכן, כך היא דמותו של יהושע, מנהיג עממי הכובש את מעמדו מכוח היותו בעל ענוה בלתי מסוייגת כמבואר במדרש במדבר רבה כא,יד- "נוצר תאנה יאכל פריה" א"ל הקב"ה למשה בניך ישבו ולא עסקו בתורה יהושע שרתך...הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל. ועל אף שמנהיגותו של יהושע חוורת היא ביחס למשה כמובא בגמ′ ב"ב עה- פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, הוא מצליח יותר ממשה- ′ויעבדו בני ישראל את ה′ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים וגו′.
סוף דבר: המענין הוא שלא ראינו שיהושע נזקק לאלעזר כלל. ומבואר בגמ′ (ערובין דף סג ע"א) שנענש אלעזר על שהורה הלכה בפני רבו.[בפ′ מטות אמר לאנשי הצבא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ואעפ"י שהקדים שזהו דברי משה, פתח פיו בפניו].
המנהיגות הסובלת של יהושע זוכה גם להנהגה בלעדית כמשה רבו.
שנזכה!
שבת שלום!
ציון כהן.
