יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

מאמר לפרשת מטות מסעי- מכשול לשלום

 
 
 
  
 
          לפני למעלה ממאה שנה, התעוררה התארגנות יהודית, ששמה לה למטרה את המשימה, שלא לחסוך כל מאמץ, על מנת שלא להתבלט בשוני אל מול שאר אומות העולם. הללו חשבו, לתומם, לטשטש את המבדיל שבין היהודי – להבדיל – מן הגוי. ולהבליט את המשותף. אותו ארגון נתכנה בכינוי: "גרמנים בני דת משה!"  הללו חרתו על דגלם את הסיסמה: "היה   יהודי בביתך ; ואדם – בצאתך!" לאמור: בבית, אם רצונך, התנהג כיהודי. אבל בחוץ, תתנהג כבן אדם! כאמור, הללו עשו הכל, על מנת להסוות את יהדותם. וכך קיימו תורה ומצוות, תוך הקפדה גמורה שלא להיחשף, חלילה, בריש גלי, כשונים מן האחרים, כאשר בתוך ד′ אמותיהם, עדיין, הם הקפידו על קיום תורה ומצוות. וכך מוצאים הם את עצמם הולכים בחג הסוכות עם הלולב בתוך תיק תקני של קלרינט בדרך לאורקסטרה... והנה, מגיע אל הקהילה בבוקרו של יום מימות חול המועד סוכות, יהודי מן "הישוב הישן", וכשהוא נושא בידיו – "לא עלינו" – לולב ואתרוג ב"גודל טבעי", כך "חשופים בצריח!" מיד נזעק הגבאי לעברו של האיש והציע לו בהשאלה, כגמ"ח, תיק ללולב. הגיב האיש ואמר: אני זקוק לתיק לזה! אמר כשהוא מצביע על אפו. לא התורה ולא המצוות ולא ההתנחלויות הן מכשול לשלום. "האף היהודי" – הוא זה שמפריע לו לגוי. "כי יגורתי מפני האף!" מי חשף את "הסוד הגלוי" הזה? תורתנו הקדושה.
 
          מזה שלושה שבועות רצופים אין יורד שמם של מדין והמדיינים מ"סדר היום הציבורי" שלנו: בפרשת "בלק", בפרשת "פנחס" ובפרשת "מטות". אחת משתי הפרשות שאנחנו נקרא בשבת הבעל"ט. בפרשת "בלק": "ויאמר מואב אל זקני מדין..."(במדבר כ"ב, ד′) – איך הגיעה מדין לזירה? – כך חוקר ושואל רש"י: והלא מעולם היו שונאים זה את זה! שנאמר: "המכה את מדין בשדה מואב" (בראשית ל"ו, ל"ה) שבאו מדין על מואב למלחמה! אלא מיראתם של ישראל, עשו שלום ביניהם. ע"כ. כלומר, בין כל מיני כנופיות, תהיה העוינות גדולה ככל שתהיה. אבל ברגע שניצבת ממול, מדינת – ישראל, אזי כולם מאוחדים: "ממזרח וממערב, מצפון ומים".
 
          לכן, בפרשת "פנחס", מצטווה עם ישראל בציווי מיוחד: "צרור את המדיינים!" (במדבר כ"ה, טו"ב) . כותב הרש"ר הירש: ההוראה העיקרית של "צרור": לצמצם, לדחוס, להגביל את כוחו של אדם. המדיינים ראויים ל"צרור" ויש לשבור את כוחם. ע"כ. אם תמשיך לספק להם את כל צרכיהם בכלא, והם  יצאו, יחד עם זה, עם תואר אקדמאי, תשכח מזה, שהם יעריכו מחוות מסוגים אלו. ההיפך הוא הנכון: תלחץ אותם ב"בטן הרכה": מים, חשמל, "שירותים הומניטריים". דבר זה יפעל עשרת מונים יותר מכל הפגנה למען גלעד שליט, שכולנו כמהים ביותר לשובו אלינו, הביתה. ועדיין לא סיימנו את ה"חשבון" שלנו עם מדין. ממשיך שם הכתוב ומכין אותנו: "והכיתם אותם!" עוד יהיה מוטל עליכם להכות אותם במלחמה (ראה פרק ל"א) (רש"ר הירש).
 
          וכאן, אנו מגיעים בפרשתנו ל"סגירת החשבון" עם מדין:"...נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים!" (במדבר ל"א, ב′). כותב רש"ר הירש: הנקמה מקימה את המשפט, שנרמס ברגלי זדים, או שהיא מקימה את האישיות (הכבוד הלאומי?) שהושפלה עד עפר... המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו... המטרה היא להחזיר ולהקים את ישראל (כח ההרתעה) מאת המדינים. לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית (כדורי צבע, גומי, שלג...) ולחלץ אותו מאימת נכליהם. ע"כ. ורש"ר הירש מסיים שם : ... לא מי שמאיים על ישראל באבדון חומרי. אלא מי שמביא עליו מות רוחני, מוסרי – הוא אויבו העיקרי.
 
          בספר "מלאכים כבני אדם" (עמ′ 158-155) מתוארת תגובתו של הכהן הגדול המאיר לארץ, הרב קוק זצ"ל, לטבח בחברון. במאורעות אלה נרצחו ונפצעו מאות מיהודי הארץ בידי פורעים ערביים כשנפל חשד כבד על כך, שהשלטונות הבריטיים שתפו פעולה עם הכנופיות של הפורעים. במיוחד, הצביעו על מזכיר ממשלת אנגליה מר צ′ארלס לוק, בן למשפחה יהודית מתבוללת, כמי  שעודד את הפורעים. ומסופר בספר, כי הרב טלפן אל המזכיר ותבע ממנו לנקוט באמצעים חריפים ונמרצים כנגד הפורעים הערביים. שאלהו הלה: מה יש לעשות? – לירות ברוצחים! – השיבו הרב. – לא קבלתי פקודה על כך! – ענהו לוק. – אני מפקד עליך! הנני דורש זאת בשם המצפון האנושי! השיבו הרב. בשעת קבלת-פנים רשמית, שערכו בימים ההם ראשי השלטון בארץ לנכבדי הישוב היהודי, הושיט מר לוק את ידו לרב. אולם, הוא סרב ללחוץ את ידו, באומרו בקול תקיף: איני לוחץ יד, המגואלת בדם יהודים! באותה פגישה, אמר לו לוק: אתם היהודים הגנו על עצמכם, אך אל תתקיפו אחרים. השיב לו הרב: אתם, שעוברים על "לא תרצח" – אל תטיפו לנו מוסר! הבא להרגך- השכם להורגו!
 
          עמדה גאה זו עשתה רושם כביר בכל העולם היהודי. מעיד על כך הסופר אביגדור המאירי: לולא איש אחד יחיד ומיוחד, שעמד על משמר כבודנו הלאומי והאנושי – כי אז היינו קורעים קריעה גם על מות כבודנו. 
 
          הנה כי כן, לא פגישה עם שליח הקוורטט למזרח התיכון ולא לחיצות ידיים מיותרות.
 
          מובן, כי עמידתו הגאה של הרב קוק זצ"ל, הכתה גלים ברחוב היהודי וזכתה להדים בעד ונגד. באותם ימים נזדמן הרב לברית מילה, כשהרוחות סביבו סערו, תוך שהם מתנצחים, האם מעשהו של הרב, - בהפגינו בפומבי את סלידתו ואת מחאתו משיתוף הפעולה של מדינות העולם עם הפושעים האמיתיים – לא היה מוגזם. ואז בקש הרב ממשמשו להרגיע את הרוחות. קם האיש והקשה: מדוע כשנכנס התינוק לברית, מקדמים אותו בברכת: ברוך הבא! מה שאין עושים לא עם חתן ולא עם נער בר מצווה? ושנית, מדוע ביציאתו איננו מתברך בברכת: ברוך היוצא! והשיב: כשהוא נכנס – הוא ערל. לבושתנו, התרגלנו להתרפס בפני הגוי ולחלוק לו כבוד בכל הזדמנות... הציבור הבין את הרמז, "ותשקוט הארץ..." בתקוה, שהבנו את הרמז!